תנועה בין אין ליש
החיים לא מפסיקים לבעוט בגיבורת "שנת אפס", וביתר הדמויות שמאכלסות את העלילות שנסרגות סביבה. על עלילת הטלנובלה הזו מפצים הישגיו הקולנועיים של פיצ'חזדה והמשחק המעודן
אנה (שרה אדלר) ובנה (צוקי רינגרט) מסולקים מדירת מגוריהם בשל חוב מצטבר לבעל הבית; החנות שבה היא מועסקת פושטת את הרגל ומשכורתה האחרונה של אנה נעשקת ממנה; הגבר הנשוי (איל שכטר) שעימו אנה מנהלת רומן מהצד טורק את הדלת בפניה; בלשכת התעסוקה המחוזית לא נמצא מענה לחיפושיה אחר עבודה ארעית; באגף אחר של משרד העבודה היא מוטרדת מינית על ידי אחד ממנהלי המקום; בספריית האוניברסיטה מסרבים להשאיל לה ספרים, וכל שנותר לאנה הוא לסטות מדרך הישר.
כסף היא משיגה בפריצה לילית של קופת העסק שבו עבדה; בכסף הגנוב היא שוכרת לה ולבנה חדר במלון פשפשים; המשך תזרים המזומנים מובטח לה בשל יציאותיה אל רחובות הכרך והתעסקותה בזנות. אכן, אנה ממש בתחתית.
והנה, דווקא כשהייאוש מצוי ברום גובהו מבצבצת לה קרן פז של תקווה, המטילה אור נעים על העתיד האפשרי של אנה ובנה. נפשה נכרכת בזו של מתי (דן תורן), גבר עדין, אבוד, נעים הליכות וגם עשיר. סוג של קיום אופטימי יותר מציץ מעבר לפינה. אבל אז, דווקא אז, נשמע קול הנפץ של הירייה הגורלית, זו שמפוררת באחת את מגדל האשליות הרעוע הזה.
בפרפראזה על הגותו של ז'אן פול סארטר, אפשר לומר שאנה באה לעולם כשברשותה רק "אין" אינסופי. כשסוף סוף יש לה גם "יש" זעיר משלה והיא שוגה לרגע באשליה של שליטה בהגדרת חירותה, שב האין וכובש את מעוזי היש.
למעשה, לא רק אנה, אלא כל גיבורי "שנת אפס", סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה, נעים בין האין הפרטי שלהם לבין אותו יש אישי, שהם שוגים במחשבה כי הוא שייך להם. שהרי תסריטו של סרט ארכני זה (130 דקות), המציב במרכזו את סיפור אומללותה של אנה, משרטט קשת רחבה ביותר של הסתעפויות אנושיות הנובעות מעלילותיה של אישה קשת-יום זו.
פיצ'חדזה ודב שטויר - שערך את הסרט ואף היה שותף לכתיבתו - בונים את "שנת אפס" כסרט פרגמנטרי, שפיסות העלילה השבורות שלו אמורות להתלכד יחד על פי איזו תוכנית-על בעלת חוקים נעלמים. אנה וגם מתי פוגשים בדרכם אנשים לא מעטים, שהם בבחינת גיבורי משנה לסיפור הטלנובלי העיקרי, אך בה בעת הם בבחינת גיבורים ראשיים של סיפורים אחדים, בעלי תוקף מלודרמטי, שאינו פחות בעוצמתו מסיפורה של אנה האומללה.
שיטת הפרגמנטים הזורמים בעלילות מקבילות ולבסוף מתנקזים יחד לסוג של אמירה אקזיסטנציאליסטית, הריצה לפני כמה חודשים את "התרסקות", סרטו של פול האגיס, שנשען בסופו של דבר על גרעין פועם של אמונה דתית. למעשה, גם "תמונות קצרות", סרטו הנחשב כל כך של רוברט אלטמן, האפוי בטכניקת סיפור דומה, חוטא בפתרונות דומים, הנשענים אף הם על איזו תוכנית-אב דתית, שנסתרת מבינתם של קורבנותיה/שותפיה האנושיים.
ראובן (מנשה נוי) הוא בעל משרד לתיווך דירות, שגירש בהוראת בעל הנכס את אנה וצוקי
בניסיון פתטי לכפר על העוולה שגרם, מתיידד ראובן עם אדי (מוני מושונוב), שמתמחה באחד מענפי העיסוי של שיטת הטאי-צ'י. וכך פוגש ראובן גם את רובינזון (עזרא כפרי), אחד ממטופליו של אדי. רובינזון הערירי מיודד עם צעיר ושמו פרנק כגן. פעם, בעבר הרחוק, רובינזון וברונו כגן, אביו של פרנק, היו חברים בלהקה שהיתה חלוצה בתחום הפאנק התל אביבי. כעת פרנק (דני גבע), שהתייתם בילדותו מאביו המוזיקאי, מנסה להרים תוכנית רדיו שתנציח את קורות הלהקה ההיא. ואת זאת יש לדעת: פרנק הוא טכנאי בתחנת רדיו שבה עובדת מיכל אשת ראובן ואותה מנהל קצין לשעבר בצבא קבע, שם טוב (אורי קלאוזנר) שמו, שהוא לקוח קבוע של אנה, מהתקופה שעסקה בזנות.
