יוצאת לאור
רונית אלקבץ כבר לא מלנכולית. בגיל 40, עם פאסון של כוכבת קולנוע מוערכת באירופה ותפקיד מורכב בסדרה "פרשת השבוע", היא אפילו מאושרת, והכי רוצה חתונה וילדים
למה את נשמעת מופתעת?
"כי תחושת השמחה הזו מפתיעה אותי. אני בוחנת את עצמי וסקרנית לדעת לאן יובילו הדברים. השמחה הזו מגיעה עכשיו ממקום אמיתי ועמוק. יצא לי לחוות דברים לא קלים לאחרונה, אבל גיליתי שזה לא משפיע עליי. אני פשוט שמחה בהוויה שלי. זה לא משהו רגעי, אי אפשר לערער אותי. זה בא מבפנים, וזה מאוד נעים לי" (צוחקת).
כחצי שעה לאחר יריית הפתיחה לראיון, השלווה המהממת של אלקבץ נראית טבעית משהו. "שנים הייתי בחרדות שאולי זה הגלגול האחרון שלי, שאולי הזמן שלי כאן לא יספיק לי", היא מהרהרת. "זה גם היה המנוע החיצוני ליצירה שלי, מה שהוביל אותי לעשייה. הרי אתה קם בבוקר וצריך להתמודד עם הנצח הזה, השעה הקרובה, הערב. זו התמודדות. אבל את המנוע הפנימי אני מגלה מחדש כל הזמן, וחלק ממנו הוא גם שמחה. כרגע, אני רק יכולה להבטיח לעצמי שבעתיד זה יהיה אותו הדבר, אולי קצת פחות קשה. בכל אופן, אני די מבסוטה מעצמי עכשיו".
בימים אלה חורכת אלקבץ את המסך כאליה בן דוד, בסדרה החדשה של הוט3 - "פרשת השבוע", שמציגה מיקרוקוסמוס של ישראליות, דרך מבט על חייהן של ארבע משפחות הקשורות זו בזו וסופגות טלטלה שמשנה את חייהן. אליה, דמותה של אלקבץ, היא אשתו של עד המדינה אלישע (יובל סגל) שנעקרת מחייה הנוחים ונאלצת להתמודד עם משבר בנישואיה.
"זה זוג מבאר שבע שבא אל העיר הגדולה וחולם את החלומות הגדולים של כסף, הצלחה, כוח", מפרשנת אלקבץ. "הם יחד מגיל 15, מעולם לא הכירו שום דבר אחר. יש בהם משהו מאוד יפה, פראי וחייתי, וגם מאוד פשוט. ממקום מסוים של חיי פאר, יש הידרדרות שמעמתת אותם עם האמת שלהם. השורשים שלהם הולכים איתם לאורך כל הדרך, וזה הכוח שלהם. את יודעת, להגיע מבאר שבע לעיר הגדולה זה משהו שגם אני עברתי".
חוויה מומלצת?
"בהתחלה היה לי מאוד קשה. חשתי שהחומרים שאני מחזיקה בנשמה הם שונים ממה שאני קולטת אצל אחרים, היה לי קשה לנהל דיאלוג עם הכאן והעכשיו. גם לא ידעתי איך להשתלב בחברה, לא מצאתי את עצמי. הייתי זרה, מאוד מחוברת לאאוטסיידריות שלי. רק ברגע שהגעתי לעולם המשחק, התאפשר לי באמת לעשות תיקון עם ההווה; אבל לקח לי המון שנים למצוא את ההרמוניה, שזה המקום שאליו הגעתי רק בתקופה האחרונה".
