"שרה", ג'יי טי לירוי
דיינרים, מוטלים וטרנסקסואלים בסיפור חניכה המסופר מפיו של ילד בן 12 שעובד כזונה ממין זכר
"גלאד, אתה נראה כאילו לקחת משכנתא על חלקת סרטן פרטית משלך", חלק מלטאות החניונים נהגו להתגרות בו. אבל אני יודע את האמת האמיתית. גלאד בעצמו אמר לי. זה שבט הצ'וקטו שאצלו בדם. בגלל זה יש לו תרופות טובות. בגלל זה כדאי ללטאת חניונים שהוא יהיה הסרסור שלה.
"הכתמים החומים האלה זה האינדיאני שבי שיוצא החוצה", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים לארוחת בוקר מיוחדת לנהגי משאיות בדיינר "היונים": ערימה ענקית של ביצי הולנדייז ופאנקייק אפרסמונים עבים כמו התנ"ך. אני יודע שהוא רוצה שאני אעבוד בשבילו. האורווה שלו ידועה מחוף לחוף בתור האיכותית ביותר. השרמוטות הקטנות של גלאד לא צריכות לעמוד מחוץ לתחנת המשאיות כמו שזונות-ממין-זכר אחרות בדרך כלל עושות. נהגי משאיות מתקשרים כדי לקבוע פגישה חודשים מראש. כל נסיכות המדרכה של גלאד מתלבשות הכי מחמיא, בבדי המשי הכי עדינים מסין, תחרה צרפתית איכותית או עור גרמני דגנרטי. אם לא היית שם לב שהן לובשות שרשרת עם עצם זין של רקון ואם לא היית יודע מה זה אומר, בחיים לא היית מנחש שהן בעצם זכרים. רוב הבחורים שלו הם או כאלה שברחו מהבית ואוספים קצת כסף לפני שהם חותכים עם איזה נהג ביום מן הימים, או שהם כמוני, עם בני משפחה שעובדים בחניון המרכזי. אף אחד לא מתעסק עם הבחורים של גלאד. חלק מהלטאות אומרות שזה בגלל שהוא משחד כל מי שהייתה יכולה להיות לו מילה. שרה אמרה לי שזה בגלל שכל האסירים המשוחררים בין הנהגים בונים על זה שהבחורים הכי משובחים של גלאד יחכו להם עם צאתם, והחוק המקומי לא רוצה לשלול מהפושעים את התזכורות המתוקות מימי בית הסוהר כדי לא ליצור מהומות. אבל אני יודע שזה בגלל הזין של הרקון.
הוא מחזיק אותו מעל לראשי.
אני רוכן למטה ומניח לו לענוד את שרוך העור הגס סביב צווארי. אני תמיד רואה את הבחורים של גלאד, ממששים את זין הרקון שלהם בשחצנות. הם אף פעם לא צריכים לשלם את החשבונות שלהם. כשהמלצרית מכניסה את ההזמנה של הבחורים אני תמיד שומע אותה אומרת, "זה בשביל שני אלה של גלאד, אלה עם הקיסמים בפה". והחשבון לא מגיע אף פעם.
הלטאות אומרות שגלאד פשוט משלם את החשבון שלהן כמו כל שוגר-דדי. שרה אומרת שכל המלצריות מאוהבות בסתר בגלאד ובבחורים שלו, אז הן לא מחייבות אותם. אבל גלאד אומר לי שזה לא זה ולא זה. "הן יודעות שאת רוב הכסף הן עושות מלקוחות רעבים שנפתח להם התיאבון אחרי ביקור אצל הבחורים שלי, והן סומכות על הבחורים שלי שישאירו את הלקוחות שלהם במצב רוח נדיב ופזרני.
"זה יותר טוב מתג של שוטר", אומר גלאד בזמן שהוא מסדר את השרשרת מעל הסוודר השחור שלי. ידעתי שהוא הולך לתת לי את העצם שלי היום, אז לקחתי סוודר שחור משרה.
