פופ רוחני
אלבום הבכורה של אמנואל שטיינבאום (פוצ') הוא אחד הדברים היותר אקלקטיים ומקוריים שיצאו כאן. לא בדיוק שיחה טיפוסית עם כוכב נולד
אתה מאמין בדברים האלה?
"תשמע, אחרי מה שחוויתי בהודו לפני חמש שנים אז כן. הייתי בדיכאון רציני ולא הצלחתי לצאת ממנו בשיט. באותו זמן היה לי פחד אדיר מטכנולוגיה ומשכפול גנטי. חשבתי שאני לא יכול לחיות בעולם שמשכפלים בו אנשים. יום אחד בהודו ראיתי כתבה על סוף המילניום. היה כתוב בה על כך ש-50 השנה שנגמרו היו שייכות לרוקנרול, מהפכות, בוב דילן ורומנטיקה, וש-50 השנה הבאות יהיו שייכות לטכנולוגיה. זה שבר אותי. אז החלטתי ללכת למורה של ההורים שלי שם. איך שפגשתי אותו מיד הרגשתי משהו שונה. הקראתי לו את הכתבה והסתכלתי לו בעיניים, ואחרי שעה הלכתי. ואז חזרתי לארץ ופתאום חוויתי אהבה אדירה והבנתי את המשפט שהוא תמיד היה אומר 'Happiness is Your Real Nature'. והיה לי חודש שחוויתי בו אהבה ברמות אדירות. הייתי יושב בגינה ובוכה. כל הדיכאון פשוט נמס. התרוממתי. כל הפרספקטיבה השתנתה. תבין שהבחור הזה אפילו לא דיבר איתי. לא היתה לנו שיחה. אני נפלתי כי הייתי במתח, בזיונים, בסמים. וקרה לי משהו שהוביל לזה שפיזית היום אני לא מרגיש הכי חזק. סיפור מעניין, לא?".
מאוד. באופן כללי הסיפור של פוצ' מעניין. לפני כמה חודשים התחלתי לקבל הביתה מיילים מחברת התקליטים הליקון על כך שבקרוב משהו גדול מאוד הולך להגיע. התרגשתי. בכל זאת, דברים גדולים לא מגיעים בכל יום. אחרי זמן מה התחילו להצטרף למיילים קטעי וידאו קצרים שבהם נראו אנשים ברחוב המקשיבים למוזיקה באוזניות וחווים את דעתם החיובית עליה. לבסוף, לפני חודש פחות או יותר, הגיע המייל שחשף את הפרויקט הישראלי הנוכחי של הליקון, שעליו הם שמו חלק נכבד מהז'יטונים שלהם (מה שמסביר את הלחץ הנפשי של פוצ'). בשם המוזר "אמנואל שטיינבאום מציג: פוצ'" נראה בקליפ בחור צעיר מאוד ויפה באופן מלאכי מפזז להנאתו בחדר המעוצב באופן צבעוני ורטרואי לצלילי שיר פופי משמח. עכשיו, חודש אחרי, נשמעת נקישה נחושה בדלת הבית שלי. כשאני פותח את הדלת, עוד לפני השלום-שלום, צווח הבחור שהתפרץ פנימה "איפה השירותים?", ועוד לפני שאני מספיק לענות לו הוא כבר בתוכם, עושה מה שעושה עם דלת פתוחה ותוך כדי כבר מתלונן בפניי על בעיות החניה בתל אביב, שאליה הוא הגיע באותו ערב מביתו בירושלים. לפני הריאיון ייסרה אותי המחשבה איך אני אמור לקרוא לו. כינויים של אנשים שאני לא מכיר תמיד מסבים לי מבוכה. אני שוטח בפניו את הסוגיה והוא שם לה סוף. "קוראים לי אמנואל שטיינבאום", הוא אומר. "זה שם ארגנטינאי. כשהייתי בן ארבע אחי הגדול התחיל לקרוא
