אסכולה של איש אחד
אדוניס, המשורר הסורי היושב בפריז, אמנם החמיץ השנה את פרס נובל לספרות, אך נחשב בעיני רבים לאחד המשוררים החשובים בעולם
גם לא השראת נביא
אף לא פנים הסוגדות בכניעה לירח.
הנה הוא בא, כרומח פגאני,
פולש לאדמת האותיות.
שותת דם. את דמו יעלה למול פני השמש.
הנה הוא, עטוי בעירום האבנים,
מתפלל למול מערות.
הנה הוא, חובק את האדמה הקלילה.
(אדוניס, "הוא אינו כוכב")
לפני חודשים אחדים, כשהאקדמיה השוודית הכריזה על זכייתו של המחזאי הבריטי הרולד פינטר בפרס נובל לספרות, נרשמה אכזבה גדולה בקרב רבים מהחוגים האינטלקטואליים והספרותיים בעולם הערבי ואף מחוצה לו. גם השנה נכלל המשורר יליד סוריה עלי אחמד סעיד, הידוע יותר בכינויו אדוניס, ברשימת המועמדים הסופית, ואף נחשב למועמד ודאי לזכייה, אך גם השנה - שבעעשרה שנים לאחר זכייתו של נגיב מחפוז בפרס נובל - לא זכה העולם הערבי לנציג משלו שיקבל את הפרס. עם זאת, בעיני רבים, זכייתו היא רק עניין של זמן.
"מהפכן", "חתרן", "בוגד", "אוונגרדיסט", "פלגיאטור", "מיסטיקן", "עובד אלילים" - אלה רק קצת משמות התואר שהודבקו לאדוניס במשך עשרות שנים של פעילות ספרותית בזירה הסוערת של השיח הספרותי והתרבותי המודרני בעולם הערבי. מאות הדוקטורטים, ספרי המחקר, המאמרים המדעיים ורשימות הביקורת שנכתבו על אדוניס בחצי המאה האחרונה וממשיכים להיכתב גם כיום בעולם הערבי ומחוצה לו (כתביו תורגמו עד כה לעשרות לשונות) מעידים כאלף עדים על חשיבותו הבלתי ניתנת לערעור, גם בעיני מתנגדיו ומתקיפיו.
אדוניס נולד ב-1930 בכפר בצפון סוריה. בשנות החמישים המוקדמות, עם סיום לימודי פילוסופיה באוניברסיטת דמשק, הצטרף אדוניס למפלגה הלאומנית הסורית מיסודו של אנטון סעאדה, ואף נכלא ב-1955 למשך חצי שנה בשל השתייכותו למפלגה זו. שם העט שאימץ לעצמו - אדוניס - הוא הגרסה היוונית לשם הפניקי-כנעני "אדוני", שמשמעו "האדון" או ה"אל". לפי טענה מסוימת, שאדוניס מכחיש, שם זה ניתן לו מידי אנטון סעאדה, שרצה להעמיק את רגש ההזדהות של חברי מפלגתו עם ישות סורית ייחודית, קדם-ערבית וקדם-אסלאמית.
עם שחרורו מהכלא היגר אדוניס ללבנון, שם חבר אל המשורר הלבנוני יוסף אל-ח'אל, והשניים ייסדו יחד את כתב העת "שער" ("שירה"), ששאף להיות במה למשוררים מודרניסטים צעירים, בעיקר לבנונים וסורים אך גם עיראקים ובני לאומים אחרים, וכן להציג לקוראים את יצירותיהם של גדולי השירה המודרנית העולמית בתרגום לערבית. "שער" יצא לאור לסירוגין עד 1970, ונחשב לאחד מכתבי העת החשובים ביותר בהיסטוריה של השירה הערבית המודרנית. לצד עבודתו כעורך פעל אדוניס באקדמיה, וקיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת סט. ג'וזף בביירות בשנת 1973, על עבודה שכותרתה "הסטטי והדינמי בשירה הערבית". מחקר זה, שבחן את היסודות המסורתיים-סטגנטיים מול היסודות הדינמייםיצירתיים בהיסטוריה של הספרות והתרבות הערבית, ראה אור לאחר מכן בשלושה כרכים ונחשב עד היום לחיבור מונומנטלי ורב ערך.
לאחר שנים שבהן כיהן כפרופסור באוניברסיטאות שונות בעולם, בהן אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון והקולז' דה פראנס, החליט אדוניס ב-1985 להעתיק את מקום משכנו הקבוע לפריז, שם הוא מתגורר עד היום ועוסק בפעילות ספרותית וביקורתית נמרצת. בין השאר הוא ערך את כתב העת המודרניסטי "מואקף" ("עמדות"), וכן תרגם לערבית את שיריהם של כמה מגדולי המשוררים הצרפתים ואת כתביו של המחזאי הלבנוני-צרפתי ג'ורג' שחאדה.
