העיקר שהגיבור גומר בסוף
גם ב"מינכן" עושה שפילברג וולגריזציה לסוגיות כבדות משקל ומתמקד בעיקר במיתולוגיה הקולנועית שלו עצמו. התוצאה היא שילוב של "גבעת חלפון" ו"חסמב"ה"
הכל פעל נכון, עד שהתברר כי אבא בצרות ואבנר (אריק באנה) נזעק לשוב לארץ. הנה הוא כבר בנמל התעופה לוד, פוגש את אמא (גילה אלמגור) ומצוי בדרך לאבא. אבל לאן לכל הרוחות נעלם האב הנכסף הזה? איך זה שהקלף הרגשי הזה, שהניע את הסוכן החשאי נאמבר וואן של יזראל לנתץ את כל מסך החשאיות, שנטווה בקשיים ובהשקעה פיננסית גבוהה, נעדר מהבד? אין אבא לאבנר הקולנועי. ודווקא היה אחד כזה באתר ההסרטה.
מחוגי המצטלמים הישראליים ל"מינכן" נמסר שאכן צולמו סצנות המפגש בין הבן אבנר לאביו השרוי במצוקה - תפקיד שאותו גילם מול המצלמה מוסקו אלקלעי רב הוותק. אלא מה? באחד משלבי העריכה סולקה דמות האב מהסרט וקשה להאמין שאקט זה נבע דווקא מהיעדר דקות מסך. "מינכן", למי שעדיין לא נחשף למידע המאיים, הוא סרט שאורכו קצת פחות משלוש שעות.
מה הסיבה, אם כך, לסילוקו של אבא מוסקו? שפילברגולוגים יכולים להצביע על כך בקלות. סטיבן שפילברג נוטה מאז ומתמיד להטיל את גיבוריו לתוך מבחני התבגרות, כאלה שאין בהם מקום לאב ביולוגי. כך הם הדברים ב"אי.טי - חבר מכוכב אחר", ב "אימפריית השמש" ובמידה ידועה גם ב"מלחמת העולמות".
מבחני החניכה השפילברגיאניים באים לידי ביטוי בנטייתו של המתבגר לאמץ לו אב אידאלי, תחליף לאבא הביולוגי. מבט שטחי ב"מינכן" מעלה ששפילברג לא חולם להשכיח מעצמו את הנוסחה הזאת ששורשיה נעוצים בילדותו של היוצר עצמו, שחווה בעצמו נטישת אב טראומטית. "מינכן" אינו חושף אמנם את פני אבא של אבנר, אבל אבנר פוגש פעמים רבות על הבד את פאפא.
כן, גם אבנר - ישראלי קשוח מבחוץ אך בעל אישיות מהסוג המוכר של יורה ובוכה - כמו גיבורי שפילברג קודמים, מאמץ לו תחליף אב ששמו פאפא. לא פחות. זהו ראש ארגון מודיעין משפחתי, שבסיסו בצרפת והוא זה שמספק לאבנר את כל צרכיו בתחום המידע והריגול. שם הבוס של ארגון זה הוא פאפא ומישל לונסדייל המיומן מגלם אותו.
כל ההתמקדות הארכנית הזאת בזהות האב האמיתי/המחליף של אבנר, לא באה אלא לומר שעם כל הכבוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שמהווה את בסיס הסיפור של "מינכן", את שפילברג זה לא ממש מעניין. הרבה יותר מהסכסוך במזרח התיכון, מעניינת אותו המיתולוגיה הקולנועית של שפילברג, והצורך האובססיבי שלו לכונן בכל פעם מחדש מערכת יחסים של אב-בן. מבט אובייקטיבי על "מינכן" מעלה שאין הבדל עקרוני בין מסעם של אבנר והקולגות שלו לחיסול אנשי ארגון "ספטמבר השחור", שתכננו את רצח הספורטאים האולימפיים של ישראל, לבין מסעם המשותף של האב הגרוש טום קרוז וילדיו לחיסולן של המפלצות ב"מלחמת העולמות".
שעשועי הילדים והמשחקים בארגז החול, מומחיותו הגדולה של שפילברג, לא עומדים בסכנה כשהוא נדרש מדי פעם לעשות גם סרט ל"מבוגרים". שהרי גם "להציל את טוראי ריאן", " רשימת שינדלר" או "אמיסטד", סרטיו המכובדים יותר, הם לא יותר מפופולריזציה די וולגארית של סוגיות מוסר כבדות משקל.
עוד קודם ש"מינכן" ראה את הבכורה המקומית שלו, החלו פה הוויכוחים הפוליטיים/ביטחוניסטיים סביבו. הסרט כן מכיר או לא מכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה; הסרט כן מגנה או לא מגנה ארגוני טרור; הסרט מבחין או שלא מבחין בין הגנה עצמית לתוקפנות רצחנית. אלה הן, כמובן, נקודות ראויות לניתוח, אך מקדימה אותן שאלה בסיסית הרבה יותר - האם הסרט עצמו ראוי לדיון?