אין ספק, ההתעסקות בפוצ' מבלבלת מאוד ומלאת סתירות. בעקבות הקליפ לסינגל הראשון שלו, "נמלים", והחוברת המצורפת לדיסק, הייתי בטוח שאני הולך לפגוש ילדון לבנבן בן 16. בפועל, בשנייה שבה הספקתי לקלוט את פרצופו, בין פתיחת הדלת לדהירה הרצחנית שלו אל השירותים, נגלה לי בחור שחום באמצע שנות ה-20 שלו . ממש לא ילד ובטח ובטח שלא מלאך. את הגיל האמיתי, אגב, הוא לא הסכים לחשוף ("גיל זה דבר שקיים רק ברמה הפיזית, לא האמיתית. נראה לי נחמד כשהגיל נשאר לא ידוע. איזושהי טיפת מסתוריות"). גם מבחינה מוזיקלית, הסינגל הראשון שלו רחוק מלהעיד על האלבום. "נמלים", שמושמע בתדירות נכבדת למדי ברוב תחנות הרדיו, הוא שיר דאנסי מקפיץ ואופטימי. רוב האלבום, לעומת זאת, מכיל שירים שקטים העוסקים בייסורים הקטנים והגדולים של החיים. ולבסוף, למרות חזות מגה-אופנתית (הוא לובש מכנסיים שחורים מפוספסים ואלגנטיים, חולצת כפתורים שמעליה סוודר שחור מחמיא בעל סגירה א-סימטרית ומגפיים מלאי סטייל), כשהוא פותח את הפה הוא פוצח במונולוגים שהייתם מצפים ממישהו שהמלתחה שלו כוללת בעיקר שרוואלים ולונגים.
אבל לפני שנגיע לאותם מונולוגים פילוסופיים רצוי שנתקדם לסיבה שלשמה התכנסנו - המוזיקה. וזו, לשמחתנו, ממש טובה. "אמנואל שטיינבאום מציג: פוצ'" הוא אחד הדיסקים המרעננים שיצאו בישראל בתקופה האחרונה. המילה שמתארת אותו יותר מהכל היא "אקלקטי". כבר בדיסק הראשון שלו, ואולי משום שזה הדיסק הראשון שלו, פוצ' לא מתבייש לזרוק לתוך הקלחת שלל מרכיבים. האלבום נפתח ב"זה אני", שיר Introducing פולקי קצר ומשמח. אחריו כאמור מגיע "נמלים" הפופי ובעקבותיו "חצי יום" הדיסטורשני. בהמשך הדיסק תפגשו גם שאנסון צרפתי-צועני, בלדות מעולם העברי לידר, בלדות מעולם האביב גפן, בלדות מעולם האביתר בנאי, ולבסוף אפילו איזה קטע רבע טריפ-הופי. ניסיון לרדת לשורש הגיוון לוקח אותנו 15 שנה לאחור (בקירוב. חייבים הרי לשמור על מסתורין).
"בגיל 12 הזמינו אותי לשיר בלהקת מטאל", מתחקה פוצ' אחר תחילת דרכו המוזיקלית. "בסוף הם העיפו אותי כי הייתי קטן. זה פגע בי מאוד והכניס אותי לדיכאון. ואז התחיל מסע הנקמה שלי, שיום אחד אני אצליח למרות שהם העיפו אותי. אז התחלתי ללמוד גיטרה ולשמוע בוב דילן, ניק קייב, טום ווייטס. בסוף התיכון הלכתי ללמוד מוזיקה ברימון. שכרתי דירה בשינקין והייתי כל היום במוזיקה. זו היתה תקופה מאוד פרועה. אחרי שנתיים עזבתי את רימון וחזרתי לירושלים. לא כל כך העריכו אותי ברימון. יכול להיות שהייתי אלטרנטיבי מדי בשבילם. האמת היא שאף פעם לא הסתדרתי במסגרות".
איך נוצר הקשר עם הליקון?
