בגרוב של סטנגה
אחרי שבע שנים על הבמה עם חליפות יד שניה, כלי נשיפה ואפרו, פאנקנשטיין מוציאים אלבום ראשון. "זה משהו שכבר מזמן היה צריך להיות בחוץ. זו בעיקר בוחטה של מוזיקה שהלהקה הזאת מייצרת"
שבע שנים אחרי שהתחילו לנגן יחד, משדרגים חברי פאנקנשטיין את פועלם הצוהל הכולל קאברים ללהיטי fאנק, ואוחזים באלבום בכורה שכולו יצירה מקורית. מבחינת הקהל הנאמן והמבקרים, שבע שנים הן זמן ארוך למדי, אולי מדי, לתקליט ראשון. מבחינת פאנקנשטיין, זה פשוט לא משנה. העיקר הפאן. בשנים האחרונות, כשההרכב שלהם הפך לסוג של סופרגרופ ישראלית, רק טבעי שאלבום הבכורה של פאנקנשטיין ייראה כמו הכל חוץ מאלבום בכורה קלאסי: הוא לא צנוע, אלא מתהדר בהפקה מושקעת שמפציצה לא פחות מ-33 רצועות באלבום כפול (אלבום רגיל + דיסק בונוס), האמנים בטוחים לחלוטין בתוצר וגם היוצרים כבר לא ממש אלמוניים. ככה זה כשמדובר בנגנים העסוקים בארץ. וככה זה כשאלבום הבכורה שלך נוחת על מדף מרופד של קילומטרז' הופעות היסטרי. בנקודה הזאת, כשהם מסתכלים על הבייבי החדש, אף אחד לא יכול להרוס לחברים את האווירה, אפילו לא הרדיו הישראלי שמתעלם מדבר העם באותה עקביות שבה הסולן אלרן דקל מטפח את רעמת האפרו המרשימה שלו. ובמלי לוית: אם זה נראה ככיף, נעשה בכיף ונשמע בכיף, כנראה שזה פשוט כיף.
גם כשהם מותשים משבוע ארוך, וזרוקים סביב שאריות פיצה בתנור על הספה של אלרן דקל בשכונת התקווה, בלי משקפי שמש ענקיים, חולצות יד שנייה ומכנסי פדלפון, קשה להתעלם מהגרוב המודע לעצמו לחלוטין של פאנקנשטיין. בנוכחים: אלרן דקל, הסולן ובעל הבית (ואח של דפנה, פרטים בהמשך), שחם אוחנה (בס), שלומי אלון (סקסופונים וחליל) והמנהל האישי מהלייבל בלו-סאן, שרון מלול. לקראת הסוף יצטרף גם יאיר סלוצקי (טרומבון) שימריא באותו לילה עם שלומי אלון והדג נחש לסיבוב הופעות בארצות הברית. שאר חברי הלהקה הם תמיר ברזילי (תופים), עילי בוטנר (גיטרה), אלון פרימן (קלידים) וספי ציזלינג (חצוצרה).
רובם בשנות ה-20 לחייהם, ורובם הגיעו מהפריפריה היישר ללב הסצנה התל אביבית. "עבדנו על התקליט תקופה ארוכה ואנחנו מאוד אוהבים אותו", מייחצן דקל, "החומרים מקוריים כולם, חלק כל הלהקה כתבה יחד, וחלק שחם ואני".
אז למה זה לקח כל כך הרבה זמן?
דקל: "זה לקח את כל הזמן שזה היה צריך לקחת. מאז שהתחלנו להכניס חומרים שלנו להופעה לקח לנו שנה להקליט אותם וזה היה ב-2002. שחררנו כמה סינגלים וכשהחלטנו שהולכים על זה ועושים אלבום שלם עשינו הפסקה של שנה וקצת בהופעות".
