מה העניינים סבאל'ה
אחרי שורה של סרטים מאכזבים, סרטו החדש של וודי אלן, "נקודת מפגש", זוכה לביקורות טובות ולאהדת הקהל בארצות הברית. לרגל הגעתו ארצה, שוטח אלן את משנתו על קולנוע, מזל והחיים בגיל 70
הריאיון הבלעדי הזה עם אלן הוא יוצא דופן, משום שהוא לא נערך (כרגיל עם אלן) בניו יורק, אלא בבוורלי הילס, קליפורניה.
איך הסתדרת עם צילומים בלונדון, עיר שאינך מכיר?
"ההבדלים היו קוסמטיים בלבד, משום שיש דמיון רב בין ניו יורק ללונדון. שתיהן ערים קוסמופוליטיות ומתוחכמות, עמוסות בתיאטרונים, בתי קולנוע, מסעדות, חנויות ספרים, חנויות מוזיקה ומוזיאונים. וכמובן, בשתיהן מדברים אנגלית".
מדוע החלטת שהגיבור יהיה טניסאי?
"ראשית, כי זה ספורט שקל לצלם. גם הפכתי אותו למורה לטניס. כך יכולתי להשתמש בטניס כמטאפורה וכמורה הוא יכול להשתלב בחברה הגבוהה בצורה אמינה".
אתה חובב טניס?
"שיחקתי טניס במשך שנים, אבל הפסקתי לאחר שנפצעתי בעין. אני אוהב את הספורט הזה ומדי פעם אני הולך לצפות בטורניר בפורסט הילס. כשצילמתי את הסרט הזה, הלכתי לטורניר ווימבלדון. ירד גשם, כמובן".
מבחינת הנושא, הסרט מזכיר את סרטך "פשעים ועבירות קלות".
"ב'פשעים' הדמות של מרטין לנדאו עשתה דבר נורא ומצפונו ייסר אותו קצת, אבל זה לא מנע ממנו לבצע את מה שתכנן. דבר דומה קורה כאן לג'ונתן. ההרגשה שלי היא שדברים איומים מתרחשים מדי יום בכל העולם, ואם המצפון שלך לא מנחה אותך, אין שום כוח עליון שיכול להשפיע על מעשיך. לכן, אתה צריך לקבל את ההחלטות בעצמך. כשאתה הולך ברחוב, אתה בטח עובר על פני מישהו שעשה משהו נורא והצליח לחמוק ללא עונש. זה תמיד היה ככה".
אבל הגיבור שלך מבצע פשע ומצליח לחמוק ללא עונש.
"והצלחתי לעשות זאת בזכות הליהוק. ליהקתי לתפקיד אדם כריזמטי, מתוק וסימפטי. לא אגרסיבי. וכך, אף על פי שהוא עשה משהו נורא הקהל ממשיך לאהוב אותו".
הסרט עוסק גם במזל.
"הסרט מבטא את הפילוסופיה שלי בנושא. תמיד האמנתי במזל. אני חש שאנשים לא רוצים להודות בחלק הגדול שיש למזל בחייהם. כי אם אתה מודה, פירוש הדבר שחלק גדול מחייך אינם בשליטתך. חשוב, כמובן, לעבוד קשה ולהקפיד על משמעת, אך בסופו של יום אתה צריך גם הרבה מזל. אתה צריך מזל במערכות יחסים, בעבודה, בקריירה".
מה בנוגע לקשר שבין מזל למוסר?
"אם אתה צריך לבחור, עדיף להיות בר מזל מאשר מוסרי. כי יש המון אנשים טובים בעולם שפשוט אין להם מזל. אתה יכול להיות ממש מלאך, ובכל זאת לגלות שיש לך גידול במוח. זאת בשעה שבר המזל לא יהיה חולה. אתה יכול להיות גם מצטיין בעבודה, אבל בלי טיפת מזל, אתה מחכה לשווא לפריצה הגדולה. אם אני צריך לאחל משהו לילדיי, הייתי מאחל להם מזל טוב עד סוף ימיהם".
אתה מרגיש בר מזל?
