חנוכה עדיין באוויר
מנחם בן מדליק נרות ספרותיים: מרועי צ'יקי ארד דרך אבנר ברנהיימר ועד שבא סלהוב
הדבר המפתיע, הלא צפוי, בחוברת "מעיין" החדשה, כמעט כמו המתנות הגדולות שנשפכו מתוך השקים הבלויים שהביא איתו מרקו פולו מסין, היא העובדה שכל היופי הגדול הזה של המוני משוררים צעירים וסופרים צעירים, קולות צעירים ומשוכללים אחד אחד, מסתתר בתוך עיתון שלא תואר לו ולא הדר: פורמאט קטן , מחברתי, על נייר עיתון מחוספס, עני, נטול כל נצנצים. בעריכת רועי ארד ויהושע סימון. גם השירים בלי ניקוד. ככה פשוט, ומקסים מסתבר. גם השירים והסיפורים מדברים בקול הדיבור הטבעי המיידי של הנפש. מדובר בכשישים-שבעים משתתפים, ולכן אין אפשרות להזכיר אותם במסגרת זו אפילו רק
הנה קטע מאחד משיריה: "לחכות למאהב ביניים/מסניף שרשרת מוזיקלית. /שיעמום זה/ אינרציה של רגליים מתאהבות/ שנתעטפו והתלפפו/ בהזדקרות של מספיק/ מדי/ גברים/ הערב./במיאוס,בתיעוב של בלון./אני קטלוג בגדים/ אישיות דו-קוטבית/בעיר הזו אני /דיכאון מהודקת על עץ". כמה מקסים, כמה תל-אביבי.
("מעיין", ספרות שירה אמנות רעיונות, גיליון 2, בעריכת יהושע סימון ורועי ארד, הוצאת האקדמיה החופשית ושדוריאן, 145 עמ')
בלי קשר , ואולי עם קשר, להעדפותיו המיניות, אבנר ברנהיימר כותב נפלא. ספר הפיליטונים שלו על חייו עם בן זוגו (המכונה כאן "בעלי") רצוף בדיחות ודימויים מקוריים לגמרי. למשל, כשברנהיימר מסביר שהוריו לא העלו על דעתם שהחבר שבא כל שבוע לארוחת ערב ביום שישי חולק מיטה משותפת עם בנם: "להורים יש כישרון הדחקה משובח בכל הנוגע לילדיהם, והורי מיאנו לפענח את הרמזים גם כשאלה היו ברורים כפסיבי בחדר-כושר". באמת, מה יותר ברור מפסיבי בחדר-כושר? זר לא יבין זאת. אבל אפשר תמיד לנחש.
(אבנר ברנהיימר, "אתה אוהב אותי", 202 עמ', חרגול פלוס)
יש שתי דרכים לקדם את הגליון הרביעי של כתב-העת הספרותי והפוליטי "מטעם" (השם הדווקני, טעון הניקוד, מעיד כמובן על טיבו העיקש של העורך, יצחק לאור): האחת היא לברך על הרמה האינטלקטואלית הנאה למדי של השירה והפרוזה והמאמרים הפוליטיים השמאלנים הרדיקליים (כולם) הכלולים כאן; השנייה היא להודות כי אין שום דבר מהפכני באמת ושום דבר רדיקאלי באמת בשום סיפור, בשום שיר ובשום מאמר הכלולים כאן , כולל,למשל, מסתו של ההיסטוריון האנטי-ציוני אילן פפה, המתגולל על הקרן הקיימת , שבנתה לדבריו את יערותיה על שרידי כפרים ערביים. ויש לפחות טעות בוטאנית אחתפשוטה בדבריו: הטענה שכל עץ תאנה, שקדיה או זית בישראל הוא עדות לכך שמישהו - כלומר, פלסטינאי, אלא מה? - נטע אותו. האמנם? שאלתי את עצמי, והתייעצתי עם פרופסור לבוטניקה שאישר לי כי אין לדברים שחר. ארץ ישראל היתה ארץ התאנה והזית עוד לפני שפלסטינאי כלשהו נטע כאן משהו. כן, כן, עצי תאנה צמחו כאן גם מעצמם ובמקומות רחוקים מכל יישוב.
אז מה כאן רדיקאלי כל-כך? הקטעים הדאדאיסטיים המיושנים של אחד קורט שוויטרס, ילד המאה התשע עשרה? מאמרה מוכה האקאדמיזיציה (למרות כמה אבחנות מעניינות) של סיגל נאור פרלמן על שירתה של מאיה בז'רנו? מאמרו של יצחק לאור על חנוך לווין (שרק הציטטות הלוויניות מתוכו נשארו ראדיקליות באמת)? השירים הפותחים, העילגים במתכוון, בז'אנר הידוע מאז שנות השישים של שמעון צבר? מה? אבל תמיד טוב שיש במה נוספת, טובת טעם בכל מיקרה, ועכשיו כבר ממוסדת (במימון קרן תל-אביב לספרות ולאמנות).
