רדי-מייד
"המפצחים" הצליחו לשחרר מעט את לשונו של גאידמק, ובכל זאת, את תשובותיו אפשר היה לנחש מראש. "המהפכנים", יום למחרת, הצליחו להוציא משפינוזה דברים מעניינים הרבה יותר
תחילה הם נוסעים במכונית, בדרך לביתו של גאידמק. מנהלים בינם לבין עצמם שיחת תיאום אסטרטגי. "בשביל לעשות הון עצום שכזה, אדם חייב לעשות שימוש ציני בגבולות של החוק", מצהיר רונאל פישר. "סבתא שלי", מצטט מיקי רוזנטל, "הייתה אומרת, שאם בן אדם מספר לך שהתעשר מעבודה, שאל אותו: מעבודה של מי?"
עכשיו, כשהגישה ברורה, אפשר ללכת הלאה. הם לא מכבדים אותו ולא אוהבים אותו ואין להם שום כוונה להסתיר את זה. לא מאתנו ולא ממנו. האיש אשם, עד שיוכח אחרת.
גאידמק קולט מהר. "המטרה שלכם היא להוציא אותי רע", הוא אומר ומאיים בקניית ערוץ הטלוויזיה שלהם. אחר כך יחזור על האיום הזה שוב ושוב רק בכדי להגחיך ולבטל אותו, אבל האפקט כבר נוצר.
נדמה שהרווח הגדול בגישה התוקפנית והעויינת של הצמד, היא ביכולתה לשחרר את לשונו של האיש. ולו בשביל להראות להם מי כאן המלך. עניין של אגו. השאלות הן אותן השאלות שכבר נשאל בעבר, השינוי הוא בכנותן של התשובות. קרב התרנגולים שנכנס אליו בעל כורחו חושף את יהירותו במלוא עוזה.
כך למשל, הוא לא מבין מדוע מתרגשים מזה שלא הכיר את בית"ר לפני שרכש אותה ("אני קונה מניות של חברות במיליוני דולרים בהחלטה של שבריר שניה"). בהמשך הוא מתהדר ביכולתו להשיג את מטרותיו למרות העוינות כלפיו ("לפני חמישה חודשים החלטתי להיות מפורסם. האם הצלחתי עד עכשיו?")
בשביל שלא יהיה ספק לשניים החצופים האלה בכמה הוא גדול עליהם, הוא מציג לראווה את תמונותיו המעטרות את עיתון הבוקר. פישר נותן בו מבט ספק נדהם ספק משועמם. מבחינתו, התשובה לחידת גיידמק כבר ניתנה. אפשר לעבור להשתעשע בקונג פו. קלישאתית ככל שתהיה, זו התשובה שמציעים לנו "המפצחים": האיש עשיר, שחצן, רודף כוח ותהילה, לא סופר אף אחד, לא בוחל בכלום.
סביר להניח שהתמונה לא עד כדי כך פשוטה. פישר ורוזנטל הצליחו אומנם סוף סוף להוציא את האיש מהקליפה המכובדת והמחושבת שלו, אבל תופעת גאידמק עדיין מזמינה טיפול מורכב ועמוק יותר. כזה שבאמת מנסה להבין. עם קצת פחות זחיחות, וקצת פחות תשובות מוכנות מהבית. אולי סרט תיעודי של ממש, עם ליווי צמוד, יעשה את העבודה. לטיפולך, בן שני.
תוכניות על פרשת השבוע החלו ללוות את חיינו עוד הרבה לפני שגיידמק עשה את המיליון הראשון. כמעט תמיד הייתה איזו מחיצה קשיחה בינן לביני, כופר חילוני שכמוני. אף פעם לא הרגשתי באמת מוזמן אליהן. היו לי סיבות טובות להאמין שקובי אריאלי יספק הפעם משהו אחר. הוא הרי חריף, שנון, נע בקלילות בין שני העולמות. המתווך המושלם.
אלא שמה שמתיימר להיות אנלוגיה בין מסורת לאקטואליה מודרנית הופך מהר מאוד לדיון על מנהיגותו של שרון. ואחר כך על בן גוריון. ונאמרים גם דברים על מנהיגים בעידן הטלוויזיוני (ד"ר אורית גלילי צוקר). הזיקה למסורת הולכת ונפרמת עד שנשאר ממנה רק הד קלוש בדמות כיפתו השחורה של אריאלי עצמו.
בשביל זה להטריח את התנ"ך ואותנו בשישי על הבוקר? בשביל משהו שיש לנו ערב ערב אצל לונדון וקירשנבאום, רק באיכות גבוהה יותר?
אבל רגע, הבה לא נמהר לחרוץ את דינו של אחד מדוסי המחמד הגדולים של דורנו. אל תלכו לשום מקום, עוד דקה הוא שב. והפעם
האולפן כמעט אותו אולפן, אריאלי הוא אותו אריאלי, אפילו העורך, שרון פאר, הוא אותו העורך. גם הקונספט הוא עדיין מנחה ושני ראשים מדברים (הפרופסורים יוסף בן שלמה וירמיהו יובל) ובכל זאת זה משהו אחר. איך קרה?
שתי סיבות. האחת, הפחות מרכזית, שבניגוד לתוכנית הראשונה, "המפכנים" לא מתחנפת ולא יוצאת מנקודת הנחה שהטקסטים המקוריים גדולים על האהבל החילוני המצוי. היא עוסקת בעניין עצמו, מורכב ומופשט ככל שיהיה. במקרה זה, ניסיון לבחון את מורשתו של שפינוזה.
השניה, מסגירה שוב אמיתה ישנה טובה: לפעמים ההבדל בין תוכנית טלוויזיה בנאלית להחריד לטלוויזיה מעמיקה ומאתגרת נעוץ בסך הכל בטיב הראשים שמדברים אליך מהמסך. רצוי פשוט שהם יהיו כאלה שיודעים לספר משהו שלא יכולנו לחשוב עליו לבד. (כן, כן, אני יודע. הכלל הזה חל גם על מבקרי טלוויזיה. אני משתדל).
נא להמתין לטעינת התגובות