"ללא ספק. היה לי המון מזל. דבר ראשון, היה לי מזל שנולדתי עם מידה מסוימת של כישרון. זה נפלא כי הייתי תלמיד תפרן, ואם לא היה לי כישרון היתה לי עבודה ידנית ומשעממת כל חיי. אין לי כישורים לעשות דברים מעניינים במיוחד, ואני גם לא משכיל כל כך. היה לי מזל בתעשיית הסרטים בתחילת דרכי, והמבקרים בחרו להתעלם מהשגיאות שעשיתי והדגישו רק את הדברים
איך ההרגשה להיות בן 70?
"כולם חושבים שיש משהו נשגב בהזדקנות, אבל האמת היא שאין בה שום יתרונות. אני הייתי בר מזל עד עתה כי יש לי כמות סבירה של אנרגיה ובריאות טובה. אבל כבר יש לי בעיות שמיעה. כשאתה מזדקן מתחילות הבעיות. אתה מאבד את השמיעה ואת הראייה, מתחיל ללכת לאט יותר והעצמות שלך כואבות. זה לא שפתאום אתה נעשה חכם יותר".
האם הזדקנותך שינתה את השקפתך השלילית על המדיניות של ישראל?
"אין שום שינוי בהשקפתי, ועדיין יש חלק במפה הפוליטית הישראלית שאיני מסכים עימו. אני מה שנקרא בישראל 'יונה'. בעד פשרות ולא בעד הקו הקשוח. אני נגד פנטיות דתית מכל הסוגים-יהודית, מוסלמית ונוצרית. הקיצוניות גורמת נזקים בכל הדתות ואני לא אחד מהפטריוטים האלה שאומרים, זו המדינה שלי, לטוב או לרע. אם משהו לא בסדר במדינה, אני חש מחויבות לומר זאת".
יש לך יותר תקווה כיום, נוכח כל המאמצים, להשכין שלום?
"הבעיה היא שיש קיצוניים בשני הצדדים שמחבלים במאמצים. התמונה מייאשת. נראה שהם לא מסוגלים לנצל את הרגע. אפילו שמרן כמו שרון התחיל לפעול בהיגיון והוא מנסה לעשות את הדבר הנכון. אבל כשקיצוניים משני הצדדים מתנגדים קשה להיות אופטימי. ובכל זאת, אני מלא תקווה".
יש משהו שישראל עושה שגורם לך גאווה?
"לא יותר מאשר כל מקום אחר בעולם. אני מאחל לה כל טוב, אבל גם לפלשתינים. אני רוצה שכולם יהיו שמחים, ואני לא רוצה שניצחון של צד אחד יהיה על חשבונו של הצד השני".
רצית פעם לבקר בישראל?
"אף פעם לא היה לי עניין מיוחד לבוא לבקר בישראל, אבל זו לא שאלה טובה, כי אף פעם לא היה לי עניין מיוחד לבקר בשום מקום. גם לא הייתי מגיע לכאן, ללוס אנג'לס, אלמלא עבודתי. אשתי שונה לגמרי, היא אוהבת לנסוע. אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי נשאר בביתי שבניו יורק. אני לא סקרן ולא אוהב לנסוע".
נראה שטיפוס היהודי הנירוטי נעלם מסרטיך.
"לא הייתי אומר שהוא נעלם. פשוט מאוד, הסרט הזה עוסק באנשים אחרים. כשאני מתחיל להכין סרט, אני לא מכוון מראש לדמות היהודי הנירוטי. אני כותב על אנשים שאני מכיר, על מצבים שאני מכיר. הפעם מדובר בקבוצת אנשים שונה. באותו מובן ש'ישנוני', שצילמתי לפני 30 שנה, עסק באנשים שחיים בעוד 500 שנה ואין להם שום קשר ליהודים או לגויים".
מנקודת המבט שלך, תעשיית הסרטים השתנתה לטובה או לרעה?
"תמיד יש נטייה לומר שפעם היה טוב יותר, אבל קשה להאמין שזה נכון. גם אני חושב שכשהייתי צעיר עשו סרטים טובים יותר. תעשיית הסרטים היתה בריאה, יצירתית וטובה יותר. אולי, אם הייתי יורד לפרטים וממש סופר את הסרטים, הייתי מגלה שאני טועה. כך שגם אני בעצם נופל במלכודת הנוסטלגית וחושב שתעשיית הסרטים הידרדרה, אבל לא הייתי מהמר על כך".