"שמעתי ש'תה מקבל עצם היום", היא קראה מתוך המקלחת של חדר המוטל הקטן שאחד הקבועים שלה שעובד על קו השעועית הירוקה משלם עליו. ידעתי שהיא עושה אמבטיה.
"לא איכפת לי כמה זולים החדר והזונה, אישה, זקוקה לאמבטיה בדיוק כמו כורה פחם". היא סתמה את חור הניקוז בתחבושות היגייניות רטובות ותחמה במגבות את שפת המקלחת כדי להוסיף אינץ' או שניים לאמבטיה שלה. היא ישבה בפינה, מכווצת כמו יתום בשיטפון, כשהמים של המקלחת זורמים עליה. "גם אתה תשרה פה את הפומפה שלך אחרי שגלאד יוציא אותך לשוק".
פשפשתי במזוודת הפלסטיק שלה, שתמיד חצי-ארוזה, והרמתי את הסוודר השחור שלה. הצמדתי אותו לפני ושאפתי את הריח המוכר שלה, של סיגריות עבשות ואלכוהול שהוסוו ללא הצלחה על ידי מטהר אוויר בניחוח טלק.
"חסר לך אם אתה מרים לי את החצאית עור," היא צעקה מעל מי המקלחת שזרמו בשטף.
נצמדתי לדלת קיר הגבס של המקלחת. "אני הולך בתור בן", צעקתי.
שמעתי אותה פולטת צחוק של "זה מה שאתה חושב." בעטתי בדלת והיא רעדה חזק יותר ממה שהתכוונתי. "אתה לא הראשון שבועט בדלת הזאת," היא צחקה ואני הרגשתי הקלה שהיא לא באה אחרי, אבל התעצבנתי לא מעט מזה שהיא לא התייחסה אלי מספיק ברצינות בשביל לנסות להרביץ לי. זה בגלל שהיא עושה אמבטיה, אמרתי לעצמי. יכולתי להריח את ניחוח הטלק של קצף האמבט שלה, וחשתי התרגשות מלבוא הביתה אחרי לילה ארוך של אהבה עם נהגי משאיות ולהרוויח את האמבטיה שלי ביושר בדיוק כמוה. היא אף פעם לא נתנה לי להשתמש בקצף שלה. "תקנה לך משלך כשתעבוד בעצמך!" היא היתה אומרת לי כשהיתה רואה אותי ממשש את הבקבוק המכוסה בתמונות של טוסיקים של תינוקות ערומים.
"אני חוזר הביתה עם קצף משלי!" צעקתי לתוך הדלת.
"ואל תיגע במפתחות עד שתשלם לי חצי מהשכר דירה." הקול שלה התרומם קצת וזה גרם לי לקמצוץ של תענוג ופחד. תפסתי ביד את הסוודר השחור ופתחתי את הדלת הקדמית. התקרבתי שוב אל דלת קיר הגבס של המקלחת ואמרתי הכי חזק שיכולתי מבלי לצעוק, "אפילו את בעצמך לא משלמת על החדר הזה, אבל בגלל שאני ארוויח יותר ממך בתור בן, אני אזרוק לך משהו."
אחרי זה רצתי. שמעתי אותה מתרוממת עוד לפני שגמרתי. טרקתי את הדלת הקדמית ואפילו לא הסתכלתי אחורה פעם אחת.
"העצם הזאת בולטת יפה על רקע הסוודר שלך," גלאד אומר אחרי שהוא גומר לסדר אותה עלי.
אני מסתובב ומסתכל בזכוכית של הצלחת והנה היא שם, עלי, לבנה צהבהבה כמו שיניים של לועסי טבק. תמיד רציתי להחליק את אצבעותיי לאורך הקווים החמוקיים
"הצורה שלה תמיד הזכירה לי חצי שפם משומן… איך הם מכניסים את זה לחלקים המוצנעים של הנשים שלהם זה מעבר להבנתי," הוא אומר בנחירה וטיפות ממשקה עץ-הקפה של קנטקי שלא נבלע משפריצות עלי.
