למלא את בור האהבה
בלונדיני ורזה מאי פעם ורגע לפני האוסקר, שחקן האופי של שנות האלפיים, פיליפ סימור הופמן, מספר על "קפוטה"
הסרט, שביים בנט מילר, מבוסס על הביוגרפיה של קפוטה (מאת ג'רלד קלארק,( ועוסק רק בתקופה שבה עסק בכתיבת "בדם קר," שמכונה "הרומן הריאליסטי הראשון," הספר שהביא לו פרסום, תהילה וכבוד. בספר מתחקה קפוטה אחרי סיפור אמיתי, רצח ארבעה בני משפחה בחווה בקנזס. הסופר קרא על הרצח בעיתון, ביקש מה"ניו יורקר" לנסוע ולסקר את הפרשה. הוא דיבר עם השוטרים, השכנים ואפילו הרוצחים, שנלכדו ונידונו למוות. כשהכתבה תפחה לממדי ענק, הוא הפך אותה לספר שראה אור ב.1966- שנה אחר כך יצא גם הסרט "בדם קר," זכה להצלחה גדולה ואף היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר.
"הרבה אנשים, בהם אני," מספר הופמן, "זוכרים את טרומן קפוטה יותר מהתקופה של אחרי 'בדם קר' מאשר לפניו בגלל תוכניות האירוח, אישיותו המיוחדת וכדומה. כאשר התחלתי לעבוד על התפקיד וקראתי הרבה עליו, גיליתי איזו משמעת עבודה היתה לו. הוא קם בכל בוקר וכתב. מתחילת שנות ה20- לחייו ועד שנות ה30- המאוחרות הוא כתב המון, והכתיבה היתה הדבר העיקרי שהעסיק אותו. הוא גם היה איש יחסי ציבור מצוין, אבל הוא בעיקר היה אדם שחיפש דברים, חיפש אחר נושא טוב לכתוב עליו. וזה מה שמרתק בסרט. כי בעצם אנו צופים באדם בשיא כוחותיו היצירתיים, ואז רואים מה קרה שהוביל לנפילתו, להריסתו. מה שהכי הקסים אותי לא היה סגנון חייו הראוותני, אלא עד כמה הוא היה מוכשר ורעב כאמן. היה נפלא להיכנס לחלק הזה של דמותו. השאר היה משני."
פיליפ סיימור הופמן בן ה39- החל את מסלול המשחק כבר בתיכון שבו למד בפרבר ניו יורקי. על העובדה הזאת יש להודות לפציעה בצוואר שהשביתה אותו ומנעה ממנו להמשיך בכיוון אחר, היאבקות, שבו הוא התמקד בעיקר. כתחליף, כבר הבנתם, הוא בחר במשחק. מהתיכון הוא המשיך לבית הספר לאמנות באוניברסיטת ניו יורק וסיים עם תואר בדרמה. בשנים שחלפו מאז ביצע על הבמה ועל המסך שורה של תפקידים בלתי נשכחים. את הפריצה עשה בדמותו של סקוטי, המאוהב בדירק דיגלר, בסרט "לילות בוגי" של פול תומס אנדרסון. התפקידים שבאו אחרי כן היו גדולים וטובים יותר, בהם התפקידים שאנדרסון כתב במיוחד בשבילו ב"מגנוליה" וב"פאנץ' דראנק לאב." והיו גם תפקיד משנה ב"ביג לובובסקי" של האחים כהן, תפקיד של סטודנט לרפואה שמתעמת עם רובין וויליאמס בסרט הביוגרפי "פאץ' אדמס," מורה טרנסקסואל מול רוברט דה נירו ב"פלולס," רווק בודד חובב פורנו ב"אושר" ועיתונאי הרוק האגדי לסטר בנגס ב"כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו (הוא היה חולה בשפעת במהלך כל הצילומים.( הופמן גם כיכב בסרטיו של אנטוני מינגלה, "הכישרון של מר ריפלי" ו"קולד מאונטיין," ובצד הקומי תיגבר, למשל, את בן סטילר כחבר האנוכי וגס הרוח ב"ואז הגיעה פולי."
אבל הוא מעולם לא סחב לבד על הגב סרט שלם. וכן, הוא נלחץ מזה.
"אתה תופס איזו מעמסה עצומה מוטלת עליך כדי להעביר את הסיפור," הוא מסביר. "אני לא רוצה סתם להצטנע כי אני מרגיש שההופעות שלי הכתיבו את כיוון הסרט. בערך באמצע הצילומים תפסתי את גודל האחריות וקצת נבהלתי, אבל המשכתי לעשות את העבודה בצורה הכי טובה שאפשר."
מלחיץ לגלם אדם מוכר כל כך?
"מאוד, כי לא רציתי רק לחקות אותו. הבנתי שאני צריך לשרת את הסיפור שדן כתב, ושאם אצליח, הדמות תקום לתחייה."
היית מופתע ממידת הדמיון שלך לקפוטה בסרט?