ואם דיברנו על יחסיות, נראה שמדובר באחד האלבומים המהירים שנוצרו פה. שלושה ימים של הקלטות בקיבוץ מעוז חיים בבקעת הירדן ("כדורגל קטן בבוקר, ארוחת בוקר, מקליטים, יוצאים החוצה לאיזה סטנגה, החיים הטובים"), מיקסים באולפן בשוויץ ובסך הכל פחות משלושה שבועות של היריון, צירים ולידה. מפיק שותף בדיסק הוא אוהד דקל, עוד אח במשפחה המפוארת.
"הרבה מהעבודה על הדיסק נעשתה פה", מספר אלון, "היינו יושבים שעות על כל שיר וכל אחד היה מעלה דעות. התהליך שלפני תקליט, הפרה-תקליט, גם לקח זמן לבשל אותו ולאהוב אותו ולהתחבר. זה נעשה בצורה מתונה ומאוד נכונה בסך הכל".
התקליט החדש עושה חשק להיכנס לדרייב של הופעות, או דווקא להירגע קצת?
דקל: "אנחנו די בדרייב להפציץ עם החומרים האלה. כמה שאנחנו מנגנים הרבה זמן אנחנו עדיין מצליחים להדליק אחד את השני גם בהופעות ובחזרות, ולגלות תחומים וגרובים חדשים. אנחנו רק נהיים יותר גועשים".
איך אתם מסבירים את זה שנכנסים שמונה אנשים לאולפן ובזמן קצר כל כך מחליטים?
דקל: "לא כולם מחליטים".
אלון : "באנו מכווננים. השירים כבר ישבו והיינו צריכים רק לקחת את הטייק הנכון והטוב. הכל היה מוכן שזה פשוט יצא בן זונה, לא היתה דרך אחרת".
אוחנה : "כמה שזה נשמע מוזר, הצלחנו למצוא שלושה ימים שבהם כל הלהקה היתה יכולה להיות באותו מקום".
לא הרגשתם שהקהל כבר רוצה אלבום קודם? די לקחתם את הזמן.
דקל: "אני באמת רוצה בהזדמנות זו להתנצל רשמית בפני כל האנשים. תקופה ארוכה אמרנו 'חבר'ה, עוד כמה חודשים זה קורה'. תוך כדי התהליך מגלים שזה לוקח יותר זמן, אז סליחה, סליחה, סליחה. אבל הנה זה, זה מוכן".
אלון: "זה קהל שיש לו דורות, יוצאים 250 באים עוד 250. היתה תחלופה של קהל. בהופעות האחרונות אני רואה שזה כולם ביחד: הדור 'הישן' יותר עם הצעירים הגנובים לגמרי, כל הגווארדיה המכובדת של 30 פלוס, זה מדליק".
אוחנה: "אנחנו להקה שלא באה להסתיר כלום. להקה שבאה לעלות על הבמה ולהפציץ את המקום. המגמה היא להעלות ולעשות את המסיבה. להדליק את האש על הכי גבוה, ולאט לאט להגביר".
ב-1998 החליטו שני חברים מהצבא, אלרן דקל ואחד, גורי אלפי, להקים הרכב למטרות פאן בלבד (המונח "ללא מטרות רווח" מתלבש
ההרכב השתנה קלות (גלעד שמואלי בתופים, למשל), החברים הבינו שבלי סקציית כלי נשיפה זה לא יהיה, והם התייצבו על משבצת שישי אחרי הצהריים בבארבי. "רצינו את הסתלבט והפנאן שלנו לעשות את השטויות על הבמה, וגם רצינו תאריכים שיהיה קל לאסוף את כולם על הבמה, וביום שישי אין הופעות. זה הפך להיות הקבלת שבת של חצי תל אביב", משחזר דקל. המעבר מהרכב שמנגן קאברים למוזיקה שהוא אוהב לתופעה התחיל כבר ב-2000 עם ערבי "סבנטיז נייט לייב" במועדון הבארבי בתל אביב.
בתחילת הדרך כל הטון היה פנאן. מתי הבנתם שזה מה שאתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים?