אדוניס נוהג להשתתף בפורומים בין-תרבותיים רבים ברחבי העולם, ואינו נרתע מלהיפגש ולהתכתב עם יוצרים ואנשי רוח ישראלים, מה שמעורר לעיתים קרובות את חמתם של רבים מעמיתיו הערבים. בעקבות כנס בינלאומי שנערך בגרנדה לפני כעשור, שבו השתתף אדוניס לצד סופרים ישראלים, הוא סולק מהתאחדות הסופרים הסורים. ביוני 2004 הוא קיבל, יחד עם המשורר נתן זך, תואר "דוקטור לשם כבוד" מאוניברסיטת ז'נבה (השניים כבר קיבלו בעבר יחד את פרס פרוניה ברומא, מה שהביא להוצאת אסופת שירים משותפת לשניהם).
שירתו של אדוניס עברה תמורות רבות מראשית דרכו האמנותית ועד ימינו. שיריו המוקדמים, שהתפרסמו במשך רוב שנות החמישים, מתאפיינים בבוסריות אמנותית, וניכרת בהם ההשפעה הן של השירה הערבית הקלאסית והן של משוררים רומנטים לבנונים כדוגמת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. בקבצים שפירסם באותן שנים ניסה אדוניס גם לתת ביטוי לשאיפותיו הלאומיות והסוציאליסטיות, וכן לניסיונו להגדיר את הזהות הלאומית הסורית ולהגשים את "הזינוק הגדול קדימה", שהאינטלקטואלים הסורים והערבים ייחלו לו באותה תקופה.
נקודת המפנה בשירתו, ולמעשה בהיסטוריה של השירה הערבית המודרנית, התחוללה בשנים 1962-1961 עם שובו משנתיים של לימודים בסורבון. ב-1961 פירסם אדוניס את קובץ השירים "שירי מהיאר הדמשקאי", שבו הציג בפעם הראשונה את דמותו של מהיאר, מלך משורר דמשקאי דמיוני מימי הביניים, שהיה לפרסונה הפואטית המפורסמת ביותר בשירה הערבית המודרנית. בקובץ זה הצליח אדוניס במה שרבים מהמשוררים הערבים לפניו ואחריו נכשלו בו: הוא שילב באופן טבעי ובלתי מאולץ בין הפוליטי לפואטי. רבים משירי הקובץ יכולים להתפרש כיצירות שיש בהן קריאה סמויה לשינוי פוליטי ותרבותי יסודי, אך בו בזמן גם כיצירות המשתמשות באופן מתוחכם בשפה כדי לומר משהו גם על לשון השירה עצמה, על הפואטיקה החלוצית שאותה מבטא המשורר באופן מטא-פואטי, כלומר דרך השיר עצמו. אדוניס, שהיה נאמן לתפיסתו של ט"ס אליוט, שעל פיה הקשר הרוחני והתרבותי של המשורר עם ההיסטוריה האנושית הוא יסוד בלתי נפרד מן היצירה הפואטית, זיהה לאורך שירי הקובץ את מהיאר עם דמויות היסטוריות רבות - מן התנ"ך ומן הקוראן, אך גם דמויות השאובות מן ההיסטוריה המערבית, ובעיקר אודיסאוס,
ב-1962 ראתה אור יצירתו האפית "הנץ של קורייש", שבה הוצגה הפרסונה הפואטית השנייה של אדוניס, דמותו ההיסטורית של עבד אל-רחמן אל-דאח'ל (788-731), האחרון ששרד מהטבח שביצעו העבאסים בבני בית אומה, ושזכה בכינוי "הנץ של קורייש" בשל אומץ לבו. השיר מתאר את מסעו של אל-דאח'ל מדמשק לקורדובה, שם ייסד את ראשית השלטון האומיי בספרד. אומץ לב, נוןקונפורמיזם, אנטי ממסדיות וחוש מהפכני מובהק היוצא נגד כל מוסכמה חברתית, פוליטית ותרבותית הם קווי האופי המאפיינים את שתי הפרסונות האלה של אדוניס, וכן, כמובן, אותו עצמו. לדעת רבים מהמבקרים, בכל מה שפירסם אחרי שני הקבצים האלה לא הצליח אדוניס להתעלות מעל הרמה האמנותית המרשימה שהציג בהם.
קובץ בולט נוסף של אדוניס היה הקובץ "ספר המטמורפוזות וההגירה באזורי היום והלילה" (1965), שבו עבר אדוניס מכתיבה על פי יחידת הבסיס של המשקל הקלאסי לכתיבה בפרוזה, ושבו הפנה את מבטו של הדובר פנימה אל קרבי הנפש. ח'אלדה סעיד, אשתו של אדוניס ואחת ממבקרות השירה החשובות בעולם הערבי, כתבה בפתח הקובץ, כי שיריו הם בבחינת "שירה של מסע ביבשות הפנים, כשהאני השירי נמצא במסע לילי תמידי, נע הלוך ושוב בין מחוזות הגוף ומחוזות הנפש".