לאן נעלם הכישרון שהיה פעם?
"כשהייתי צעיר, יכולתי לעשות עבודה אינטליגנטית רק בתיאטרון. האירופים עשו סרטים גדולים והוליווד עשתה סרטים מטופשים. אבל בשנות ה-60 הוליווד החלה להתבגר ואנשים החלו לעשות סרטים מעניינים. פתאום הגיעו רוברט אלטמן, מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה. יכולת לעשות סרטים למבוגרים ולעסוק בנושאים כמו סקס, כמו פוליטיקה. כיום, התעשייה גילתה שאם עושים סרט במאתיים מיליון דולר מרוויחים 900 מיליון. כך שאף אחד לא מעוניין לעשות סרט ב-20 מיליון ולהרוויח חמישה מיליון, כמו פעם. רוצים ללכת על כל הקופה, ולכן קשה לבמאים חדשים להשתלב בתעשייה ולצמוח. יש בזה משהו מאוד לא בריא".
והמגמה הזאת תימשך?
"זה ישתפר כשהקולנוע הביתי יתפוס חזק יותר. אז יהיה ביקוש ליותר סרטים. אבל כרגע הביקוש הוא לסרטים גדולים. רוצים 'שר הטבעות', 'קינג קונג' ו'הארי פוטר' כי כשסרטים כאלה מצליחים כולם מתעשרים. אם סרט שלי מצליח הוא מרוויח 15-10 מיליון דולר, וכולם שמחים בחלקם כי הם לא הפסידו. אם אנחנו מרווחים 20 מיליון זה מוגדר כנס".
מה דעתך על צפייה בסרטים על מסך הטלפון הנייד?
"כואב הלב, כי אני זכיתי עדיין לגדול בסופו של תור הזהב של הקולנוע האמריקני. אנשים הלכו לקולנוע. אפילו בשכונות העניות ביותר היו בתי קולנוע נהדרים ואנשים צפו בסרטים על מסך ענקי. כילד, ראיתי את כל הכוכבים הגדולים על מסכים ענקיים. ואם מישהו צריך לראות את'האזרח קיין' על מסך טלפון זה נראה לי לא נכון. הסרטים האלה נועדו להיות מוקרנים על מסך גדול בפני קהל רב. את הסרט אפשר לראות, כך או כך. לראות את המפרי בוגרט ואת אינגריד ברגמן מתנשקים ב'קזבלנקה' על משהו בגודל של פאלם פיילוט זה לא כמו לשבת בקולנוע ולראות אותם כדמויות ענקיות לפניך. אבל נראה לי שהעתיד לא יהיה בטלפונים אלא במערכות הקולנוע הביתי. במקום לצאת, אנשים יזמינו סרט ויצפו בו עם חברים. אף שבסופו של דבר התופעה עשויה להוביל לפריחה מחודשת של בתי הקולנוע, כי אנשים רוצים לצאת החוצה".
במה צריך סרט לעסוק?
"במשהו שמבוגר אינטליגנטי יכול ליהנות ממנו ולא במשהו מטופש. לא מרדפים, אפקטים מיוחדים ובדיחות נמוכות שסיפרת כשהיית בן עשר. לא סרטים שמכוונים לקהל של בני 16-15, ושמתרחשים במלתחה של בית ספר תיכון".
האם הנושאים שעניינו אותך השתנו במשך השנים?