אני מנגב בזהירות את תרסיס עץ-הקפה מעל פניי. שמעתי נהגי משאיות מדברים בלחש על איך שידוע שגלאד רצח כמה נהגים שעשו לבחורים שלו קטע מלוכלך. הוא עשה את זה בעזרת משקה עץ-הקפה שלו, כמה שבעניינים אומרים.
"רק יאנקי בלי נימוסים או שכל או כבוד עצמי יפגע בבחור צעיר וחסר הגנה שמנסה להרוויח משכורת לילית," שמעתי פעם את פולסמן טוד הגדול אומר בין מזלגות עמוסים בוולינגטון אוף קינג סלמון עם פירה תפוחי אדמה בכמהין. "נהגים יאנקים," בערך עשרה נהגי משאיות אחרים קיללו וירקו לתוך המרקקות שלהם שהיו מקובעות היישר במרחק רגל וחצי לצד כל אחד מהתאים שלהם. הרוב בדרך כלל פספסו ויצרו דוגמאות לטאה מרוחות על הלינוליאום דמוי השיש עם הנצנצים.
מדי פעם התיישב בדיינר איזה נהג משאית שהתגאה בכך שהוא פוצץ לטאה מתרוממת.
הם לא שמים לב איך החדר משתתק. שמעתי שמספרים שאחד מהצפון ישב שם וצחק כשהוא עונד עצם רקון של אחד הבחורים של גלאד סביב הצוואר שלו. הוא לא הרים את מבטו ממדליוני הטונה המטוגנים שלו כשהבחור נכנס - בפרצוף חבול ומרוסק כמו שזיף שישבו עליו- עם גלאד לצדו. הבחור הניד בראשו לכיוון היאנקי. גלאד שילח את הבחור לזרועותיה של אמא שפירו, המאמא של המאורה, לאחד מהקרוונים שהוא החזיק בשביל הבחורים שאין להם בתים משלהם.
שמעתי שהרעש התגבר כשכולם עשו את עצמם מתנהגים ממש כרגיל כדי שהם יוכלו להצהיר על עצמם שהיו שקועים כל כך בשיחות שהתנהלו, עד שהם בכלל לא שמו לב שהתרחש משהו מסריח.
אבל כולם שמעו את השיר. יש לו מקום משלו באמצע הג'וקבוקס, מספר לא בולט יותר מכל האחרים: 24-בי. צד א' של התקליט שחוק ונתקע על "לרוי בראון, אתה רע, רע".
כולם עשו את עצמם לא מסתכלים על איך שגלאד פוסע ממש לאט, מבעד לדלתות הנחבטות ולתוך המטבח. כולם העמידו פנים שהם לא מסתכלים דרך חלון ההזמנות הפתוח על גלאד שהוריד את רצועת העור הכרוכה סביב צווארו והסיר את אחד משני נרתיקי העור הזהים שהוא ענד ליד עצם זין הרקון הכי ענקית שמישהו ראה אי פעם. בולי בוי הפסיק לבדוק את הסופלה טונה ואיטריות שלו ולקח את הנרתיק מגלאד. זה ידוע שבולי היה פעם אחד מהבחורים של גלאד, אבל פרש כשהתאהב בקליינט שנהג על משופצרת. הוא נשבע לו אמונים, אבל הוא היה כל כך רגיל לענג את כל נהגי המשאיות, שהוא היה בטוח שהוא נשבע לשווא. אבל גלאד סידר לו עבודה בתור שף ושילם בשבילו על שיעורי טבחות, כדי שבולי בוי יוכל להישאר חסוד ועם זאת להמשיך לענג, כך שכולם היו מרוצים. הסו-שף של בולי, פקסטון מקולווי, היה עוד אחד מהבחורים של גלאד שפרש כשהתאהב בפרצופים שהנהגים עשו כשהם כילו את היצירות שבולי הכין. "אף לקוח לא גלגל ככה את העיניים שלו למרומים כשהוא אכל אותי," פקסטון נאנח. אז גלאד שלח אותו לבית ספר לשפים, אבל בגלל שפקסטון היה אנאלפבית, הוא נשר ולמד עם בולי במטבח של תחנת המשאיות במקום.
