שנה סדרתית
הסדרות החמות בארה"ב השנה, ואלו שמותחות אותנו כמו מסטיק יותר מעונה. מירי גריי עושה סדר
למייקל סקופילד יש תוכנית. זה בוודאי אחד האנדרסטייטמנטס של השנה. לינקולן, אח של סקופילד (וונוורת' מילר) עומד להיות מוצא להורג בכלא שמור, בלי שירה באף אחד מטווח קרוב באמת. סקופילד שודד בנק במטרה להיכנס לשם, לאחוז בידו המחוספסת של אחיו, ולקפוץ מעל החומות. רק שבדרך קצת יותר מורכבת, כי לסקופילד המהנדס יש מאסטר תוכנית, אפשר לומר מק'גייוורית ברוחה, כזו שאפילו הגוף שלו מכיר בעל פה.
"פריזן ברייק" (הימלטות) יצאה לנפוש בקריביים ותשוב במרץ, פחות או יותר באותו הזמן שתשודר בארץ ב-yes. בינתיים המניות שלה רק ממשיכות לעלות. מה שטוב בה זה שכיוון שאף אחד לא אוהב לשחק לפי החוקים, בייחוד לא בכלא, הגראנד פלאן של סקופילד מקבל הרבה חבטות לפנים. כל זה גורם לו, לזה שהתרגלנו לשים את גורלנו בידיו, לצאת קצת מעורו, להתייסר בשקט ולמצוא מוצא. כדי להדק את העלילה, ואת הצופים לכורסה, על סוף הנתיב המפותל החוצה, יושבת הבת של השכן, בתפקיד אחות הכלא. היא מתרגלת על סקופילד בחוסר חן תסמונת "פלורנס נייטינגייל", אבל עוזרת לקדוח בהגנותיו המאסיביות של האיש היפה וחסר המעצורים שמאחורי תא מספר אחד.
"פריזן ברייק" היא לא "אוז", אבל היא גם לא פראיירית. הסיפור הנוגע ללב על נאמנות משפחתית מתלכלך בהרבה כתמי דם שאי אפשר להוריד מהסרבל הכחול, ובפרצי אלימות שנדמים קצת גדולים על מידותיה. ולמרות שהיא מותחת ומרתקת, היא גם נופלת במקומות מובחנים. את עו"ד ורוניקה עם המימיקה הבעייתית שפועלת בעולם שבחוץ קשה לחבב. צמד סוכני סי.איי.אי שאמורים להעמיד לנו את השערות, לא עושים רושם על אף זקיק, וכל ההתעקשות הזו על כך שכל סיפור חייב לכלול ירידה למחתרת בבקתה ביער, היא קצת יותר מידי ג'ון גרישמית. ועדיין, כשמציעים לך תוצר מהסוג הזה הדבר הנכון לעשות הוא לקחת ולשתוק. אפילו אם זה רק כדי להקשיב לנעימת הפתיחה הסוחפת, הטובה ביותר שנשמעה לאחרונה.
* * *
כיוון שעדיין לא ברור לי אם צריך להיזהר מסדרות עם ווייס אובר
המתיקות היא כל הווייתה של מרידית' גריי, בת למנתחת אגדתית, שמגיעה לבית החולים ל-7 שנים של התמחות כירורגית מפרכת. בחדר ההלבשה היא פוגשת את שלושת חבריה למחנה העבדים, וכמעט נופלת על האלונקה במסדרון כשהיא מגלה שהבחור ששכבה עמו בליל אמש הוא הבוס החדש שלה. עכשיו מרידית' מבולבלת. האם היא חברה טובה או תחרותית, מוסרנית או מאוהבת. למזלנו או לא, היא מספיק 'על המשמר' כדי לנסות למצוא הגיון בחלק החדש הזה של חייה.
העלילה של "גרייז" מתרחשת בבית חולים סטרילי, שהוא יותר "שיקגו הופי" מאשר "אי-ארי", בו אפילו השוונצים בשיערן של הרופאות לעתיד לא זזים אף פעם ממקומם. גרוע מזה, הן מסתירות מתחת לחלוק המגוהץ שלהן יותר מידי קלישאות. הרופאים שרודים במתמחים, הקרבות האדמיניסטרטיביים במשרדי ההנהלה, הנשיקות הגנובות עם רופא הבית (פטריק דמפסי החתיך, "אין כמו אלבמה" או "להתחיל מחדש") במעלית, וההנחה שלכל בחורה יפה חייבת להיות חברה צינית. במשך הזמן אפשר למצוא גם סימנים להבטחה שלא מומשה - יותר מידי הברקות, פחות מידי פישולים. "גרייז" מסתובבת עם אטיטיוד של חיי מדף ארוכים. במצב רגשי מתאים, היא כובשת וגורמת לך להסמיק. אפילו אם מכסת סדרות בתי החולים מלאה, אולי עדיף לדחוק החוצה אחת אחרת.
ה-O.C היתלה בכולם. זה היה הדבר הכי טוב בה. היא התחפשה לאופרת סבון, ורק מי שהיה מכיר אותה היטב ידע מה מסתתר מאחורי האיפור. זה ניכר כבר בעונה השנייה, אבל אז עדיין היה קשה לומר את זה בקול. בשלישית קשה שלא לתהות: אולי נוח לה לפעמים יותר בתוך החליפה.
