לחבר את ברודווי ודיזינגוף

"אל תסתכלו על זה כעל משהו שמאיר פניגשטיין עושה", אומר פוגי, המתופף של כוורת, על פסטיבל הסרטים הישראלי ה-21 שלו, שנחתם היום בניו יורק, "אלא כעל דבר שבאמת עוזר לקולנוע בארץ"

נדב הולנדר | 9/3/2006 12:40

בסוף השבוע שעבר, בזמן שאמריקה כולה עסקה בהימורים לקראת האוסקר, מאיר פניגשטיין התרוצץ הלוך ושוב בין אולמות פסטיבל הקולנוע שלו בניו יורק. העובדה שסרט פלשתיני אחד המועמד לפסלון המוזהב תפס יותר כותרות בעיתונות הישראלית מאשר כל הפסטיבל שלו, לא ממש הטרידה אותו. "ראיתי את'גן עדן עכשיו', ואני חושב שהוא סרט טוב", הוא אמר, "אבל אין ספק שזה נושא בעייתי. אני מקווה שאם הוא יזכה, אז הפלשתינים, כמו שאומרים, וויל סטארט שוטינג במצלמות שלהם במקום ברובים. כך לפחות קולנועית יהיה עם מי לדבר".

השבוע עבר, "גן עדן עכשיו" לא זכה, ופניגשטיין ממשיך במפעל החיים המתגבש שלו. בימים אלה מסתיים החלק השני (מתוך שלושה) בפסטיבל הסרטים הישראלי ה-21 בהפקתו, שהתחיל השנה בלוס אנג'לס, נדד משם לניו יורק (שבה הוא ננעל היום), ויסתיים בסוף החודש במיאמי.

"עד עכשיו הולך מצוין", הוא אומר. "מה שהכי מפתיע אותי הוא שרוב הקהל הוא אמריקני, אני לא יכול להסביר למה. בעצם אני יכול לנחש. בשנה שעברה הקרנו סרטים ישראליים חזקים מאוד, כמו 'סוף העולם שמאלה', והפסטיבל היה הצלחה מדהימה, כמעט כל ההקרנות סולד אאוט. כנראה הקהל הישראלי השנה מחכה ל'סוף העולם שמאלה' והוא לא ימצא אותו, כי השנה לא היתה הכי חזקה בקולנוע הישראלי. יש לנו סרטים אחרים שמצליחים אותו דבר, רק בלי ההו-הא".

סוף העולם שמאלה ארכיון

טובים יותר מהשוודים

כשחושבים על זה, למאיר פניגשטיין (55) יש את כל הסיבות להיות הרבה יותר מוכר כיום, אבל איכשהו זה פשוט לא קרה. פעם, בתחילת שנות ה-70, באוטובוס צבאי עם חבריו ללהקת הנח"ל, הומצא לו איכשהו השם פוגי. מאז הלך איתו השם המוזר הזה גם ללהקת כוורת וגם הפך לכינוי של הלהקה, כשזו נסעה לייצג את ישראל באירוויזיון. אחר כך התפרקה הלהקה, לא לפני סיבוב הופעות בארצות הברית, שבעקבותיו החליטו אולארצ'יק (ובעקבותיו גם פניגשטיין) להעביר עצמם

לאמריקה.

כך החל הרומן של פוגי עם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שממנה חזר רק מדי פעם לסיבובי הופעות ("הנה מאיר, הנה אלון, שהגיעו מארצות הברית / אז נרים כוסית של מים, ונשמור על סולידריות בסיסית") שנבעו לדבריו מגעגועים עזים לחברי הלהקה, או כפי שהוא קורא להם, "המשפחה". "בכל פעם שהייתי צריך אותם סביבי, הרמתי טלפונים וארגנתי הופעות. אני הרי לא יכול ללכת לנגן עם הרולינג סטונס. רק אל תשאל אותי מתי יש ריוניון".

נו, טוב. מישהו עוד קורא לך פוגי?
"יש, אבל רק ישראלים, המבוגרים יותר. ניגשים, אומרים 'ראיתי אותך בבלוזה ב-73', הייתי טייס, לא רצית לשיר איתי', סיפורים מפה עד הודעה חדשה".

ובכל זאת, איך אפשר להסביר את העובדה שכאן כמעט לא שומעים על הפסטיבל? אירוע שכולו סרטים ישראליים, חלקם בפרמיירות המקדימות את ההקרנות הישראליות, עם אורחים מהארץ כמו רבקה מיכאלי ועידן אלתרמן ומנחים כמו ד"ר רות וסטהיימר (!). "גם אני לא ממש מבין את זה", הוא אומר.

אולי מאותה סיבה שבגללה אתר האינטרנט של הפסטיבל כולו באנגלית.
"זה נכון, אנחנו לא פונים לקהל הישראלי. אבל מדובר בפסטיבל אתני מהגדולים יותר שקיימים. אם למשל השוודים או הצרפתים מארגנים פסטיבל קולנוע, בדרך כלל הוא נמשך שבוע, פסטיבל המייצג יותר את הבמאים מאשר את המדינה. אבל האירוע הזה מייצג את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה כולה. המטרה היא לחבר את ברודוויי ודיזנגוף. הנה, הקרנו בפעם הראשונה סרטים קצרים של שישה בתי ספר מהארץ, והאולם היה מלא. הייתי המום".

עד מתי אתה מתכנן לעשות את זה? בטח מעייף לעבוד בשביל כמה שבועות במשך כל השנה.
"כן, זה פרויקט חיים. אבל כשמשהו הופך פתאום לפרויקט חיים קשה לוותר עליו, כי אחרי זה כל דבר אחר ייראה פתאום כמו עבודה. זה גוף לא למטרות רווח, ואני חושב שהגופים בישראל לא צריכים לראות בפסטיבל כמשהו שמאיר פניגשטיין עושה, אלא כדבר שבאמת עוזר לקולנוע בארץ. ב-20 שנה הטסתי הנה 300 במאים, שעומדים לפני אולם מלא, מדברים אנגלית. זה מוציא מהם את הפרובינציאליות".

לפני תשע שנים קיבל פוגי הפתעה - רייצ'ל, ילדה בת 19 שלא ידע על קיומה. בראיון שהעניק אז, עדיין המום, סיפר שחוויית האבהות המאוחרת שינתה אצלו משהו ("עכשיו אני רוצה עוד קטנים כאלה"). עכשיו כבר יש לו עוד בן, ועוד אחד בדרך.

אתה מספיק בכלל לתופף?
"האמת היא שהרגעים היפים שלי היום בתופים הם כשאני מתופף על הדשבורד של האוטו". את הסולו של יו-יה למשל? "לא, אני שם לבן שלי שירים ברדיו ומתופף איתם. הוא מת על זה".