היאנקי בכלל לא הבחין בכך שזוויות העיניים של כל נהגי המשאיות עקבו אחרי פקסטון כשהוא צעד לעבר הג'וקבוקס והשתמש במפתח מיוחד כדי לפתוח את המכונה. אם בולי לא היה שף כל כך מעולה, אולי היה ליאנקי סיכוי לעזוב לרגע את השטרודל כבד עם קרם-פרש שהוגש כתוספת. הוא היה עשוי להבחין בדממה הדקה בדיינר כשפקסטון מישש את עצם זין הרקון שלו ביד אחת בזמן שהוא לחץ על הכפתורים כדי לשים את שיר 24-בי למשך עשר השמעות רצוף. אם בולי היה שף פחות טוב, היאנקי היה עשוי לעשות יותר מאשר להצטרף בזמזום בלתי מודע לשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה הישנה שרעם מהמכונה. הוא היה עשוי להבין שכמו צווחת קרב אינדיאנית שמשמשת כאזהרה לפני התקפה, משמיעים את השיר מ"דייבי קרוקט".
אם ציר הכבד עגל על הראגו תירס טרי היה קצת פחות מדויק, הוא היה עלול לראות בראשו את התמונה שכל נהג בדיינר ראה. דייבי קרוקט עם כובע הרקון שלו. הוא היה עשוי לקפל את הזנב שלו מהדיינר הזה ולהימלט בעודו בחיים.
החדר כולו כמעט קפץ על הרגליים כשבולי עצמו, עם שמוק הרקון שלו תלוי כמעט בתוך הפרצוף של היאנקי, רכן קדימה כדי להניח בקול חבטה פלמבה פקאן והדליק אותו בלהבה על השולחן של האיש. לפני שהיתה ליאנקי הזדמנות למחות על כך שלא הזמין שום דבר כזה, בולי לחש בקולו הרך, "זה, אדוני, על חשבון הבית."
היאנקי בחיים לא היה מאמין שזאת השיחה האחרונה שתהיה לו אי פעם בעולם הזה. העיניים של כולם העמידו פנים שהן לא על הפלמבה, כך שספל הקפה החום והלוהט שבולי הניח בסתמיות ליד הפאי לא זכה להשגחה. ורק האנשים שידעו מה יש בנרתיקי העור של גלאד ידעו שזה הספל החום והלוהט שיגמור על היאנקי ולא סופלה הפקאן האמנותי של בולי. למרות ששוב, אם בולי היה שף פחות טוב והסופלה לא היה סמיך כל כך, אך עם זאת אוורירי כל כך ומתוק, שאין לך בררה אלא לגלגל עיניים השמיימה ולשאת תפילת הודיה, אז ליאנקי היה סיכוי להבחין בכך שלקפה היה טעם בולט במוזרותו. אם הוא היה מקומי הוא היה עשוי לזהות שהוא לוגם מתחליף קפה שהוכן מזרעי עץ-הקפה של קנטקי שבו נוהגים להשתמש כורים עניים. אם הוא היה בוטניקאי אולי הוא היה יודע שאם לא קולים את הזרעים והעלים האלה עד שהם חומים ופריכים, הם רעילים כמו מכרה עמוק עם פתח אוורור מקולקל. היאנקי היה חייב ללגום את הקפה שלו כנגד עושרו של הקינוח של בולי. באופן די מידי התחילה לכאוב לו הבטן, אבל עדיין נשארו פקאנים, נוצצים ברשת הסוכר שלהם, לדוג מתוך הגביע הלבן, אז הוא אכל ברעבתנות על אף חוסר הנוחות.
