שב"כס באני
אלי אשד מזהה בחוברת הקומיקס החדשה "שם קוד: קארו קאן" את העילית של רנסאנס הקומיקס המקומי
אבל ייתכן שאנחנו בהתחלתו של רנסאנס חדש של קומיקס "מיינסטרימי", כזה שמציג בצורה לא אפולוגטית סיפורי הרפתקאות שבאים בראש ובראשונה לעניין ולרתק הקורא ולעשות זאת עם אמנות טובה ואטרקטיבית ככל האפשר. ולא רק לגרום לו לגחך על הטמטום של העולם/היוצרים.
פורצת הדרך הייתה "ארינאה", סדרה בת ארבעה גליונות מאת ערן אביאני ואביב אור שהתרחשה בעולם פנטסיה בסגנון טולקין. בחודשים האחרונים יצאו כמה וכמה חוברות קומיקס מקוריות מסוג כזה, ובהן החוברת הראשונה בסדרת "עוזי" של נמרוד רשף, סיפור על מתנקש בעל כוחות על המערב אלמנטים קבליים. סדרה נוספת היא "אדירי התכלת" של עופר זנזורי, על חבורת גיבורי על מאשקלון (כן מאשקלון), והיא הולכת ומשתפרת ולאחר שישה גיליונות אינה מראה כל סימן של עצירה.
ולאחרונה יצאה החוברת שהיא ללא ספק הטובה ביותר מסוג זה עד כה, לכל הפחות מבחינת הכתיבה,
וללא ספק גם אחת הטובות ביותר מבחינת האמנות: "שם קוד קארו קאן" שכתב דב טיבי וצייר אלעד טיבי, שהוא גם המוציא לאור. העלילה יוצאת דופן, משום שהיא לא מתרחשת בעולם פנטסטי מלא מפלצות וחייזרים ואינה כוללת כל גיבורי על מסוג כלשהו, אלא מבוססת על פרשה אמיתית מאוד וזכורה לרע, שבה היו מעורבים השירותים החשאיים של ישראל.
אמנם כנראה בגלל חשש מעינה בישא (הצנזורה?) מופיעה בראש החוברת האזהרה החמורה "העלילה וכל הדמויות בסיפור הן פרי דמיונם של המחברים, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט". אבל לא צריך לקחת את האזהרה הזאת יותר מדי ברצינות, כי הסיפור דווקא כן מבוסס על מקרה אמיתי. זהו עיבוד חופשי ואינטיליגנטי (ובמקומות שונים גם מדויק למדי ובפרטי פרטים עד כמה שאפשר לשפוט) של סיפור הכישלון המפורסם ביותר של אירגון "המוסד" .
בספטמבר 1997 ניסו שני סוכני מוסד שלומיאלים במיוחד בעלי דרכונים קנדיים להתנקש בחייו של יו"ר הלשכה המדינית של החמאס חאלד משעל בעמאן בירת ירדן באמצעות הזרקת רעל והופתע על ידי שומר ראשו של משעל, שנאבק בהם. השניים נעצרו על ידי המשטרה הירדנית, וסוכנים אחרים שהיו מעורבים בפרשה נמלטו לשגרירות ישראל.
ישראל פנתה בדחיפות למלך חוסיין, באמצעות אריאל שרון, וביקשה את שחרורם של השניים. המלך חוסיין, שרתח מזעם על הפעילות הישראלית בשטח ארצו, דרש בתמורה את שחרורו של השייח' אחמד יאסי המנהיג הדתי של החמאס ודרישתו מולאה.
המשבר הסתיים בהסכמת ישראל להזריק למשעל נסיוב
הפרשה הוגדרה כ"מחדל ברמה של יום כיפור מדיני" והטילה כתם על ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ועל כל המעורבים בה. היא נחשבת לנקודת שפל של השירותים החשאיים הישראליים ופגעה קשות ביוקרתם הן בארץ והן בעולם.
אבל האם זה באמת מה שאירע? הקומיקס של דב ואלעד טיבי מציע הסבר שונה מאוד של כל האירועים, על פיו המזימה האמיתית של המוסד הייתה מתוחכמת הרבה יותר מששיערו בכלי התקשורת. מעניין שהיוצרים החליטו לקחת כבסיס סיפור של כישלון ולא של הצלחה, אבל דווקא זה הופך את הסיפור לדרמטי ומעניין יותר, וזהו בהחלט סיפור ריגול מתוחכם, שבסופו (ספויילר!) מנהיג החמאס הופך לסוכן כפול של ישראל.
