רינגטון מטירייל

אחי רז לא מצא הרפתקנות מוזיקלית בחדש של בל וסבסטיאן, אבל ערמה של שירים מוצלחים דווקא כן

אחי רז | 7/3/2006 13:30

Belle And Sebastian: The Life Pursuit - הד ארצי

איכשהוא נראה לי שהניסיון להדביק הרפתקנות מוזיקלית נועזת לתקליט החדש של בל אנד סבסטיאן - דיבור שאפשר למצוא בלא מעט ביקורות - הוא לכל הפחות מוגזם. את הצעד הגדול שלהם קדימה מהבחינה הזאת הם עשו ב" Dear Catastrophe Waitress" מ-2003, כשטרבור הורן הובא כדי להכניס קצת פלפל בעכוז של סטיוארט מרדוך והגאייז. טרבור קשישא באמת הצליח להביא אינדקס חדש של צלילים מסעירים לעולם השמור והמגונן של B אנד S, והמעריצים הקפוצים בתורם לא כל כך הבינו עד לרגע זה מה בדיוק הלך שם.

"The Life Pursuit" הוא התגובה הכי מובנת וצפויה מצד הלהקה לתקליט ההוא. בל אנד סבסטיאן לוקחים בו כמה צעדים אחורה בחיפוש אחר הפעם האחרונה שבה המערכת עבדה כמו שצריך, ואז דופקים מהלך פרש אחד הצידה וקדימה. בצורה שלא צריכה להפתיע אף אחד, הם יוצאים מזה די יפה. יש פה

כמה מובז חדשים שכיף לשמוע אותם מתנסים בהם: הטייק הפלגמאטי על סטיב הארלי ב"White Collar Boy", למשל, או העירבוביה הסטיבי וונדרית שהם יוצרים במרכז הרחבה של "Song For Sunshine". זה חמוד, זה לא מזיק, וזה מאוד הולם אותם. המפיק האמריקאי טוני הופר (בק, פניקס, סופרגראס) לא מנסה להמציא את הצליל שלהם מחדש - אלא רק גורם לו להשמע קצת יותר בריא ומדוייק.

אבל מה שהכי בולט בתקליט החדש, וזה גם הגורם הבודד העיקרי לרמה הגבוהה שלו, הוא כמות השירים הטובים שמרדוך הצליח להשפריץ מעצמו הפעם. מאז "The Boy With The Arab Strap" מ-98' לא היו לבל אנד סבסטיאן כאלה שירים טובים בתקליט אחד, ובסופו של יום, זה מה שקובע. כדי להשלים את הדיסקוגרפיה, שימו לב שממש בימים אלה יוצא לחבר'ה האלה אוסף בעריכתם בסדרת "Late Night Tales" שנראה מאוד נחמד.

מדוייקים יותר. בל וסבסטיאן עטיפת דיסק

Chris Brown: Chris Brown - הד ארצי

ככל ששוק הסלולר האמריקאי ימשיך לצמוח בטירוף, אנחנו עומדים לקבל יותר ויותר שירי היפ הופ ואר נ' בי שנשמעים כמו רינגטון. העסק הזה לחלוטין בלתי נמנע. "Yeah" של אשר ו"קאנדי שופ" של 50 סנט הם דוגמאות טובות מהתקופה האחרונה להפקות שלוקחות בחשבון את אפיק ההכנסות החדש עוד לפני שלב המיקס, ואל השירים האלה אפשר עכשיו לצרף את "Run It!" של כריס בראון.

בראון הוא ילד בן 16 מעיר קטנה בווירג'יניה, אבל בנקודה הנוכחית על ציר הזמן זה לא תירוץ מספיק טוב בשביל לנסות לעשות את זה אחרת. בראון, ככל הנראה בצדק מבחינתו, הלך על הכי בטוח שיש. את הלהיט הגדול שלו - ובואו נסכים שזה שיר נחמד אבל לא לגמרי ברמה של אלה שהוזכרו פה קודם - הפיק לו סקוט סטורץ', שעשה מ"קאנדי שופ" את הרינגטון הכי נמכר של 2005 בארה"ב.

"Run It", שחלקים נרחבים ממנו נשמעים כמו שיעתוק של "Yeah" דווקא, יגמור כנראה גבוה מאוד במצעד הרינגטונים של 2006. לחוזליטו הזה יש קול לגמרי לא רע, והפרייזינג המוצלח שלו יושב פה בול כמו שצריך על הביט. למרות ששאר התקליט סובל ממחסור ברעיונות טובים (יוצא דופן כמעט בודד הוא "Young Love" האלגנטי), עושה רושם שיש לבראון מספיק כישרון וטיימינג בשביל למלא את ההבטחה ולהפוך לסוג של אשר הבא. נראה, צריך לברר מה בקהאם אומר בסוגייה הזאת.