הדיבורים נהייו רועשים במיוחד כשנהג המשאית מהצפון שלבש עצם אהבה גנובה והדוקה מדי סביב צווארו שילם את החשבון ויצא לכיוון המשאית שלו. כולם הבחינו, כשהם צפו בו מטפס לתוך הקבינה שלו, שהאיש מקופל במקצת ומשפשף את בטנו כאילו שהיא מנורת קסמים.
משרד התברואה והשריף קפצו לביקור בדיינר זמן קצר אחרי שהם מצאו את גופתו המאובנת של הצפוני מכורבלת בתנוחת עובר בחלקה האחורי של הקבינה שלו המעוטרת תפרחות קיא. הוא חנה בצד הכביש הראשי במשך יום ולילה לפני שמשטרת התנועה מצאה אותו. עצם הזין של הרקון שנמצאה סביב צווארו הביאה בעקבותיה את השריף, והמפיות המקומטות שכתוב עליהן "דיינר היונים" הביאו בעקבותיהן את משרד התברואה.
השריף הנהן כשהוא דיבר עם אחד הבחורים של גלאד שלא ענד שום עצם. הבחור, מבעד לעיניים לחות שכאילו כוסו ברוק, סיפר לו מעשייה על אהבה ועל מתנה שהוא העניק ליאנקי. משרד התברואה אסף גללי עכברים ומלכודות ג'וקים כל כך מלאות עד שאפשר היה להשתמש בהן בתור מראקאס. השריף ניסה לנחם את הילד והחזיר לו את העצם שלו. משרד התברואה סגר את הדיינר לשבעים ושתיים שעות והטיל עליו קנס של כמה מאות דולרים. אף אחד מעולם לא שם לב שגלאד הוא זה ששילם את הקנס. ואף אחד מעולם לא אמר מילה על העובדה הידועה שבמטבח של בולי הקפידו כל כך על הניקיון שכאשר הוא הזמין נהגי משאיות לאכול ישר מהרצפה שלו, הרוב נענו להצעה.
אף אחד מעולם לא אמר על כך מילה, למעט לחישות של רכילות שיכולת לשמוע אם היתה לך שמיעה טובה.
אני גומר להספיג בעדינות את טיפות משקה עץ הקפה של קנטקי מלחיי. ידעתי שגלאד מעולם לא פגע לרעה באחד הבחורים שלו, אפילו כשהייתה לו סיבה. אבל בחיי שלא הייתי מסוגל להבדיל בין שני הנרתיקים סביב לצוואר שלו. מה אם הוא יעשה טעות ובלי לשים לב ייתן לבולי להכין את ספל הקפה שלו מהשקיק עם הזרעים והעלים הלא קלויים?
"אתה גר עם קרובים? במוטל הארלי, נכון?" גלאד שואל כשהוא נושף לתוך הספל שלו ומרסס אותי שוב בלי כוונה.
"כן, אדוני." אני מהנהן וטופח על פני עם מפית. אני לא בטוח מה שרה אמורה להיות בשבילי, אז זה כל מה שאני אומר וגם גלאד לא מוסיף אף מילה בעניין.
"ראיתי אותה עובדת בחניונים. גברת יפה. אני בטוח שהולך לה טוב." גלאד מהנהן ואני מהנהן. "בנות, במיוחד בנות צעירות, יפות ובלונדיניות, יכולות לעשות קופה יפה."
אני מסתכל שוב למטה על העצם שלי. אני מקווה שכולם ראו שהוא שם אותה עלי. לא חושב שזאת תהיה הגזמה להגיד ששמעתי את הווליום צונח כשהוא עשה את זה - לא כמו כשגלאד רצח את היאנקי, אבל משהו בסגנון הזה.
"שמעתי שאומרים שאתה בעצמך נראה מושך בחצאית מיני מעור," גלאד אומר.