דקל: "האמת היא שזה לא קרה פתאום, אלא משהו שהתרחש לנו מול העיניים. כולנו מתעסקים במוזיקה, גם מעבר ללהקה, עובדים עם אמנים ולבד. התחלנו לכתוב שיר מקורי והוא נכנס להופעה, ופתאום עוד אחד ועוד אחד, והמאזניים התחילו להיות שווים. זה הכה בנו, זה פשוט קרה".
מלול: "התחילו לשאול על כל מיני שירים, 'של מי זה? איזו להקה?' אני זוכר שבהתחלה לאנשים היה קשה להגיד 'שלנו'. היו בטוחים שזה אולי יעבור באיזשהו שלב".
אלון: "אבל זה לא שפתאום אנחנו סובלים. אנחנו עולים לבמה וקודם כל שיהיה כיף, כי אם זה לא כיף אז למה לעשות את זה?".
אלבום שמגיע אחרי כל כך הרבה שנים יחד מרגיש "אלבום בכורה"?
אוחנה: "לא יכול להיות יותר בכורה מזה".
אלון: "הדיסק בונוס הוא סוג של אוסף, סוג של מבט על פאנקנשטיין. זה דיסק שאנחנו אשכרה משפריצים בו את כל מה שהיה לנו, אז זה מרגיש הרבה יותר מדיסק בכורה. זה משהו שכבר מזמן היה צריך להיות בחוץ. זו בעיקר בוחטה של מוזיקה שהלהקה הזאת מייצרת. אז חבל לצמצם את זה כי זה נכון שיווקית לשים רק עשרה שירים. לא צריך להעמיס על המאזין".
אז מה בעצם בא לכם להגיד?
דקל: "אנחנו מצד אחד רוצים לצעוק לאנשים שיעשו חיים, אבל יש באלבום שלנו גם שירים שלא הייתי קורא להם מטיפים, אבל הם די זועקים. סוג המוזיקה שאנחנו עושים מאפשר לנו להעביר את זה בהפוכה".
ושאלה מתבקשת, למה בא לכם להגיד את זה רק באנגלית?
דקל: "יש לנו כוונות מעבר למתחם הנחמד פה בישראל, ואומרים שיותר קל באנגלית. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי גם חושב באנגלית, אז זה לא מרגיש לי מוזר. צריך שאנשים יפסיקו לפחד ממוזיקה אנגלית. השפה העברית מספיק מדהימה וחזקה בשביל לעמוד בפני מישהו ששר באנגלית. זה קטן עליה".
אוחנה: "מבחינתנו אנחנו הכי ישראלים שיש".
חותמת הישראליות מובילה היישר לדיון על הרדיו הישראלי, שם אין פאן ואין רחמים.
"יש תחנות שיודעות להעריך מוזיקה ולקלוט מה קורה פה ונהנות מזה, ויש את גלגל"צ. זאת בעיה", פוסק דקל.
אלון: "מה שהרדיו משדר זה מה שאנשים רוצים לשמוע. בתוך הדבר הזה אנחנו נמצאים באיזה מקום בשוליים, ומייצרים מוזיקה גם באנגלית, שזה כבר פחות מתקשר, וגם מוזיקה שהיא לא כזאת אסתטית במירכאות כמו שעושים היום, אלא הרבה יותר משוחררת. המטרה שלנו היא להיחשף כמובן, והרדיו הוא אמצעי וזו בעיה. הרדיו חייב לתת יותר ביטוי למה שבשוליים".
מלול: "זה יכול לקחת שנה או חמש שנים עד שהרדיו יבין שזאת הצלחה בשטח. זה קרה לפני 25 שנה עם מוזיקה מזרחית, וזה לדעתי יקרה גם עכשיו. יש מאה להקות ששרות ונותנות בראש במועדונים ומפוצצות קהל יותר מאמנים ישראלים שמסתובבים עם פלטינה או זהב מאחוריהם. אז חברות התקליטים, אם הן יהיו קיימות עדיין, יפתחו לזה מחלקה ויגדלו את זה גם בתוכן".