כשאלטמן עיצב את "תמונות קצרות" כתמנון עלילתי רב-זרועות, הוא נאלץ להישען על רעידת אדמה פלאית, מעין התערבות אלוהית, כדי לברוא פתרון בנוסח דאוס-אקס-מכינה שיסגור את האוסף הרחב של סיפורים וטרגדיות שהוצעדו על הבד. גם "התרסקות" של האגיס הצטנף לתוך פתרון דתי מלא פיוס ונחמה אופנתיים.
פיצ'חדזה, ארצי יותר מאלטמן או מהאגיס, מוותר על תוכנית-אב אלוהית שתביא חרדה או נוחם אל לב גיבוריו המתייסרים. אצלו האקדח הוא הפתרון הקולע. כך זה היה בסרט הבכורה שלו "לנגד עיניים מערביות" וכך גם בסרטו השני "בסמה מוצ'ו", וכמובן גם בסרט החדש. ייתכן שהסיבה לקיומו של עולם נטול תקווה או מוסריות היא פועל יוצא משמו של הסרט - "שנת אפס", המרמז על חברה הקמה מתוך חורבנה. כידוע, המושג הזה צף בראשונה כשרוברטו רוסוליני הציג ב-1948 את "גרמניה שנת אפס", שהתמקד בהלך הרוח בארץ החרבה ההיא.
מה שמעניין את פיצ'חדזה בסרט זה, כמו גם בקודמיו, הוא מערכת היחסים הורהצאצא. שדר הרדיו המנסה למצוא שוב, דרך סלילי הטייפ הנושנים, את אביו האבוד; מתווך הדירות המתנגד להריונה של אשתו; הגבר העשיר, בעליהן של דירות מרובות בעיר הגדולה, המשתדל לחלץ את אביו הזקן מהקיבוץ השוקע שבו הוא חי; העיוור המאבד את כלבו-כבן-לו; אנה המקריבה גוף ונפש רק כדי שצוקי בנה לא יידע מחסור; הגבר העשיר, שמפיונרים חסרי זהות רודפים אחריו, המתקשר עם בתו המצויה מעבר לים באמצעות מכתבי-טייפ מוקלטים. היש והאין מתעתעים זה בזה כאשר מולבשת עליהם זהות של אב או בן.
בסרטיו הקודמים, כמו גם ב"שנת אפס", נוטה פיצ'חדזה להעדיף את זווית הראייה החריגה ואת הקומפוזיציות החזותיות, הדורשות להבליט עצמן על חשבון הסיפור המתגלגל. לא אחת מניבה העדפה חד-משמעית של הצורה על פני מנוכר המצוי על סף הפוזה. פיצ'חדזה, שותפו הבכיר שטויר, וכן איתי נאמן, צלם בעל יד בטוחה ומיומנת, משכילים להעלות את "שנת אפס" על מסלולים ויזואליים מסקרנים, שעומדים לעתים בסתירה ליומרנות המרתיעה במקצת של התסריט. הפסקול הוא אלמנט מרשים נוסף בסרט, והוא מהווה מעין גיבור-מספר נוסף. אם באמצעות שילובי מוזיקה ואם בעזרת עריכה יעילה של אפקטים קוליים.
על רקע העדפתה הברורה של הצורה על פני התוכן ב"שנת אפס" בולט עוד יותר הישגה של השחקנית שרה אדלר, המגלמת את אנה. אדלר, שאינה מוכרת בארץ, הספיקה בשנים האחרונות להשתתף בכמה סרטים אמריקניים וצרפתיים, ובין היתר רשמה הופעה מרכזית בסרטו של ז'אן לוק גודאר "המוזיקה שלנו" וכן בסרטה החדש של סופיה קופולה שזה עתה צולם.
אדלר יוצקת אמינות מרובה לתוך דמותה של אנה, שהתסריט משרטט אותה בקווי אופרת סבון גסים למדי. הביצוע המעודן של אדלר עומד בסתירה רבה, וטוב שכך, למצופה מדמות שהחיים שולחים לעברה אגרופי מחץ מדויקים. זהו משחק שכולו הליכה על חוט דק, ששום רשת ביטחון לא נפרשה תחתיו. היכולת ללוש דמות טלנובלית ולהפיק מתוכה קווים טראגיים היא הישג מקצועי גדול, המעמיד בצל מסוים את השחקנים האחרים בסרט.
למאמר זה לא ניתן להשאיר תגובות.
