הצ'ופצ'יק של הקומקום
בגיל 70, אחרי למעלה מ-1000 פזמונים, יוצא לראשונה אוסף משיריו של דן אלמגור. בראיון הוא מספר על השיר הגנוז שבגללו הציתו לו את המכונית ומצר על אינפלציית המחזות המתורגמים בארץ
נכון לעכשיו ניתן למצוא את "מרי לו" אותו כתב לתיאטרון הבימה, את התרגום שלו ל"המלט" ו"המפיקים" לקאמרי ובלי כל קשר הוא מופיע כל יום לפחות בלוקיישן אחד בערבי שירה וזמר למיניהם. "אני מופיע בממוצע 20-25 פעמים בחודש, כל ערב עם משהו אחר", הוא מספר. "בשבת בבוקר היה ערב לזכרו של אברהם חלפי, באותו ערב נסעתי לנתניה לערב שנערך עבור גאולה נוני, וביום ראשון היה משהו לזכרו של אלכסנדר פן. צריכים לכלוא אותי במוסד. פעם לקחתי את השיר של דוד אבידן "אדם זקן- מה יש לו בחייו" ונתתי לדני ליטני להלחין אותו ואני יכול להגיד לך שיש לי שישים עד שבעים טלפונים ביום. אולי צריך להאט קצת את הקטר אבל אני די נהנה מהעניין. האופציה השנייה היא לשבת ולחכות לטלפון שיצלצל".
את השיחה אני עורך איתו לאחר תיאום מדויק עם מזכירתו לאחר שהוא חוזר מלוויתו של הסופר שלמה ניצן. האירוע לכבודו התכנסנו הוא אוסף ראשון שמוציאה הד ארצי משיריו. מתוך למעלה מאלף שירים נבחרו 42 מובחרים. מה שנקרא: סלקציה קפדנית.
איך זה שאתה סוחב קריירה של חמישה עשורים וזהו האוסף הראשון שלך?
"זה באמת מצחיק שחמישים שנה אני כבר פזמונאי ורק עכשיו בגל שבעים אני מוציא אלבום ראשון. היום כל ילד מוציא אלבום רביעי, אבל אני יכול להגיד שאני מרגיש כמו אבא מבוגר שנולד לו ילד קטן. ההסבר הפיזי לאי הוצאת אלבום יכול להיות בגלל שאני רץ כל הזמן ועובד על דברים אחרים. הסיבה הפסיכולוגית יכולה להיות שאולי יש כאן סוג של פחד גבהים דווקא בגלל שאני מעריך ספרות ומוזיקה, אולי קצת מפחיד אותי להיעטף בכריכה רכה.
"לפני ארבעים ושלוש שנים הייתי אמור להוציא ספר שירים שלי 'לא רוצים ללמוד' עם איורים מדהימים של מיכה אולמן. כל שנשאר בשביל שהספר יצא היה ללחוץ על הכפתור ואז עמיקם גורביץ', שהיה המוציא לאור, אמר לי לבוא ולעשות תיקונים. זה היה בדיוק כשהמשפחה שלי הייתה אמורה לנסוע איתי לארצות הברית, אז הם נסעו ואני נשארתי לעשות את התיקונים. כשחזרתי לארץ הספר לא היה קיים ושוב קראו לי לתיקונים ושוב הוא לא יצא. הספר הזה לא יצא עד היום ואני אפילו לא יודע למה. היו שם מלא להיטים. עכשיו השירים חוזרים בתור נוסטלגיה ואני יכול להגיד לך שאם זה היה תלוי בי גם האוסף הזה לא היה יוצא לעולם".
איך התחלתם לעבוד על האוסף הזה ובחירת השירים?
"אנשי הד ארצי פנו אלי יום אחד ואמרו לי שהם רוצים לעשות את האוסף הזה, אז הם היו אחראיים לבחירת השירים ואני הייתי אחראי על כתיבת הסיפור. הם עשו עבודה יפה מאוד מכל בחינה. בעקבות האוסף הזה פנו אלי גם מ'קול ישראל' שם יקדישו לי חמש תוכניות בהם יושמעו שבעים שירים (שיר לכל שנה) שלי, כשאני אספר משהו קצר על כל שיר".
אתה כתבת הרבה לתיאטרון ולאמנים גם יחד. לאיזה מהז'אנרים יש לדעתך כוח הישרדות גדול יותר?
"כוח הישרדות גדול יותר יש לשירים מסחריים שהוקלטו, רק הם נשמרים. אני כתבתי 1000 שירים ורק 200 מהם הוקלטו בכלל. היו חכמים ממני עם חוש לעתיד. למשל במועדון התיאטרון בתל אביב (שנת 1957) שהעלה עשרים מחזות, אני כתבתי 18. כשנסעתי ללמוד בחו"ל התיאטרון הזה נסגר כי לא היה מי שיכתוב להם יותר ואני יכול להגיד לך ששני המחזות היחידים ששרדו הם 'אין כמו יפו בלילות' של דן בן אמוץ וחיים חפר ו'אל תקרא לי שחור' - שניהם לא שלי. היו גם הרבה שירים שלא הושמעו ברדיו מטעמי צנזורה. לפני שלוש שנים התקשרה אלי מישהי מקול ישראל בכדי להגיד לי שהם מצאו ארון סגור שרשום עליו "אסור לשידור". היו בו ארבעים שירים ו-37 מהם היו שלי. אחד מהם היה על כך שהמשכורת של הפועל הולכת ואוזלת מפאת מס הכנסה, מיסים, מים וחשמל ואסרו את זה בגלל שזה 'עודד השתמטות ממס'. שיר אחר שנפסל היה 'שיר טיול בעולם' על באליה מאוסטרליה וכו' שטענו שהוא מעודד ירידה מהארץ. הכי מצחיק שמי ששרו אותו היו אמנון נדב, מולי שפירא ושבח וייס".