שרה נהגה להלביש אותי בעצמה. היא הייתה מאפרת אותי. אהבתי להסתכל עליה מלקקת את אצבעה ומחליקה אותה בעדינות מתחת לעיניי. זה תמיד הזכיר לי את סרטי הטבע האלה עם האמא ציפור שמקיאה מזון לתוך הפה של התינוק שלה והותיר אותי עם תחושת מלאות זהה. כשהיינו הולכים לסיבוב סחיבות, תמיד היה עדיף שאני אהיה בת, אפילו אם לא יכולתי להיות יפה כמוה.
"לבנות יש יותר כוכים להחביא בהם דברים," היא היתה אומרת ודוחפת קופסאות סיגריות במורד השמלה שלי ולתוך החזייה הריקה שלי ובשר טחון קר ורטוב לתוך התחתונים שלי. "גברים רק רוצים לדחוס בהם את עצמם - הם אף פעם לא רואים מה אנחנו מחביאות בתוכם!" היא הייתה צוחקת על השומרים שנעצו עיניים ברגליים שלנו ואני צחקתי מהנאה על כך שנכללתי ב"אנחנו" שלה. אבל היא הפסיקה להלביש אותי, אפילו שיותר קל לפלס דרך בעולם בתור שתי בנות. זה יותר קל כשאתה יושב בדיינר, מביע דאגה בקול רם שיש לך מספיק רק לסלט ג'לי כשבייקון-בורגר היה יכול ממש להתאים עכשיו, ואז גבר רוכן מעלייך ואומר, "תרשי לי לטפל בזה, מתוקה קטנה." יותר קל שיזמינו אותך לבלות את הלילה בדירה של גבר מאשר לישון במכונית. כמעט כל דבר בעולם הזה הוא יותר קל כשאת בחורה יפה. היא הפסיקה להרשות לי להתלבש כשנהיה לגברים האלה יותר מדי קל לזחול מהמיטה שלה לשלי.
אבל אני לא הפסקתי. לפעמים הייתי מעטר את התלתלים שלי, שהגיעו לי עד הכתפיים, בסרטים ובג'ל נצנצים עד שהם הבריקו, בדיוק כמו של שרה. מדי פעם, כשידעתי שהיא יצאה להמר בספינת נהר עם קליינט, הייתי משוטט בין קווי ההפרדה האיקס-מיקס-דריקסיים בין המשאיות ומתנהג כמו בחורה חדשה, חצאית חדשה למכירה, שיצאה לעשות סיבוב. הקפדתי להישאר באפלה וברחתי אם לקוח או לטאה אחרת קראו לי. חשפתי מספיק כדי לגרום להם לתהות מי הבחורה המסתורית הזאת יכולה להיות. חשבתי שאף אחד מעולם לא ראה אותי מספיק כדי לדעת שזה אני. שכנעתי את עצמי שאני כמו גיבור חוברות קומיקס, מסתתר בצללים, עקבי הסטילטו המכושפים שלי מבריחים בנקישותיהם את הרוע. הסתכלתי על הלטאות מטפסות לתוך המשאיות, וצחקקתי לעצמי כשהקבינה התחילה פתאום להתנדנד ולהיטלטל עד שהלטאה היתה מזנקת החוצה מהמשאית באותה פתאומיות כשהיא דוחפת דולרים לתוך המגף שלה. רק פעם אחת קיבלתי הצלפה בגלל שהשתמשתי בדברים של שרה, וזה היה רק בגלל שהייתי מרושל והיא עלתה עלי. דרכתי בתוך שלולית עמוקה, ובגלל שדחסתי נייר עיתון לתוך הנעליים שלה כדי שאוכל ללכת בהן, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. שברתי את העקב שלה ועשיתי כתם רציני וקרע בעור המשובח של החצאית שלה שהצמדתי גבוה מסביב למותניי במהדקי נייר. ניסיתי לתקן את זה, אבל היא ישר שמה לב.