"בהתחלה שלחתי לגדי גידור, שהוא מגלה הכישרונות שם, דיסק דמו עם תשעה שירים. הוא אמר לי 'תשמע, זה מאוד עמוק ויפה, אבל חוץ מסינגל אחד או שניים אני ממש לא רואה פוטנציאל מסחרי'. ואז הכרתי את אסף דר ועבדתי איתו על שיר אחד והגעתי עם זה שוב להליקון. אז גדי אמר לי: 'מה אתה מגיע אלינו בלי הודעה מראש, ועוד מביא לי דיסק בלי עטיפה, זו ממש חוצפה'. יומיים אחר כך הוא התקשר אליי בהתלהבות ועם חיוך על הפנים וביקש ממני עוד כמה שירים. אז התחלתי לעבוד על עוד כמה שירים שהייתי צריך להציג לחבר המנהלים. תהליך ארוך ומייגע שגרם לי ללחץ נפשי אדיר. אני זוכר שבכל יום רביעי גדי היה אומר לי 'מחר נדע אם יש החתמה'. בלילה שלפני זה לא הייתי נרדם עד 11 בבוקר מרוב לחץ".
ואיך הולך לדיסק מאז שהוא יצא?
"הוא תופס תאוצה יפה. זה דיסק של מוזיקה אלטרנטיבית. זה לא דיסק קל לעיכול מבחינת הטקסטים ומבחינת הדרך שבה אני מלחין. זה דיסק שלא מקל על המאזין, שזה קצת שונה ממה שקורה היום בארץ. אני חושב שהיום בארץ המדיה הולכת לכיוון הרבה יותר קל וקליט".
מוזיקה "כוכב נולדית"?
"כן, למרות שאני חושב שיצאו מ"כוכב נולד" גם זמרים מוכשרים. אני חושב שאם זה מביא שמחה ללב של הרבה אנשים אז זה טוב. זו לא פילוסופיה שבאה להקשות ולהסביר. מוזיקה זו אמנות שבאה לעשות נעים לבנאדם וזה לא עניין של מזל או פוקסים. מה שצריך להגיע לאנשים בסוף מגיע".
אני לא מסכים איתך. אני יכול לתת לך שמות של עשרות מוזיקאים מגה-מוכשרים שלא מגיעים לאנשים.
"משהו מצוין הוא משהו שיכול לגעת בהרבה אנשים. מה זה מצוין? מי קובע מה זה מצוין? אין כזה דבר. זו אמנות. מה שמרגש הוא טוב. מה שמרגש הרבה מאוד אנשים הוא עוד יותר טוב".
אז אם הדיסק שלך לא יצליח זה אומר שהוא לא טוב?
"אני לא יכול להעיד על עצמי. אני לא יכול להגיד שמה שאני עושה הוא מעולה. שאנשים אחרים ישפטו. אני חושב שהדיסק שלי הוא מסע ייסורים ולבטים פנימיים. הוא נכתב בתקופות מאוד מבולבלות ולא פשוטות. אני חושב שהאקלקטיות של האלבום נובעת מהזמן הרב שעבדתי עליו ומהמפגש ביני לבין המפיקים, אסף דר ושי שזיפי. אני בא ממקום יותר סינגר-סונגרייטרי והם יותר מאלקטרו והפקות ממש. חלק מהעניין היה שכל אחד ייצא מהעור שלו. ורצינו לעשות הכל, לא להיות מוגבלים רק לרוקנרול או לפופ".
השירים השקטים שלך נשמעים כמו וריאציות מסויטות פחות על שירים מהאלבום הראשון של אביתר בנאי.
"כן. בתהליך הכתיבה של האלבום אני עברתי חוויה רוחנית שקצת הוציאה אותי מהייאוש הטוטאלי. בין גיל 17 ל-20 הייתי בדיכאון מאוד עמוק. הייתי בקיפאון רגשי המון זמן. אחרי החוויה הרוחנית הזאת התחלתי להסתכל על דברים אחרת. בגלל זה היום בכל השירים שלי, כמה שלא יהיה דיכאון, יש בסוף טיפה של אור. אני מנסה לא לתת לאפלוליות לקחת אותי עד התהום. פעם היא היתה יכולה, היום כבר לא. היו לי תקופות שחשבתי שאולי פעם אני אתאבד, היום אני לגמרי לא חושב שזה יכול לקרות. הדיסק הוא נבירה פנימית עמוקה, אני מנסה להבין מהות קיומית. אני לא מתעסק יותר מדי בהוא והיא. אני מתייחס לאהבה לא באופן ספציפי. אני חושב שיש איזושהי התבלבלות עולמית שהאהבה היא משהו בין שני אנשים. לי נגלה שהאהבה היא מצב של חוויה פנימית. היא יכולה לבוא מסרט, מפרח ברחוב, משיחה איתך".