"אני עושה סרטים מגיל 32, וברור שאתה משתנה. גם בלי להשתדל, אתה משתפר. אתה כל הזמן משתכלל, וזה מה שנפלא באמנות. כל סרט הוא חוויה חדשה. אי אפשר ללמוד איך לעשות סרט טוב, ולכן זה כזה כיף. אני עדיין עושה בסרטים את אותן טעויות כמו פעם, רק שניסיון החיים שלי גדל. כשעשיתי את'קח את הכסף וברח', לא הייתי יכול לעשות את'נקודת מפגש', לא הייתי יודע איך לעשות זאת. לא הייתי בוגר מספיק. אז, כל מה שעניין אותי היה להצחיק אנשים, ולא היה אכפת לי איך זה נראה. עם השנים אתה מתפתח. היום, בגיל 70, אני יכול לעשות סרט על יחסים מורכבים בין בני אדם, עם פילוסופיה, דברים שלא יכולתי לעשות בעבר. אתה מתבגר אבל לא ממש משתפר. זה לא כמו נגר או רופא שלומד את המקצוע, ואז יכול לעבוד. בקולנוע, כל סרט הוא חוויה חדשה".
כל סרט שאתה עושה עדיין מרגש אותך כל כך?
"בהחלט. בכל פעם אני חושב שעכשיו אצלם את הסרט הכי טוב בעולם, ובסוף אני תמיד מתאכזב. דווקא במקרה של 'נקודת מפגש' לא התאכזבתי. הכל דפק כמו שצריך, והיה לנו מזל. כשאתה עושה סרטים, אתה תמיד מנסה לעשות את הסרט הטוב ביותר ונכשל. מדי פעם זה מתלבש לך, דווקא כשלא ציפית לכך, ואז ההרגשה נפלאה. אורסון וולס נכשל ברוב הפעמים".
באיזו מידה משפיע האושר שלך על יצירתך?
"הוא מאפשר לי להמשיך להיות יצירתי כי יש לי חיים יציבים. יש לי אישה וילדים והכל טוב מאוד. אני לא מבזבז זמן על יציאה בכל לילה בתקווה למצוא את אהבת חיי. אני לא נכנס לדיכאון, כי אני יותר מדי עסוק. אני צריך לקום בבוקר, להכין לילדים ארוחת בוקר ולקחת אותם לבית הספר. אני צריך לעבוד, ולאשתי ולי יש דברים שאנחנו צריכים לעשות. זה נותן יציבות לחיים וזה עוזר".
אתה בא ללוס אנג'לס כי אשתך אוהבת לעשות כאן קניות. אתה הולך איתה לקניות?
"פעם הייתי הולך איתה לקניות. אחרי שהתחתנו, היא רצתה לשמוע את דעתי על כל דבר. עם הזמן היא תפסה ביטחון. היום היא לא זקוקה לי בקניות, רק לכרטיס האשראי שלי. בהתחלה היא גם היתה קונה לעצמה, אבל היום רק לילדים. זה נותן לה סיפוק עצום".
חשבת לעשות סרט ילדים למען ילדיך?
"חשבתי על זה וגם דיברתי על כך עם כמה אנשים, אבל קשה להשיג לכך מימון. אני תמיד צריך להיאבק על הכסף".
ילדיך יודעים שאבא שלהם נחשב לגאון?
"כל בני משפחתי חושבים שאני טיפש גמור. אני לא מסוגל להחליף נורה, או סרט במכונת הכתיבה. אשתי בטוחה שאני אידיוט. היא חושבת שאני טוב מאוד במה שאני עושה, אבל לא בשום תחום אחר. בכל פעם שאני חוזר הביתה היא לא מבינה איך לא דרסו אותי".
אתה עדיין משתמש במכונת כתיבה?
"אין לי מעבד תמלילים, ואני עדיין משתמש באותה מכונת כתיבה שקניתי כשהייתי בן 16. היא עדיין עובדת מצוין, כמו ביום שקניתי אותה. בתי, בת שש וחצי, עובדת על המחשב, אבל אני לא יודע אפילו איפה מדליקים אותו".
לאילו סרטים אתה לוקח את ילדיך?
"אנחנו מגדלים את ילדינו כדו-לשוניים, כי רציתי שהם ילמדו שפה נוספת. אז בחרתי בצרפתית כי אני אוהב את פריז. בבית אני נותן להם לראות סרטי דיסני, אבל מדובבים לצרפתית, לא באנגלית. אשתי יוצאת איתם לסרטים. אני ערכתי להם היכרות עם סרטים של האחים מרקס, ג'ודי גרלנד ופרד אסטר, אבל הם בעיקר רואים סרטי דיסני".
נא להמתין לטעינת התגובות