לפני כמעט שנה קמה אלקבץ, 40, שחקנית שקצרה היריעה מלהזכיר את הפילמוגרפיה שלה (למען הפרוטוקול, נאזכר רק את "המיועד", "אדי קינג", "שחור" והצגות תיאטרון רבות), והחליטה לעשות מעשה, שלדבריה טרף את הקלפים שחילקו לה החיים. הסרט האוטוביוגרפי משהו "ולקחת לך אישה", שביימה וכתבה עם אחיה שלומי, העביר אותה טלטלה רגשית גדולה, ועימת אותה עם לא מעט שדים פנימיים. עד כדי כך השפיעה עליה החוויה, שהיא תולה בסרט את תחילת המטמורפוזה הרגשית
"מבחינתי זה פרויקט חיי, שמתי שם את כל מה שיש לי", היא אומרת. "הסרט הזה העניק לי את אחת המתנות הגדולות בחיים - כל התשובות הגיעו אליי, כולל מי אני. סיום הסרט היה גם הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מוכנה לחיי משפחה. ידעתי שיגיע הזמן, ואכן זה בא. אני מחוברת לזה פיזית, זו הרגשה נפלאה. אני כל כולי פנויה לדבר הזה, שום דבר לא מפריע לי, שום דבר לא לוחץ עליי. זה הזמן שלי להגשמת האימהות, יש לי הרבה אהבה לתת".
הסרט התקבל בחמימות בעולם, אבל בארץ הוא לא זכה לביקורות מחמיאות במיוחד.
"באתי לספר סיפור על חברה פטריארכלית קשה. הרי אין דבר יותר משמעותי מהמקום של האישה במסגרת המשפחתית, ואני באתי מתוך צעקה מאוד גדולה, מתוך התרבות המרוקנית, המזרחית. הבעיה התחילה עם המבקרים, ש-90 אחוז מהם ממוצא אשכנזי, וחיים על פי רוב בבדידות מזהרת, ולא היו להם בכלל את הכלים להתמודד עם הסרט. העוול הגדול שנעשה לי הוא שציפיתי שתבוא פמיניסטית שתאמץ את הזעקה שלי, אבל זה לא קרה".
איזה דיאלוג את מנהלת עם המזרחיות?
"דיאלוג ממקום של אהבה גדולה. גדלנו בבית שלא הרגיש צורך להצטרף לדעה הרווחת של'אנחנו מקופחים'. מצד שני, אם יש משהו שצורם לי, אני צועקת ואומרת, כמו בסרט. אני חושבת שאם הצעקה הזו היתה באה מאשכנזייה אולי היו מגיבים לה אחרת, אבל זה לא מטריד אותי".
באמת לא?
"תראי, לא נפגעתי באופן אישי, אבל זה סוג של טרגדיה לקרוא ולשמוע את הדברים שאמרו על הסרט. זה מעציב ומסוכן. פה אחד יצאו אותם מבקרים ואמרו שכל עוד האישה הזו סותמת את הפה וגברים צווחים סביבה באגרסיביות ואלימות (אחת הסצינות בסרט - ג.ב.ח.), זה סרט מופת. אבל ברגע שאישה מעזה לצעוק את הכאב שלה היא הופכת למסוכנת, למשוגעת. כל מה שניסיתי לצאת נגדו חזר אליי כמו בומרנג. לא ביקרו את היצירה, אלא את ויויאן האישה ואת רונית האישה. בחרו לומר ששתיהן פסיכופתיות. ולמה? כי הן צעקו".
ואולי זה קשור גם לזה שאנשים מרגישים מאוימים ממך?
"לא יודעת, זה לא בשליטתי. אני רק יודעת שאני עושה מה שאני צריכה לעשות, בלי פשרות או ניסיון למצוא חן. אלה הם חיי. מלבד זה, כל מה שפחות מוכר לנו מהווה איזשהו איום. אנחנו מרגישים בנוח ליד אנשים שדומים לנו, שלא מכריחים אותנו לחשוב על עצמנו, על מה אנחנו עושים פה. אני חושבת שההתעסקות שלי בהוויה שלי, והנכונות ללכת עד הסוף ולשלם מחיר, מפחידות אנשים".
מה המחיר שאת משלמת?
"המחיר הוא להיות נטע זר. המחיר הוא בבדידות, בדברים שאתה חולם אותם, לאו דווקא כי אתה באמת רוצה אותם, אלא כי הם חלק ממה שהחברה דורשת ממך. יש בזה אוטיזם מסוים, להרגיש זר ועדיין ללכת בראש מורם. אני כזאת, אבל זה לא בא לי בקלות. נדרשת עוצמה לעשות את זה. מצד שני, אילו הייתי חיה אחרת, הייתי במצב הרבה יותר קשה. אני מעדיפה לסבול באאוטסיידריות שלי, מאשר לסבול במיינסטרים".