המשפט האחרון של פוצ' בנוגע ליכולת לחוות אהבה הוא ממש לא מקרי. פוצ' הוא בן הזקונים לצמד הורים פסיכולוגים שנטשו עם הזמן את השיטות הפסיכולוגיות המקובלות ועברו להתעניין במטפיזיקה. בעקבות עיסוקם בנושא הם החלו לנסוע להודו בכל שני וחמישי, ולקחו את בנם הצעיר איתם. התוצאה היא בן הכלאיים פוצ', שמצד אחד הוא תוצר מגה-אופנתי של התקופה, ומצד שני הוא יכול לנהל שיחה עם רובין שארמה בלי להיקרע מצחוק וללא טיפת ציניות. וכך נוצר המצב המצחיק שבו בסוף הריאיון, כשהדלקתי טלוויזיה כדי לא להחמיץ את הפרק השני בסדרת הקאלט "הדוגמניות", בהתחלה הוא לא הבין על מה אני מדבר ובסוף הוא היה שקוע באירועים יותר מכל ארבעת הנוכחים בחדר. מאוחר יותר, כששבנו לדבר על פילוסופיה, עשה רושם שאפילו מכת ברק ישירה אל תוך הבית דרך החלון לא היתה יכולה לעצור אותו.
"המציאות זה לא משהו שמתחיל ומסתיים", הוא שוצף. "קיים איזשהו שורש פנימי שלא מתחלף. כשאתה נכנס למצב של חלימה הגוף נעלם. אתה לא שומע, לא מריח, אם יש לך פצע אתה לא מרגיש אותו כשאתה ישן. מה שנשאר זה הרובד המנטלי. השכל, החלומות, הרגשות וכדומה. הגוף נעלם, אין הזדהות איתו. אחר כך עוברים למצב של שינה עמוקה, בלי חלומות, וגם הרובד המנטלי נעלם שם. אין הזדהות עם השכל ועם החלומות. אנשים יכולים לחשוב שזה מצב של ריק, של כלום, אבל העובדה הקיימת היא כשאתה מתעורר מהמצב אתה חש נחת ושלווה עמוקה. ואז פתאום השכל והגוף מתלבשים עוד פעם על איזושהי מציאות. אתה איתי?".
טוטאלי .
"המציאות היא לא דבר שנהרס. כל מה שנהרס הוא התגלמות של המציאות של הדבר שקיים".
מה זאת אומרת, נהרס?
"גוף, למשל. הגוף הוא אובייקט, הוא קיים בממד של זמן ומקום. מחשבה, לעומת זאת, מוגבלת בזמן אבל לא במקום. אחת נגמרת ושנייה מתחילה. מה שקורה מאחורי המחשבה - המודעות, התודעה, לא מוגבלת לא בזמן ולא במקום. שזה האלוהים, באיזשהו מקום. האלוהים הזה הוא סוג של רובד שלא מופרד ביני לבינך. תודעה אחת שמשותפת לשנינו".
ב-11 בלילה הגיעה חברה של פוצ' ולקחה את התודעה המשותפת של שנינו לאכול פיצה. היכולות הנוראיות שלה מאחורי ההגה נתנו לנו צ'אנס כמעט לגלות ממקור ראשון מה קורה כשהגוף נהרס. מכיוון שהוא צרח והיא הצליחה לבלום בזמן, את התשובות האמיתיות בנוגע למהותו של אלוהים נאלצנו לשמור להזדמנות אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