"לא ממש. במהלך העבודה על הדמות ראיתי תמונות שלו, בסביבתו הפרטית ולא הציבורית, וראיתי שהשיער שלנו מאוד דומה. הייתי רק צריך לעשות את עצמי קצת יותר נמוך."
וגם ירדת במשקל.
"ירדתי הרבה במשקל, כי כשהציעו לי את התפקיד הייתי באמת גדול. החברה שלי היתה בהיריון, אז שנינו שמנו. שקלתי 120 קילו בערך, הייתי שמן אמיתי, שלא ממש חשב על קריירה כשחקן. אז הורדתי המון משקל, אפילו יותר ממה שמתאים לגובה שלי, ונעשיתי להכי רזה שאפשר."
אגב, מאז החל את קריירת המשחק שלו, נחשב הופמן לשחקן אופי רגיש
אם לא חמוד, "הרגשת" לפחות קפוטה בתקופת הצילומים?
"זה היה תפקיד שדרש ממני בזמן הצילומים להישאר מבחינה פיזית במקום מסוים. כי אם הייתי יוצא היה קשה להיכנס לדמות בחזרה. אבל בסוף היום הייתי משתחרר, כי חשוב מאוד לתת לעצמך קצת לנוח בבית ולהירגע."
ולא מצאת את עצמך הופך לקפוטה בלי להרגיש?
"כן, ובמשך הצילומים זה היה קריטי. לכן אפילו בהפסקות בין הצילומים ניסיתי להישאר באותו מקום, מבחינה פיזית וקולית, כדי שלא אצטרך להיכנס לדמות מההתחלה כאשר יצעקו שוב אקשן."
למרות שורה של תפקידים מצליחים והערכה גורפת בעולם הקולנוע, לקריירה של הופמן לקח זמן להתניע. "לא רק שלא יכולתי לקבל שום תפקיד, גם לא הצלחתי להחזיק גם את העבודות האחרות שכבר הצלחתי להשיג," סיפר פעם. "פיטרו אותי מהעבודה כמלצר, פיטרו אותי מהעבודה כמציל בספא. אם לא הייתי מקבל את התפקיד ב'ניחוח אישה' אני לא יודע איפה הייתי היום. מאז זה היה אפקט דומינו. אנשים לא מסכימים איתי, אבל 'ניחוח אישה' באמת היה הפריצה שלי. לפני כן עבדתי במחלקת האוכל המוכן באיזו מעדנייה, אבל מאז שלוהקתי לסרט הזה, לא היה לי אף פעם זמן שבו לא שיחקתי."
מאז הימים הקשים, כאמור, להופמן אין סיבה להתלונן. הידיים שלו מלאות בעבודה, לא רק בקולנוע ובטלוויזיה אלא גם בתיאטרון, עבודה שזיכתה אותו בשתי מועמדויות לפרסי טוני כשחקן הטוב ביותר. "הבמה יכולה להיות יותר מספקת," הוא מסביר, "כי אתה מבלה הרבה זמן בחזרות, בעוד שבסרט זה הרבה יותר טכני. בסופו של דבר, הכל תלוי בבמאי ובעורך."
מהו משחק בעיניך?
"בכל תפקיד, מבחינה אמנותית, הכי חשוב למצוא את הקול שלך. ולכל דמות אתה צריך למצוא את הקול מחדש. בדרך כלל, כשאתה מתחיל לעבוד על דמות, אין לך מושג מה תעשה. אם אתה סתם עובד על הטכניקה זה כלום, זה לא יאפשר לך לעשות את הדמות כמו שצריך. אתה חייב להבין את ההיגיון של הדמות, מה גורם לה לפעול, מה היא ומדוע היא כזו. רק אחרי שאתה חוקר את הדמות מבחינה נפשית, אינטלקטואלית והיסטורית, מגיעה העבודה הקשה, הטכנית, שבעזרתה הכל מתחבר."
איך הצלחת לחקות במדויק כל כך את הקול של קפוטה, את התנועות שלו?
"יש דווקא הרבה סרטים שבהם הוא מצולם. הבעיה היא שלא הרבה מהם מהתקופה שבה הסרט עוסק. לא רציתי לחקות את קפוטה מהתקופה של תוכניות האירוח. יש סרט דוקומנטרי נפלא ששמו 'באהבה מטרומן,' שיצא בתקופת 'בדם קר.' רואים שם את קפוטה מעניק ריאיון במסעדה. הוא אוחז משקה ביד אחת ומדבר ומדבר. אחר כך רואים אותו במשרדו, שם יש ערימת ספרי 'בדם קר' שעליהם הוא חותם. מה שהדהים אותי בקטע הזה הוא שאתה רואה ערימת ספרים גבוהה, אבל כשהמצלמה קצת מתרחקת אפשר לראות שהערימה מונחת על ארגזים כדי שתיראה כך. בהמשך רואים אותו גם בדירה שלו ומתהלך בניו יורק. הסרט הזה עזר לי מאוד, כי ראיתי אותו בסביבתו הפרטית, ראיתי את ההתנהגות שלו ושמעתי את קולו. בשביל הסצנות שבהן קפוטה מקריא את ספרו באוניברסיטה הייתי צריך קפוטה אחר. לשם כך האזנתי להרבה קלטות שבהן הוא מקריא והתאמנתי הרבה.