לא פשוט בקאונטי. תקרית הירי בסוף העונה השנייה מאפילה על חיי השמש הנצחית. סת', שגידל כמה שערות לבנות, זרק לכל הרוחות את שיגעון הקומיקס שלו, התייצב, ונראה שהחליט להפעיל איזה מוקד סיוע לחברים במצוקה. מריסה וסאמר מדוכאות אבל מתלבשות יותר יפה, וריאן נפטר מהגופיות הלבנות, אבל מתעקש להגשים את הייעוד הבריוני שלו. פעם אפשר היה עוד לקרוא לו אימפולסיבי, היום אפשר להודות שהוא טיפש. ה-O.C בדרך למטה, זה ברור, אבל זה עוד לא הזמן לחרוץ את דינה כברת נטישה. עד שמשבר הזהות ייפתר או לא לפחות עד שיחזירו את קייטלין, האחות הנעלמת של מריסה מהגלות.
"לוסט" מסועפת מדי מכדי שיהיה אפשר לדבר על העונה השנייה שלה ולהצליח באותו זמן לשלות החוצה את כל המוקשים. מה שכן אפשר לומר - המוקד זז. תקוות ההיחלצות הושמה בצד והוחלפה בייחולי ההישארות בחיים.
וכאן דרושים כמה אמצעי זהירות (מתוך המדריך למתמודד עם "לוסט"): אחרי שמגלים מה יש בהאץ', מורגשת ירידת מתח קלה, ובאין תשובות מספקות, הסבלנות מתחילה לפקוע, והעצבנות לתת את אותותיה. בשלב הזה כדאי להבליג. הטון ישתנה בהמשך.
למי שדאג, ג'ק ממשיך עם פרצופי ה"שולחן לחמישה" הבכייניים שלו, וקייט, שבעונה השנייה מתבצעת צלילה חופשית אל עולמה רדוף הרוחות, היא בדיוק מה שחשבתם שהיא.
"יורדים בגדול 2" (המשודרת ב-yes weekend) ערכה את מסיבת המאה בטבלאות הרייטינג בארה"ב. פרק הסיום העניק ל-NBC את הרייטינג הגבוה ביותר מזה 4 שנים.
בעונה השנייה אלה הבנים מול הבנות, אבל הקונספט נשאר זהה - אנשים גדולים לומדים איך לאכול פחמימות לא מעובדות, ולמחות את זיעת האימונים יחד עם דמעות התסכול. כל שבועיים הם נשקלים. מורידים את חולצת ה-XXL שלהם, כיס הקנגורו הגדול מזנק החוצה, ועומדים על המשקל המתכתי עד שהצפצופים מפסיקים וגזר הדין נשמע. הקבוצה השמנה מסלקת מישהו הביתה. מי שיש לו את המטבוליזם הכי אמביציוזי נשאר.
"יורדים" נמצאת באזור חיוג של "הברבור", רק בשכונה קצת פחות מסוכנת. לזכותם ייאמר - הניסיונות להישאר מחוץ לגבולות הפריק-שואו מורגשים.
המאמנים האתלטיים, שמכווננים הוליסטית, מעבידים את המתמודדים בפרך, אבל לא שוכחים להתעקש גם על הבשלות הפנימית. המנחה, פליטת "סברינה המכשפה" הנידחת, רחומה ואמפתית, רזה פחות, ומתנצלת יותר.
ובכל זאת, טקס השקילה - שיא התוכנית - משפיל. האתגרים הפיזיים הנבחרים - כמו ללכת מעל מים על קורה שנדיה קומנצ'י הייתה מסוגלת לישון עליה, מביכים. מבחני הפיתוי שעורכים להם, במסווה של אופי בילד-אפ, מזכירים ניסויים פסיכולוגיים משנות ה-30.
ועם כל זה, ההימנעות תהיה קשה לפריקים אמיתיים של מייק-אובר איכותי. בפרקים הראשונים מתחיל להימאס להדוף את הקלינקסים הרטובים שנזרקים לפח ולהשתעמם בטקסי הדחה המבוססים על אפס אינפורמציה, ככל שיותר קילוגרמים מתנדפים, מידת העניין הופכת למספקת יותר. אתה רוצה להיות שם יותר כשאשתו של אחד השמנים מבקרת במקום, ומצליחה לכרוך את הזרועות שלה סביב גוו המצומק, או כשאחת מהשמנות מצליחה להחליק שוב אל תוך שמלת החתונה המצהיבה שלה. זה קורה בעיקר כשמבינים שההבדל בין תמונת ה'לפני' וה'אחרי' היא לא סתם תעתוע תודעתי.
ורק לידיעת היוצרים, "יורדים בגדול" מעוררת את התיאבון במקום לחסל אותו. אולי זו ההימנעות המרוכזת הזו, שמוציאה מפוקוס את מנגנוני הרעב, אבל סביר יותר שאחרי שעה של תחתים שמתנדנדים על ההליכון, וציצים גדולים ושעירים שמכוונים ישירות אליך, אתה מרגיש שאתה זה שזקוק לפרס ניחומים. בקרוב, אגב, הגרסה הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