("מטעם 4", כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, בעריכת יצחק לאור, 157 עמ')
שני ספרי פעוטות מונחים לפניי, שניהם יפים מאוד למראה, האחד קרוי בשם החמוד אך קשה-ההיגוי מעט "זבובה- זמזומובה" (לא כל ילד בן שלוש יוכל להגות אותו) ,ספרו המתורגם של קורניי צ'וקובסקי, סופר הילדים הרוסי המפורסם מ"לימפופו" וכאלה (האיורים היפים,אם גם הסבוכים כלשהו, הם של נטלי פודלוב), והאחד הוא ספרה של לאה גולדברג , "כובע הקסמים", עם איוריה המקסימים של רינת הופר. ומה להגיד? שלנו (כלומר, הצמד לאה גולדברג/רינת הופר) מנצחות את הצמד הרוסי(צ'וקובסקי/פודלוב). למה? כי לאה גולדברג יודעת משהו נפלא על דיבור פשוט לילדים קטנים, ופוגעת להם בול בנשמה: "כל הימים, כל הימים/ חולמת אני על כובע קסמים,/ כובע קטן, מקושט נוצה/ העושה כל מה שאני רוצה". וגם האיורים של רינת הופר בהירים כל-כך, מדברים כל-כך ללב. לעומת זאת, ספר הפעוטות הרוסי נשמע מתחכם מדי ומתחרז מדי בתרגומה הנחמד אם גם המליצי מעט של עינת יקיר (דווקא פרוזאיקנית ישראלית צעירה, ניסיונית ומוכשרת): "תיקנים - /שני קנקנים/ עם חלב /ותופינים" (צריך קודם להסביר לילד הקטן מה זה "תיקנים" "תופינים" ו"קנקנים"). גם הציורים המרהיבים (מדי) של פודלוב טעונים הסבר מפורט מדי לילדים. אצל גולדברג-הופר , ההסבר הוא חלק מהשימחה. הכול פשוט לגמרי.
(לאה גולדברג/רינת הופר, "כובע הקסמים" ספריית פועלים; קורניי צ'וקובסקי/נטלי פודלוב, "זבובה-זמזומובה", מרוסית: עינת יקיר, כתר)
ננו שבתאי היא משוררת צעירה, בתו של המשורר אהרן שבתאי, שנפרד כזכור מביתו הירושלמי הישן ברעש גדול וסיפר בשירים ובראיונות על חייו החדשים בתל-אביב. זה קרה כבר לפני עשרים שנה בערך, אבל ננו חוזרת ומדברת בשיריה החושפניים על שבר החיים הגדול ההוא ועל יחסיה עם אביה ועל חייה בכלל, כמו בשיר הנוגע ללב העוסק במקור שמה המיוחד , ננו, ובכל מה שהתגלגל מאז קרא לה אביה על שם האשה שהיתה אהובתו של המשורר היווני הגדול מימרנרמוס, עד ש"את חייו המשורר נטש/ זכר שיר אהבתם נשכח/ עם זאת, יש עדויות שמוכיחות/ שכל זה לא סתם דמיונות/למרות שהוא כבר מת/היה זה באמת/ באותה העת/מזמן מזמן/ שם ביוון /אחת מהן עוד כאן". וזוהי ננו,כמובן, וזה לא ביוון. זה כאן. הכול שקוף, הכול חשוף. וזה כוחה של המשוררת הווידויית הצעירה והמעניינת הזאת (אם גם המגאלומנית מעט(כמו בשיר על מושג הננו הפיזיקלי, המידה הקטנה ביותר "ואני בעצמי יודעת שעכשיו מתחיל עידן הננו"). לפעמים נידמה ששירתה אולי קצת חזקה מדי. כמו שהיא כותבת:"הקאתי שבעה לילות וימים/כי הפחדתי ילד רזה/ בעודף משקלי הנפשי". כמה אמת אפשר להכיל? (כמו בכל מיני פירוטים שמפרטת ננו בענייני סירחון). אבל מדובר במשוררת ללא ספק במשוררת בעלת עוצמה. ויצויינו לשבח שופטי פרס אקו"ם, אסתי ג' חיים, מירי פז וירון פריד, שבחרו בה.
(ננו שבתאי, "ילדת הברזל", ידיעות אחרונות/סידרת פרוזה-שירה בעריכת עליזה ציגלר, 73 עמ')
יש לי חשש כבד שהרומן היפה, הסופר-אינטיליגנטי, עמוק הנפש, אם גם הרומנטי מדי (במובן כוזב כלשהו), של שבא סלהוב יוחמץ, יינטש מהר מדי, בגלל עודף הפיוטיות המציין חלקים ממנו, ובין השאר את הפרולוג ואת העמודים הראשונים שלו. אחר-כך הדברים מתבהרים ומצטללים, אם כי עודפי הפיוט עדיין גואים פה ושם, ולא תמיד לטובה. מדובר בסיפור אהבה בין ד"ר אסתר רובין, ישראלית בת כשלושים (הוריה ממוצא לובי,למרות שמה) הזוכה במילגת מחקר, מגיעה לוונציה, ופוגשת בד"ר קמיל מוזס, איש מעודן ("איש רך כל-כך, קירבתו חולפת בה כמו מפולת נואשת של קטיפה לבנה"), ונעה בין אהבתה אותו לאהבתה לאיש הכי יפה שראתה אי-פעם, יוחנן. מיפגשי האהבה , הממיסים שנים של קיפאון ריגשי וחושני, מעלים בה את זכרונות חייה , עם כל הפלונטרים הריגשיים והמשפחתיים המבקשים להיפתר. עריכה מתבקשת היתה חוסכת מן הקורא משפטים מעורפלים, חצי-סתומים,מוקשים מסוג “הקשרים שותקים את פשרם הגלוי, קורעים אותו בשתיקתם. לחץ הקריעה מבקש ללבוש גוף אחר, אמת אחרת". אסור להציע משפטים כאלה לקורא מייד על ההתחלה (ולמען האמת, גם לא אחר-כך), אבל מי שיניח לעצמו לחצות את הקטעים האלה, יזכה בחוויית קריאה חונקת-גרון לפעמים.
(שבא סלהוב, "מה יש לך אסתר" הוצאת כתר, 214 עמ')
נא להמתין לטעינת התגובות