שם החוברת, "הגנת קארו קאן", כבר הוא רומז על התיחכום: השם לקוח משחמט ומתאר סוג פתיחות במשחק השחמט ברגלי של המלך, בהן השחור אינו מגיב בצורה ישירה, אלא בדרך עקיפה. מקבילה מדויקת לצעד זה במשחק השחמט יש בסיפור שלפנינו שלכאורה מתאר בדרך בדיונית את ההתנקשות במשעל ראש החמאס כמבצע שהוא רק שלב הפתיחה במבצע מתוחכם בהרבה.
צמד היוצרים דיבי הוא פנים חדשות בעולם הקומיקס הישראלי. המחבר טיבי דב הוא מהנדס איש רפא"ל העוסק בדרך כלל בנושאים כמו פרדוקסים ויצירתיות בדילמות כלכליות, ופירסם בעבר סיפורים במגזין המדע הבדיוני פנטזיה 2000. בזמנו הפנוי הוא עוסק בפיתרון בעיות ובהעלאת תיאוריות שונות על האמת מאחורי פרשיות שונות הנחשפות בתקשורת. הסיפור המעניין באמת שהוא כתב מבוסס על תיאוריה שהעלה לגבי פרשית משעל, לאחר שהפרטים השונים שלה כפי שנחשפו בתקשורת נראו לו כלא הגיוניים ולא "מתחברים". בשיחה איתו הוא אישר בפני שהוא אינו מוציא מכלל אפשרות כי ההסבר שלו את הפרשה הוא אכן ההסבר הנכון של האירועים.
אלעד טיבי, אחינו של דב, הוא משוחרר טרי מצה"ל בעל עבר עשיר באנימציה ואיור מסחרי, שמתגלה בסיפור זה כאחת התקוות הגדולות של עולם הקומיקס. מבחינה אמנותית זהו הסיפור הראשון המרשים ביותר של אמן קומיקס ישראלי שראיתי אי פעם. אלעד טיבי מצטיין בציור ריאליסטי, במיוחד אם נתחשב באופי המורכב והמסובך של הסיפור שצייר.
אבל בקומיקס סיפור אינו יכול להיות טוב אם האמנות אינה משרתת את הסיפור וכאן הדבר החשוב הוא הסיפור של דב טיכי, וכך צריך להיות. כותב שורות אלה הוא טיפוס יוצא דופן בין חובבי הקומיקס, שמעדיף את הכתיבה בקומיקס על פני הציורים, ו"קארו קאן" מתבלט הודות לכתיבה המתוחכמת יותר מהציורים – גם אם אלה הם בהחלט מעל הממוצע הישראלי של הקומיקס האלטרנטיבי.
אפשר גם לטעון שהכותב לא באמת הפנים את מדיום הקומיקס וכתב לעיתים יותר מידי במקומות בהם התמונות יכולות לספק לקורא את מרבית הפרטים. כך או כך, יתרונו הגדול של הסיפור גם בהשוואה למרבית סיפורי העלילה האחרים בקומיקס הישראלי, זה שהוא מתחיל ונגמר בחוברת אחת.
אחת השגיאות הגדולות של יוצרים מוכשרים רבים היא לדעתי שהם יוצאים מיד לשוק עם סיפור בהמשכים של כמה חוברות. הקורא הישראלי החשדן, כאשר הוא נתקל בספור מסובך שאינו ברור מהחוברת הראשונה, לא ייתן צ'אנס לחוברת שנייה - במיוחד כאשר כלל אין זה ברור אם תהיה כזאת ("עוזי" של נמרוד רשף היא דוגמה בולטת לכשל הזה של סיפור שעדיף היה לספר את כולו בחוברת אחת ולא לתת לקורא לחכות חודשים להמשכו). מוטב ליוצרים לספר סיפור עם התחלה וסוף בחוברת אחד כפי שעשו בני משפחת טיבי .
ובכל זאת, שני חסרונות לחוברת: ראשית העטיפה, שאינה מעניינת ומושכת מספיק. מבחינה שיווקית, עדיף היה להציף את העטיפה ביותר סממנים של עולם הריגול, כדי שהוקרא הממוצע יבין מיד עם מה יש לו עסק - עטיפות סיפורי ג'ימס בונד יכולות היו לשמש כמודל. גם השם הלקוח מתחום השחמט לא יהיה מובן לחובב הקומיקס הממוצע, במיוחד כשלא ניתן לו כל הסבר במהלך הסיפור .
אבל כל אלה הן באמת תלונות קטנות. בסופו של חשבון זהו סיפור ראוי, מתוחכם ומענג לקריאה. הקורא יסיים אותו עם תחושת צער על כך שאנשי המוסד האמיתיים אינם מתוחכמים כל כך במציאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