היה שיר שרצית באוסף באופן מיוחד?
"על השיר האחרון באוסף התעקשתי ויש לו סיפור מעניין. קוראים לשיר הזה 'בצלם אדם'. לפני הרבה שנים הייתי מר טלוויזיה כזה והיו לי איזה ארבעים או חמישים תוכניות שנקראו 'שרתי לך ארצי' והייתי נחשב מאוד פטריוט. אז הגיעה שנת ארבעים למדינה והגשתי משהו כמו 80 אחוז מהתוכניות של החגיגות. ממשרד החינוך דרך משרד החוץ ועד האירוע של הכנסת. ממש ילד טוב הסברה. ואז התחילה האינתיפאדה הראשונה ואני שתמיד הייתי אנטי להרבה דברים נורא התעצבנתי על ביטויים כמו 'לשבור להם את העצמות' וכו'. אז החלטתי לכתוב את 'בצלם אדם' לכבוד התוכנית החגיגית של ראש השנה, וזה באמת היה שיר הסיום עם סשה ארגוב ומתי כספי. למחרת הודיעו לי שאני מפוטר והוחרמתי מיד.
"יצחק שמיר, שהיה בזמנו ראש הממשלה, אמר שאני אחד הבוגדים שקמו למדינת ישראל ואז התחילה גם סדרה של איומים ברצח על חיי ועל חיי משפחתי ואיחלו לי שאני אסיים את חיי כמו אבי
כמי שתירגם את "גברתי הנאווה" ו"ברנשים וחתיכות" בגלגול הקודם, איך אתה מסביר את התחייה של מחזות הזמר בתקופה האחרונה?
"כשאני תרגמתי את 'גברתי הנאווה' ב-64 ואת 'קומדיה של טעויות' הייתי צבר ישראלי צעיר והייתי מבין הישראלים הראשונים שנולדו כאן ותירגמו דברים כאלה. זו הייתה תקופה של פרוספריטי עצום, המשבר הכלכלי היה גדול ודווקא אז החלה תזזית עצומה של מחזות זמר. אחר כך נוצרה בהלה בעקבות כמה פשיטות רגל ונוצר מין וואקום כזה ועכשיו שוב כולם חוזרים לראות מחזמרים. אני יודע שעובדים עכשיו על 'הלהקה' ועל 'ברנשים וחתיכות'. היום זה כבר הרבה יותר קל כי יש את כל האמצעים הטכניים - ממש כמו בברודווי. בתור מי שתירגם עשרות מחזות זמר אני לא חושב שזו כזו גאוניות לתרגם. עובדה ש'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' מאוד מצליח ואם היו משקיעים עוד קצת היה אפשר גם ליצור כאן משהו מקורי. אני חושב שצריכה להיות תקנה שתקבע שאחד משני מחזות זמר צריכים להיות מקוריים. היום רוצים ללכת על מותגים וגם כשאתה נוסע לברודווי אתה רואה ששמונה מתוך עשר הצגות מיועדות לתיירים פרובינציאליים".
לאיזה אמנים ישראלים צעירים אתה מתחבר?
"אתמול נפגשתי למשל עם קובי אוז ואני מאוד אוהב אותו. אני חושב שהטקסטים של עידן רייכל מצוינים אבל כמובן שיש גם אלו שסתם מאנפפים כל הזמן. אהבתי את ההצגה 'פלונטר' של יעל רונן וגם את 'המדריך לחיים הטובים' שלה. אני עובד עם אמנית מעולה בשם קרן הדר, שהיא זמרת מופלאה ועם עופר שריקי. אני מאוד אוהב לעבוד עם האמנים הצעירים האלו".
איך היית מגיב אם היו מקדישים לך תוכנית ב"כוכב נולד"?
"יוצא לי לעיתים רחוקות לראות את התוכנית אבל הראל סקעת ועדי כהן מופיעים איתי לפעמים. אני חושב שהם עושים שם קאברים מצוינים בתוכנית וזה נורא נחמד לשמוע אינטרפטציות חדשות".
אתה ידוע גם כמי שערך לא מעט ערכים באנציקלופדיה העברית. מה היית רוצה שיכתבו על דן אלמגור?
"אני כבר מופיע בכמה אינציקלופדיות. כשהייתי בן 25 יצאו שתי אנציקלופדיות בארץ ולתדהמתי מצאתי את עצמי באינציקלופדיה לחלוצי היישוב ובניו שכתב הבלש האגדי, דוד תדהר, ובין כל מיני ראשוני המושבות וסבתות עם עגלות יש עמוד שלם שמוקדש לי. אלא שבתוך המידע עלי הכניסו שמות של ספרים שכתב דן בן אמוץ וכל שם שהיה קשור בדן, נכנס לערך שלי. מאז אני מתייחס ברצינות לערכים איציקלופדיים. אבל לשאלתך אני תמיד עונה שמעולם עוד לא כתבתי צוואה ואני רוצה שעל הקבר שלי יהיה כתוב 'הצ'ופצ'יק של הקומקום'. הרי בסך הכל ובלי שום הצטנעות, אני כולי צ'ופצ'יק קטן. צריך לדעת מה אנחנו שווים".
נא להמתין לטעינת התגובות