אני אפסח על השאלה המקובלת של 'איך את מתמודדת עם הדימוי שנוצר לך', ובמקום זה אשאל האם מישהו פעם ציין בפנייך שיש לך אחלה חוש הומור? שאת ממש מצחיקה?
"אנשים קרובים תמיד נורא צוחקים מההומור שלי. גם כשיש מפגש עם יוצרים, כשמתקרבים ודברים נפתחים, פתאום כולם מתגלגלים מצחוק ממני, ואומרים - 'קומדיה, זה מה שאני צריך לעשות איתך'".
נו?
"איכשהו, בסוף הם נשפכים מבכי".
חייה של רונית אלקבץ, בדיוק כמו הדמויות שהיא מגלמת, נעים סביב פצע שנוצר בילדות באר שבעית, ובסיסו בתחושות של זרות וניכור. כשהיא נדרשת, מהפוזיציה המפויסת שבה היא נמצאת היום, לנסות ולשחזר את מקור הכאב, היא משתתקת, מצנזרת, מתקשה לבחור מילים. בכלל, נראה שלא קל לה, לאלקבץ, להאיר פינות חשוכות בחייה - דבר שהתבטא בעבר בראיונות, כמו גם בסירובה לשתף פעולה עם יוזמות דוקומנטריות על אודותיה. "למה צריך לדבר, הכל נמצא ביצירה", היא משיבה כשאני שואלת אותה למה כל כך קשה לה להיחשף.
הסטאטוס הנוכחי שלה ככוכבת קולנוע מוערכת באירופה, שאליו הגיעה אחרי "ולקחת לך אישה", לא ממש מתיישב עם האאוטסיידריות שהפכה לחלק ממנה. מנציגת השוליים של המסך הישראלי, הפכה אלקבץ לדמות נערצת שמופיעה במגזיני כרומו יוקרתיים - שדרוג קשה לעיכול אפילו לה. הפתרון שלה לחיבוק התקשורתי היה לארוז מזוודות ולנסוע לפריז לתקופה ארוכה. גם היום היא נוסעת לשם לעיתים תכופות, "רק כדי לנשום אוויר אחר", היא מסבירה.
"נראה שעם ההצלחה, גדלה הזרות ביני לבין הסביבה", היא מפרשת את האקט ההוא. "מצד אחד, אנשים קיבלו אותי, מה שהחניף לאגו ולקשיים הנפשיים שלי בקומוניקציה, שהיו עד אז מנת חלקי. מצד שני, ידעתי שאני חייבת להמשיך הלאה. אני לא מחפשת להצליח כדי להשקיט משהו בתוכי, אלא רוצה לעבור תהליך שיקרב אותי יותר אל עצמי, ובתהליך הזה אין פשרות - אתה לא יכול לשקר לעצמך. כשקמתי יום אחד והחלטתי שאני עוזבת את הארץ, דווקא כשקיבלתי פרסים והצעות, הרגשתי שאני חייבת לעבור עוד שלב במסלול".
יכולת להישאר פה, לנוח על זרי הדפנה.
"אני חושבת במונחים של פועל שחור. יש לי תחושה פנימית שבאתי לפה לעבוד, אני באמונה מוחלטת שרק מתוך עשייה אני מסוגלת להגיע לשלמות שאני שואפת אליה. לכך דרושה משמעת עצמית נורא גדולה, ובה התברכתי. רק דרך היצירה אני מרגישה שאני מנצחת את הפחדים האמיתיים שלי".
עכשיו, כשאת בתקופה שלווה יחסית, מה מפחיד אותך?
מה שהפחיד אותי תמיד: בדידות. למרות שאני בזוגיות כמעט כל חיי, אני מתמודדת עם החרדה הזאת כל הזמן (בעבר ניהלה אלקבץ מערכות יחסים מתוקשרות עם השחקן שולי רנד שחזר בתשובה ועם הבמאי חיים בוזגלו. כיום היא בת זוגו של איש העסקים אביב סלהוב - ג.ב.ח.). מפחיד אותי מאוד שבגלל העקשנות שלי והקושי שאני מציבה לבני הזוג שלי, אסיים את חיי לבד. לא הייתי רוצה לגמור כמו דיטריך או גארבו. זה לא פשוט. וזה קשה, כי האמנות לוקחת אותי למקום קרדינאלי בחיי. אני גם פוחדת מאוד משיגעון".