"מה שהיה מיוחד בסרט הזה היה העובדה שאני מכיר את בנט ודן מאז שהייתי בן ,16 ושניהם הכירו זה את זה מאז שהיו בני ,12 כך שהכרנו היטב איש את רעהו. גם לא רציתי לדרוך לדן על האצבעות כי לדעתי הוא עשה עבודה נפלאה בתסריט. אבל בכל פעם שנדרשה התייעצות על שינוי בתסריט או באיזו סצנה הם היו קוראים לי והיינו מחליפים רעיונות."
קראת את "בדם קר" או ראית את הסרט לפני העבודה על הדמות?
"ראיתי את הסרט לפני הרבה שנים ולא זכרתי ממנו הרבה, אבל לא רציתי לצפות בו שוב כדי לא להיות מושפע. אחרי שגמרנו את העבודה על הסרט צפיתי בסרט ההוא וגיליתי שהוא סרט נפלא. הסרט צולם בעיירה שבה התרחש הסיפור ואתה ממש רואה את הבית שבו באמת בוצע הרצח."
התייעצת עם מישהו?
"לא היה מישהו טוב יותר לכך מאשר הביוגרף של קפוטה, ג'רלד קלארק, שגם היה מקורב לסופר ב15- השנים האחרונות לחייו. הוא היה מקור המידע האופטימלי בעבורי, משום שבילה כל כך הרבה שעות אינטימיות עם קפוטה. אדם נוסף שנעזרתי בו הוא ריצ'רד אבדון, שהתיידדתי עימו לפני שהלך לעולמו. הוא היה שם כאשר קפוטה כתב את הספר, הוא צילם תמונות במשפט והכיר את כל הדמויות."
אהבת את קפוטה?
"צריך לקחת טיפה מרחק, אבל אתה לא יכול להיות לגמרי אובייקטיבי. אתה חייב לנסות להבין אותו ומטבע הדברים אתה מתחיל קצת להגן עליו."
איך אתה מסביר את היחסים שהוא פיתח עם שני הרוצחים?
"אתה רואה שברגע שהוא רואה אותם, מופעל הסוויץ' והטרגדיה מתחילה להתגלגל. מאותו רגע כאילו לא היתה לו ברירה בגלל האובססיה שלו לעניין. כמה שאנו מורגלים כיום לאלימות, יש פשעים שמזעזעים תמיד. בתחילת הסרט יש תמונות מחרידות של ילדה שמטיחים את ראשה שוב ושוב בקיר. וכשאתה רואה אחר כך את קפוטה נכנס לסביבה הזרה הזאת, כשהוא מנסה להתקרב לרוצחים, אתה מבין על איזה הר הוא צריך לטפס."
מה היתה התכונה הכי בולטת שלו?
"החיפוש הנואש אחר אהבה. כולם רוצים אהבה, אבל הבעיה מתחילה כשאתה מקבל קצת והיא לא מספיקה לך. אם זה ממישהי שאתה מטורף עליה ולא מרגיש שאתה מקבל מספיק אהבה בחזרה - וזה לעולם לא מספיק - ואם זו ההרגשה שאתה לא מקבל מספיק אהבה מהעולם כולו. אם אתה לא מבין את התכונה הזאת שלו, אתה לא יכול לבצע את התפקיד. זה היה הפגם הגדול באישיותו, האהבה אף פעם לא הספיקה לו. וכשאתה מבין את זה אתה יכול גם לפתח אמפתיה כלפיו."
אתה מצאת אהבה?
"יש בסיפור מסר על אהבה ועל הצורך להיות מקובל. להבין, שמה שעשית הוא טוב, אבל הוא לא עונה על כל הצרכים. תמיד יש חלק בך שרוצה להיות מקובל יותר, נערץ, אהוב וכדומה. אני מרגיש טוב עם עצמי, אבל אני גם מציאותי ויודע שמדובר בבור שלעולם לא יתמלא. מבחינתי, זה מה שמרגש בסרט, שמדובר באדם שנהרס בגלל השאיפה הסיזיפית הזאת למלא את בור האהבה הזה שלעולם לא יתמלא."
את הבור הפרטי שלו מנסה פיליפ סיימור הופמן למלא בעזרתה של חברתו לחיים, מעצבת התלבושות מימי אודונל, ובנם קופר אלכסנדר בן השלוש. הריאיון עימו, יצוין, נערך מעט לפני שהחל המחול התקשורתי סביב הסרט, לכן יש להניח שמאז התמלא הבור לא מעט בסיוען של הביקורות המחמיאות. וכמובן, גם הפסלון המוזהב וזה שאולי בדרך עוזרים. ואם כל זה לא יספיק, אולי יעשה את זה התפקיד הבא שלו ב"משימה בלתי אפשרית ."3 מי יודע, אולי טום קרוז ישכנע אותו אפילו לקפוץ קצת על הספה".
נא להמתין לטעינת התגובות