לאחר 1967 הידהדו בשירתו של אדוניס ניואנסים פוליטיים מובהקים. הוא הציב את המשורר מול הממסד הפוליטי, וביכה את התבוסה במלחמה. עם זאת, אדוניס לא זנח את העיסוק בלשון השירית והמשיך לפתח את תפיסתו לגביה. התנועה בין שני הקטבים האלה באה לביטוי מובהק בשיר "זהו שמי", שראה אור בקובץ "זמן בין אפר וורדים" (1970). יצירה אפוקליפטית זו, המציגה חזון קודר לעתיד העולם הערבי ואת חזונו האישי של המשורר לגבי תפקידו בעולם זה, הפכה ברבות השנים לאחת מיצירותיו המפורסמות ביותר. השורות הראשונות בה כאילו נכתבו כדי להגדיר את מהות המשורר והשירה: "מ וח?ה כל חוכמה קדומה - זוהי הלהבה שבי/ לא נותר אף אות אחד. דמי הוא האות./ זוהי תחילתי./ / אנו נושאים את הזמנים/ מוהלים את החצץ בכוכבים/ ונוהגים בכוכבים/ כעדר סוסים".
אדוניס עצמו טען כי הקובץ הקרוב ביותר ללבו והמייצג באופן הנאמן ביותר את אישיותו האמנותית הוא הקובץ "יחיד בצורת רבים" (1977). קובץ זה מסמל את המפנה הכמעט מוחלט שחל בשירתו של אדוניס לכיוון "כליאת" השפה השירית במסגרת סוליפסיסטית. רוצה לומר, רוב השירים בקובץ הם יצירות מטא-פואטיות העוסקות בכוח היצירה של הלשון השירית, בחוסר יכולתו של המשורר לבטא בכתב את חווייתו הקיומית, בשאיפתו למטפיזי ולמיסטי, בסבך הלשוני והתודעתי של תהליך היצירה ועוד כהנה וכהנה נושאים העוסקים במישרין בשאלה הגדולה והמורכבת "מהי שירה?".
משנת 1995 ועד לימינו אלה פרסם אדוניס שלושה חלקים של יצירה אפית שאפתנית במיוחד (החלק הרביעי עומד להתפרסם בעתיד הקרוב), שכותרתה "הספר: האתמול של המקום כעת" (המרמזת בין השאר ל-Le Livre, הפרויקט הספרותי השאפתני של סטפן מלרמה, שלא נסתייע בידו להביאו לכלל סיום). ביצירה זו יוצא המשורר למסע, בדומה למסעו של דנטה ב"קומדיה האלוהית", לתוך מה שהוא קורא "התופת של ההיסטוריה הערבית". תחילתו של המסע עם מותו של הנביא מוחמד, וסיומו בכיבוש בגדאד בידי המונגולים ב-1258. אדוניס מציג ביצירה זו מבנה שירי חדש, ומחלק את הדף לשלושה טורים: בראשון מופיע המספר ההיסטוריון, המתאר את הסצנה ההיסטורית; באמצעי, הרחב ביותר, נמצאת יצירת המשורר, המשתמש שוב בפרסונה פואטית והפעם בדמותו של אל-מות-נ-לי, מגדולי המשוררים הערבים הקלאסיים (מעין הקבלה למשורר הרומי ורגיליוס המלווה את דנטה במסעו) ; ובטור האחרון מוצגות עובדות היסטוריות הקשורות לאירוע המתואר. בכך מבקש אדוניס למזג באופן בלתי נפרד בין פרוזה לשירה ובין השירה הערבית הקלאסית לזו המודרנית.
בדומה לט"ס אליוט, עזרא פאונד, ואלאס סטיבנס ורבים אחרים, אדוניס רואה בתאורטיזציה של הפואטיקה חלק בלתי נפרד ממעשה השירה. ואכן, מלבד היותו משורר, אדוניס הוא גם תיאורטיקן וחוקר שירה ותרבות מן המעלה הראשונה. כתיבתו מצטיינת בבהירות רבה, בעומק פילוסופי, במקוריות מחשבתית ובבקיאות מרשימה בהיסטוריה של השירה הערבית והשירה העולמית, ואולי חשוב מכל: בנטישת הטון האקדמי המרוסן והמסויג לטובת כתיבה בעלת מעוף ותנופה.
הפואטיקה של אדוניס נחשבת, כפי שציין החוקר והמבקר כמאל אבו דיב, לאחד משני עמודי התווך המרכזיים של השירה הערבית של ימינו (לצד יצירותיו של המשורר העיראקי סעדי יוסף, המייצג את זרם השירה העוסק בארצי וביומיומי). משוררים רבים הושפעו ממנו וניסו ליישם בשירתם את היסודות המודרניסטיים שהניח. רובם ככולם, יש לציין, לא הצליחו להותיר חותם, מאחר שחסרו את הבסיס האינטלקטואלי הרחב של הגותו ואת יכולתו הייחודית למזג באופן מקורי בין המסורת למודרנה. כך, למעשה, נותר אדוניס אסכולה של איש אחד, הממשיך להטיל את צלו, גם בימים אלה, על הזירה הספרותית בעולם הערבי.
מאמר זה ראה אור בגרסה שונה ב"ג'מאעה", כתב עת בינתחומי לחקר המזרח התיכון, כרך י"ד (ינואר 2006)
ד "ר יאיר חורי מלמד ספרות ערבית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב
נא להמתין לטעינת התגובות