אז איך שומרים על שפיות?
"רק מתוך אמונה ששום דבר לא מקרי ושהבחירה היא שלי, ושאני לוקחת עליה אחריות בלי להזיק לעצמי. יכולות להיות לי חולשות זמניות, אבל אני לא מאמינה שיכולים לקרות לי דברים איומים. עברתי כל מיני מצבים ונשארתי שפויה, כי ראיתי את המשמעות, את התיקון, את מה שמעבר. זו ברכה עבורי, הידיעה שלדברים יש סיבה, שאנחנו לא סתם פה".
מה עם טיפול פסיכולוגי?
"נגעת בנקודה רגישה. במשך שנים זה מאוד שיעמם אותי. הייתי בטיפולים, אבל הם לא עניינו אותי. להגיד'אה, מפה נובעות הבעיות שלך, מהאמא והאבא' - לא אוהבת את השפה הזאת. אני לא כזאת וכזאת כי אמא שלי עשתה לי ככה וככה. אבל ברגע קשה מאוד וקריטי בצרפת פגשתי לראשונה מישהי מדהימה ששיתפה איתי פעולה. נכון לעכשיו אני הולכת לפסיכולוגית באופן קבוע. יש לי רגעים של משבר, ואני קצת מרגישה שאני יודעת את כל התשובות; אבל אני מתעקשת, כי אני מרגישה שאני צריכה טיפול. הפסיכולוגית הזאת גם מוצאת חן בעיניי. מצד שני, יצא לי לשכוח כמה פגישות. נראה, אולי עוד אגלה על עצמי משהו".
בואי נדבר קצת על הגיל. הזדקנות זה משהו שמפחיד אותך?
"הרבה פחות מבעבר. מעולם לא נמשכתי לתפקידים של נשים יפות. מפתיע אותי ששחקנים לא מסוגלים להסתכל על עצמם. אצלי, מהרגע הראשון שראיתי את עצמי על המסך, אהבתי אותי בכל המצבים: יפה, מכוערת, מעוותת. לא הפרעתי לעצמי. אני רואה סביבי נשים שעברו כל ניתוח פלסטי אפשרי, והעניין מאוד מרתיע אותי. אני לא מתחברת לניתוחים פלסטיים. אני נמשכת לקסם של הבגרות, של היושן. כל קמט שהרווחתי הוא ביושר".
עדיין לא הרווחת הרבה.
"טוב, אולי כי יש לי גנטיקה טובה (צוחקת). אני בת 40 ואני לא רואה את עצמי עושה ניתוח. מה אני צריכה מסיכה על הפנים שלי?"
אמרת קודם שההתחייבות היחידה שלך היא לעצמך. איך את מתפקדת בזוגיות?
"אני רעה מאוד ללא זוגיות. אני מאוד זקוקה לבית, זה המקום היחיד שיכול לענות על הקשיים שלי ולתת לי, לרגעים, כרית מרופדת. זוגיות תמיד דרשה ממני לעבוד מאוד קשה, להוציא מעצמי דברים, להיפרד מסוג של בדידות מסוימת שאני עוטפת בה את עצמי. ואני כל כך זקוקה ללבד בתוך קשר, שזה מאוד מאיים. מי שמסוגל לעמוד בזה, הופך את הדיאלוג איתי ליותר אפשרי ואת הפציעות לפחות גדולות; אבל גם פה אני נדרשת לעבודה ולמידה. אני לא מוותרת לעצמי, ומשתדלת. נראה לי שהחיים מבקשים ממני היום קצת יותר להתגמש במקום הזה. בפעם הראשונה אני רוצה להתחייב למישהו לכל חיי, עד הסוף. אולי אני גם אעשה את הטקס, בשביל ההורים ובשביל לומר שאני מתחייבת. מסלול יפה עברתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
