תחנות התרבות של ירון גוטפריד
המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הקיבוצית מטייל בין בטהובן, ג'ון קולטריין וליאונרד ברנשטיין
כילד בן שבע שאפתי להיות מוסיקאי והתאמנתי שעות רבות ליד הפסנתר. שלושת המלחינים הללו היו החומר והרוח שדרכם למדתי להכיר ולהבין את שפת המוזיקה הקלאסית.
באך - עולם הקונטרפונקט המופלא והמורכב שלו, שיוצר מתחים ופתרונות, היה ויהיה תמיד אתגר פסנתרני ומנטלי, ותמיד ריגש אותי. המלחין המושלם, השראה לכל הבאים אחריו. אני גא שפתחתי את העונה בתזמורתי באחת מפסגות יצירתו, המיסה בסי מינור, בסדרת קונצרטים שהשרתה עלינו ועל הקהל אופוריה.
בטהובן - כילד, הסונטות לפסנתר יצרו אצלי תחושה של חרדת קודש. המוזיקה
שופן - המלחין המושלם לפסנתר. דרכו הבנתי מה זה "לשיר" עם הכלי. המלודיות היפיפיות שעטופות במקצבי ריקוד עם מצבי רוח משתנים, תחושת החופש והשחרור, לפעמים נדמה כאילו המוזיקה שלו נכתבת בזמן הנגינה. פשוט יופי טהור, שנותן לי השראה לאלתר.
כבן לאחד הפסנתרנים הנפלאים בארץ בתחום הג'אז, דן גוטפריד, ספגתי הרבה מאוד מהסגנון הזה בבית. תמיד היו אצלנו בבית אומנים כמו רומן קונצמן ז"ל, אהרל'ה קמינסקי, אלברט פיאמנטה ועוד רבים. המוזיקה הזו היא פלא, אומנות התקשורת והיצירה, החופש והמסגרת, האינטלקט והרגש וכמובן, הסווינג. בקיצור, החיים. בשלב מסוים בחיי, בערך בגיל 17, המוזיקה של קיט ג'ארט, אוסקר פיטרסון, ג'ון קולטריין ועוד היתה מושא ההערצה שלי, והם השפיעו רבות על הבנתי את המוזיקה ואת החיים בכלל. גם כיום אני מקפיד להמשיך לנגן ואף לכתוב יצירות המחברות בין העולם הקלאסי לעולם הג'אז. אני ממליץ לכל אחד לנסות להקשיב ולהתחבר - התמורה מדהימה.
היה לי את הכבוד לפגוש אותו בהיותי בן 14, אז ניגנתי לפניו אפוף התרגשות. דמות מופת בעיני למוזיקאי רגיש, כריזמטי ויוצא דופן. מלחין, מנצח, פסנתרן, מעבד, כותב, מורה ומה לא? בשבילי הוא דוגמא לנאמנות עצמית ולמעורבות של 100% בעשייה, מצד אחד, כתב מחזות זמר לברודווי ומצד שני, סימפוניות. לא ויתר לעצמו ולאחרים אף פעם. מנצח ענק, שהיה לו את הכשרון לתקשר בצורה יוצאת מן הכלל עם הקהל ולא פחות חשוב, עם התזמורת. ידע איך להביא ולהגיש את המוזיקה אל האיש הפשוט ולגרום לו להרגיש אותה ולהתאהב בה. חיבר בין הקלאסי לג'אז ולמעשה שבר את המסגרת ואת הקיבעון המחשבתי של העולם הקלאסי, שלצערי עדיין קיים. כל פעם שהייתי נוכח בחזרות שלו בפילהרמונית יצאתי מרחף. כשהוא נפטר נוצר ואקום בעולם המוזיקה הקלאסית.
כשנכנסתי לתיכון תלמה-ילין מצאתי את החברה שמתאימה לי, אנשים צעירים שמקדישים את עצמם לאומנות ובעצם מדברים באותה שפה, שנדמה שאף אחד אחר לא מבין. שם הכרתי חלק נכבד מהאומנים והחברים שהולכים איתי עד היום. שם גם נחשפתי לתיאטרון, ציור, מחול, וידיאו ארט, אומנויות שמרתקות אותי כיוון שהן עוסקות במשהו קצת יותר מוחשי מהעולם האמורפי של המוזיקה ותופסות את המציאות אחרת מהאמנות שלי. בשנה שעברה היתה לי הזכות לשהות במרכז האומנים MacDowell בארה"ב ולכתוב יצירה חדשה. אחד הדברים שהכי ריגשו וריתקו אותי היו דווקא המפגשים והפרזנטציות של האומנים שהתארחו באותה עת, החשיבה, הבעיות, הדמיון היוצר וגם התחושה שיש משהו משותף לכולם, לא משנה מאיזה תחום ומקום. מאז אני משתדל להביא לבמה כמה שיותר שיתופי פעולה בין התזמורת לאומנים מתחומים שונים, תיאטרון קליפה, אומנית הווידיאו המדהימה יעל תורן, להקת המחול הקיבוצית והשנה להקת המחול של נועה דר.
הבית המוזיקלי שלי בארבע השנים האחרונות, מקום שאני מאוד גא לנהל אותו מוזיקלית. זה המקום שבו אני יכול לעשות שינוי ולהטביע חותם. התזמורת היחידה בארץ שיש לה אידיאולוגיה חברתית ומביאה חוויות מוזיקליות לפריפריה, מנהריה ובית שאן דרך עין השופט, תל אביב ועד דורות שבדרום, מקומות שאף תזמורת אחרת לא מגיעה אליהם. סביבת עבודה חמה, מוזיקאים שאכפת להם ובאים כדי לעשות מוזיקה, לא רק לעבוד. תזמורת דינמית וצעירה שמתפתחת כל הזמן, בלי הקיבעון והשמרנות שכל כך מאפיינים את העולם הקלאסי הישן. מבחינה אומנותית זה כיף גדול, להציג ולהגיש תוכניות של מוזיקה קלאסית בצורה מקורית שונה ואחרת. בהחלט תחנת תרבות יוצאת דופן בארצנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