בינתיים אתם עובדים שבע שנים ומי לוקח פלטינה? אמנים שהיו אלמונים עד לפני חצי שנה.
דקל: "אני משתדל לא להזין את עצמי ממרמור. אנחנו עושים סוף עולם של מוזיקה, אנחנו נראים סוף הדרך, נשמעים חבל על הזמן. אנשים באים לראות ולשמוע, והם יקנו את הדיסקים. לא תהיה להם ברירה, זה גדול מהם".
אלון: "סליחה שאני חוזר למרמור, אבל הטוב בכל ה'כוכב נולד' זה שאנשים רוצים לשיר, אבל הרע הוא שזה לא מפתח את האוזן המוזיקלית שלהם. אם כל כך הרבה אנשים צופים אז שלפחות יקנו משהו חדש. צריך להתעורר, לא לחזור אחורה".
עד שהעם, או העורכים המוזיקליים יתעוררו, פאנקנשטיין ממשיכים לחרוש את הארץ, כשהם מרביצים הצגה ממיטב חנויות היד שנייה. "השואו זה חלק מהעניין", אומר דקל תוך כדי שהוא ממולל את האפרו שלו. "כמה שמנגנים טוב, אם היינו בג'ינס ובטי-שירט שכתוב עליה 'הנוער אומר לא לסמים 1997' זה היה נחמד, אבל אנחנו לוקחים את המאה אחוז פאן ומוזיקה ומעלים את זה ל-120 עם השואו. האפרו נהיה עם הזמן קטן ביחס לשואו שלנו כלהקה, גם אם אני אעשה קרחת".
אלון: "תיזהר, אמרת את זה בעיתון".
דקל: "ביום שזה יקרה נעשה את זה על הבמה עם הקהל".
בימים אלו שוקדים דקל ופרימן על הפקה מוזיקלית לדיסק החדש של האחות דפנה, גרופית קבועה. "זאת מוזיקה למבוגרים, שירים שהרוב היא כתבה והלחינה. אנחנו עובדים למעלה משנה על התקליט הזה, ונראה לי שעוד כמה חודשים הוא ייצא. מוזיקה עברית, מאוד נעים ואינטימי, מאוד שונה ממה שאני עושה, אבל יהיה אפשר לשמוע את הנגיעות", מספר דקל.
סליחה על החומריות, אבל איך שמונה אנשים מתפרנסים?
מלול: "שלומי מפרנס אותנו".
אוחנה: "הכסף שפאנקנשטיין מביאה זה בשביל לחזק את פאנקנשטיין. אנחנו לא בדיוק חיים על זה. עילי הוא אחד הנגנים העסוקים, לשלומי יש את הדג נחש ועוד דברים שהוא עושה. זאת לא פרנסה".
וזה יהיה יום אחד לדעתכם?
דקל: "זה יהיה ב-7 בפברואר ".
אלון: "זה היה כבר. בתקופות של הרבה קהל היינו עושים מזה כסף, זו לא בושה. זה אפילו נורא כיף. עכשיו, בגלל ההשקעה של התקליט, אז אם כבר מרוויחים כסף משאירים אותו בפנים בשביל לשמן את הגלגלים. בהמשך זה בטח יקרה".
אוחנה: "נשב על בטונדות של זהב".
בכל זאת, דיסק כפול זה הימור.
דקל: "אנחנו פחות לחוצים כי הסגנון שלנו, ההופעות, הקהל הזה, את זה אנחנו כבר עושים. תקליט הוא ערך מוסף לתת לאנשים האלה. אנחנו עדיין נופיע גם ב-7 בפברואר בשנה הבאה".
אלון : "אנחנו מכוונים למוזיקה, נקודה, סוף"
נא להמתין לטעינת התגובות