לרגעים לא מועטים במהלך 165 דקותיו נראית רצינותו של "מינכן" כמתחרה
לא עמדת התסריט כלפי הארגונים הפלשתיניים היא שמזיקה למוניטין הישראליים, כי אם האופן המשלומפר והשלוכי שבו מתוארים אנשי חוד החנית של ההאש-האש הציוני. לא אחת, במהלך "מינכן", הם מצטיירים כהומאז' שפילברגיאני לאהוד השמן, לדני כדורי או למנשה התימני. מה הפלא, אם כך, שאבנר המבוהל מהאפשרות שהפאפא הצרפתי שלו ייצא נגדו מעדיף להסתתר בברוקלין ולא לשוב לישראל מולדתו.
והנה עוד פעם אבא של אבנר. אריק רות', שכתב את "פורסט גאמפ", וטוני קושניר, שחיבר את "מלאכים באמריקה", חתומים ב"מינכן" על התסריט. שניים שזכו באוסקר ובפוליצר ובחופן רחב של פרסי הוקרה נוספים. באחת הסצנות הפותחות את "מינכן" מתוארת פגישה בין אבנר לגולדה מאיר. לא פחות. על פי הסצנה דומה כי גולדה בחרה בו באופן אישי לביצוע המשימה הסודית. וכל זאת למה? משום שהיא מכירה מקרוב את אביו. לא צריך להיות מומחה גדול בדרמטורגיה כדי לדעת שמדובר ברשלנות קולנועית. לא ייתכן מצב אישי, הקושר בין נותנת ההוראה לבין המבצע שלה, שלא יזכה למימוש פילמאי. ב"מינכן", עבודה חובבנית שכזו, זה קורה.
חוכמתו של הדרמטורג היא לנפות ולא לנפח את כמות הדמויות על הבד. לדוגמה, משה איבגי. הכוכב הישראלי מבצבץ לכמה שניות במהלך הסרט, והוא מוצג לצופים כ"מייק הררי". הנה סוג של מידע מבוזבז שלא קשור לסרט עצמו. שפילברג בוחר שלא לאזכר את פשלת לילהאמר, שבה חוסל מלצר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, משום ששליחי המוסד סברו בטעות כי הוא חסן עלי סלאמה המתכנן הראשי של טבח הספורטאים. לא אחת צוין בעיתונות בארץ ובעולם כי מי שפיקד על מבצע לילהאמר היה מייק הררי. אך כאמור, סיפור לילהאמר אינו מופיע בסרט הזה. אז למה לבזבז זמן מסך על דמות אקראית שאינה תורמת ולא כלום להבנת הסרט?
אך כל זה - בעיות של תסריט ונראטיב פילמאי - הוא כסף קטן. הצרה עם שפילברג של "מינכן" נעוצה קודם כל ביכולת הבימוי שלו. לקראת הסוף, כשאבנר פוגש מחדש את אשתו (איילת זורר), שממנה נותק לזמן רב, בהוראתם של גולדה ויועציה לעניינים חשאיים, נכנס הזוג למיטה ואבנר זוכה באורגזמה שמיימית. כל כך מסעירה היא הגמירה עד ששפילברג חותך אותה לפרוסות סנדוויץ' דקיקות ומשחיל בתוכן הבזקי זיכרון מפרשות החיסול שאבנר המגמר נטל בהן חלק. האמירה הפרימיטיבית הזאת כבר אינה עניין לתסריטאים מבולבלים ולחוצים, כי אם לבמאי שאין לו מושג איך מעצבים דמות של גיבור קולנועי. נכון, שפילברג הוא זה שהמציא את אינדיאנה ג'ונס, אבל ההוא היה גיבור קומיקס לילדים.
"מינכן", שכותרת הפתיחה מציגה אותו כסרט שנעשה "בהשראת אירועים אמיתיים", מבוסס על ספר מאת ג'ורג' ג'ונאס. כבר לפני 20 שנה הפיקה רשת HBO האמריקנית את "חרב גדעון" -דרמת מתח המבוססת על אותו ספר. סטיבן באואר גילם שם את אבנר ולינו ונטורה היה פאפא הצרפתי. אגב, שם, ב"חרב גדעון", ראו הצופים כולם את אבא של אבנר בגילומו של ג'ון הירש הקנדי.
העובדה ששפילברג נטול עמדה פוליטית אינה מפתיעה, וגם לא האבחנה שהוא אינו יודע מה עושים אנשים מבוגרים במיטה (הקולנועית). המפתיע הוא כישלונו של "מינכן" כסרט אקשן. אין בניית מתח, אין שימוש מעניין בפסקול ובוודאי שאין טיפול מסקרן בנפתולי הסיפור שאמור היה להיות מתעתע. כל דקה בכל אחד מפרקי הסדרה הבריטית "המובחרים" ("The Sandbaggers") עם רוי מרסדן, שיש הטוענים כי היא מבוססת על מעללי אבנר המקורי, עולה על המכלול של "מינכן". ולא לשכוח: מדובר בסדרה שהופקה כבר לפני 28 שנה.
למאמר זה לא ניתן להשאיר תגובות.
