אתה מדבר אליי?
אולי כל מי ששמע את הוולווט אנדרגראונד הקים להקה, אבל מי שהקשיב לטוקינג הדס גם עשה את זה מעולה. אחי רז על האוסף הכל כך נחוץ שלהם, ועל האלבום ההורס של אנתוני המילטון
איי איי איי איי איי. הנה תקליט שמספיק לתת מבט אחד בעטיפה שלו כדי להבין שיש בפנים משהו שלא מהעולם הזה. ברור שלפעמים ריפרור נוסטלגי בוטה כל כך, עם הגולף האדום הזה מהסבנטיז ודיסק שמוסווה כתקליט ויניל (האמת, הגימיק האחרון אולי טיפה מוגזם), די הורס, אבל במקרה שלפנינו, לכושי יש רשיון בינ"ל להציב גם מנורת לבה בחדר. אפשר לשים את אנתוני האמילטון בסל אחד עם אנשי הגל הנוכחי של מה שקראו פעם נו-סול, כמו מאקסוול או דוולה, אבל במוזיקה ובעדינות הווקאלית שלו יש נאמנות קיצונית עוד יותר, על סף הקנאות אפילו, לצלילים של האבות המייסדים. זה משתלב יפה במגמה הנוכחית של מוזיקאים כמו ברייקסטרה או ניקול וויליס לשחזר במדויק ענפים במוזיקה השחורה, ואצל המילטון בדיוק כמו אצלם, זו רסטורציה מאוהבת מבלי להיות ראקציונר שמוק.
כמו שרומז בקטנה צילום השער של "Ain't Nobody Worrying", מרווין גיי משחק פה חלוץ מרכזי בתזמורים, ברגישות ובאטיטיוד. הקול של המילטון, שילוב של הגיי מן עם הגרוניות החמאתית של טרי קאלייה, משכיח בצ'יק צ'ק את כל השמות שדובר בהם קודם (כבודם במקומם מונח, הא?). פתאום אתה נזכר איזה כיף זה לשמוע ווקאליסט גדול עושה R&B בלי מניירות מטופשות ואינפלציה של ויבראציות שלא קשורות לכלום. לא עוברת חצי דקה לתוך "Where Did It Go Wrong", השיר הראשון והמדהים (שדווקא נשמע קצת ג'ון לג'נד), וזה לחיות בעולם אחר. תקשיבו ל"Can't Let Go", בלדה שיכולה להרוג סוס ברוך והממזריות שלה, או לדואט המבעיר שהוא עושה עם טארשה מקמיליאן ב"Preacher's Daughter", ותבינו עד כמה התקליט הזה הוא אינסטנט בומבה שמוציא את האוויר מהריאות.
בהתחלה, הדיבור על טורטויז ובוני 'פרינס' גינצבורג עושים אלבום קאברים לאלטון ג'ון, ריצ'ארד תומפסון ואחרים, נשמע כמו הלצת פאב שיצאה מכלל שליטה. נאמר צעד אחד לפני שמישהו משתין על השולחן פול. החשש הכבד יותר הוא שקומבינציה כזאת תהפוך בשנייה של חוסר זהירות למפגן כוח מדכא של פולק ארטיסטי - וזאת בהנחה שאלבום קאברים מלכתחילה הוא לא דבר שמבאס אתכם מספיק. אבל בסוף, בצורה קצת משונה וקצת מעניינת, זה יוצא לגמרי לא רע.
הפתיחה ממש טובה, עם בריזה לאטינית מכיוונו של מילטון נאסימנטו שמקבל כאן טיפול הוגן, ואחרי זה ביצוע באמת באמת לעניין, אפילו מרגש, ל"Thunder Road" של הבוס (ואני לא מתכוון כאן לדיוויד ברנט. פשוט "הבוס" זה כינוי כזה מטופש, שחייבים להשתמש בו פעם ביום בשביל להרגיש חיים). די ניכר שהם חרשו קצת על הקאבר הקלאסי של מאנפרד מאן ל"Spirits In The Night" של ספרינגסטין, וטוב שכך. הבחירה בקטע של מייק וואט, מאבני היסוד של הפאנק האמריקאי (ממינטמן ועד פורנו פור פיירוס), היא לא רק חשובה, היא גם יוצאת להם מוצלחת לאללה. דווקא "דניאל" של אלטון, שהבטיח כל כך הרבה, יוצא עייף ומנדנד בדיוק כמו שהדברים איימו להיות לפני שהדיסק התחיל להסתובב, אבל הוא דוגמא לא מייצגת בתקליט שבתכלס משאיר אחריו לא מעט סימני דרך אלגנטיים. נסו את "פאנצ'ו" שמעודכן לאווירת בל אנד סבסטיאן בשביל קצת אלביישן אביבי לנחיריים.
קשה לחשוב על הוצאה מחודשת רלוונטית ונכונה יותר לעכשיו מאשר הדיסקוגרפיה השלמה של הטוקינג הדס. פרט אולי לגאנג אוף פור, שהפכו לתו תקן בסעיף התודות של כל תקליט רוק שיצא בחמש השנים האחרונות, החבר'ה הניו יורקים של דיוויד ביירן הם הגורם הבודד הכי משפיע על הצליל העדכני במדפי האלטרנטיב. הסטרוקס, הראפצ'ר, האנא עארפס ופרנץ פרדיננד, כולם יונקים מהציצי של הסקוטי המגוייד הזה שהיה אחראי עיקרי יחד עם בריטי אחר, ג'ון קייל, לעיצוב צליל הפאנק הניו יורקי. ועל זה אנחנו חייבים ממש להודות לו.
כמובן שלקרוא לטוקינג הדס פאנק יחמיץ לגמרי את הנקודה. בעשור וטיפה'לה שבין 1977 ל-1988 הלהקה הזאת היתה לגמרי בפארטי זון האישי שלה, שנמתח בערך מהביוב המקומי עד לקאריביים. המדהים אצל הטוקינג הדס הוא שבעוד הפרשנות שלהם למה שבא לפניהם היתה תמיד מרעננת, כמעט אין צליל במוזיקה הפופולרית שבאה אחריהם שאין לו אצלם איזכור איפשהו בקמטים של החליפות. קחו רגע לידיים אפילו תקליט כמו "Speaking In Tonues", שכבר נמצא על סף קו פרשת המים שבה הרבה הדס הדס (מעניין אם זה כינוי תקני למעריצים הכבדים) מאבדים עניין, ותקראו איך החומרים שם הופכים לכם את המוח. זה פשוט טירוף מה שהולך שם בכל מה שנוגע לתחדישי צליל וגרוב.
כל הדיסקוגרפיה הזאת יוצאת בפורמט דואל דיסק, כלומר גירסת די-וי-די של התקליטים המקוריים באיכות שאמורה להיות פרימיום. הגימיק השיווקי הזה הפך בשנים האחרונות לסטנדרט, למרות שבאופן קצת מצחיק, ככל שכמויות המוזיקה מהעבר וההווה הופכת זמינה יותר, ככה יש לנו פחות ופחות זמן להקדיש לאודיופיליה. מי שזה חשוב לו מאוד ויש לו 5 רמקולים וכל העניין הזה, בטח ישמח. כל השאר - יש שניים שלושה קליפים בכל דיסק, וכמות סבירה של בונוסים, שבמקרה של אנשים כמו ביירן ובריאן אינו, שהפיק את "Remain In light", מתגלים לעתים כדי קריטיים. רק שימו לב שכל העסק יוצא גם כקופסא פתיינית במיוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