אף אחד לא הלשין עלי לפני זה. אבל אנשים ידעו. גלאד מספר לי כמה כל הגברים אהבו לראות אותי נחפז מתחת לאור הפנסים כמו שדון יער. אפילו הבנות חושבות שזה מתוק ושאני יכול להיות לטאה מצוינת על אמת. זה מה שהפנה אלי את תשומת לבו.
"לתלתלים הזהובים האלוהיים האלה שלך יש הרבה מאוד מעריצים," גלאד אומר בהרמת גבות וקידה מתוקה של ראשו. הוא מבקש את רשותי לגעת בהם.
אני רוכן קדימה ומטה את ראשי כמו חתול תחת לטיפתו. "רך כמו כרס של חזיר." אני כמעט משתטח עם הפרצוף על השולחן ודוחס את ראשי לתוך הידיים שלו. "אתה תהיה האורח שלי כשתסעד פה, אז אולי תוכל להתעגל קצת. הלקוחות שלנו בדרך כלל אוהבים קצת בשר על הבנות שלהם".
חשבתי על איך ששרה תגיד, "אמרתי לך!" אז אני אומר לגלאד, "אני יכול להיות גם בן. אני יודע מה לעשות".
"הרבה בנים רוצים לעבוד בשבילי," גלאד לוקח את ידי ואוחז בה בעדינות. "מה שגבר מחפש אצל בן זה משהו אחר לגמרי ממה שהוא מחפש אצל הבנים-בנות שלי." הוא מקפיץ את הצמה הארוכה שלו מעבר לכתפו. אני מצמצם לעברו את העיניים כדי לנסות לראות את האינדיאני שבו. הוא תמיד מדבר על זה שהוא אינדיאני, אבל חוץ מהצמה הארוכה והשחורה והכתמים שיש לו על הפנים, אני לא רואה את זה.
שמעתי שאומרים שהשיער שלו במילא לא באמת שחור. זה רק שחור של מוצרי טיפוח לשיער. העיניים שלו כחולות מדי, למרות שהוא מנסה להסתיר את זה בעזרת העפעפיים הכבדים שלו שהוא מחזיק חצי סגורים. האף שלו שטוח, יותר כמו אף של אירי מאשר של אינדיאני. אבל הסיפור הוא שהסבתא רבא שלו, או שאולי זאת הייתה הסבתא-רב-רבא או הרב-רב-רבא שלו, הייתה משבט הצ'וקטו של מיסיסיפי. אף אחד לא יודע מי מהן בדיוק, אפילו לא גלאד בעצמו. אמא שפירו היא היחידה שראתה את האמת מאחורי העניין. היא לטאת החניונים הכי זקנה והכי חכמה בכל תחנות המשאיות בכל המדינות, וזה ידוע שהשריף מבקר בקרון שלה מדי פעם. היא הגיעה לפני הרבה זמן מהצפון, אבל אף אחד לא נוטר לה על זה. היא מחבבת את שרה. לעיתים קרובות ראיתי אותה ואת שרה מתרפקות אחת על השנייה באחד התאים של "היונים". שרה הייתה נשענת אל תוך הררי הבשר שהיו מכוסים בשמלת המומו ההוואינית של אמא שפירו, ואוכלת קרם ברולה בננה בזמן שאמא שפירו מלטפת את תלתלי ראשה.
"השם שלו הוא גלאדינג גרייטפול וכו'… . את ה-וכו' כותבים באותיות גדולות עם שלוש נקודות אחרי ה-וכו' שיושבות שם כמו נתיב לעבר השקיעה," אמא שפירו אמרה לשרה כשהן ישבו במיטה העגולה של אמא, מכורבלות מתחת לשמיכות פלומת אווז מהונגריה. שרה סיפרה לי את כל הסיפור. ואני ידעתי שהיא מנסה לגרום לי לקנא, אז עשיתי את עצמי שאני לא מקשיב וכל הזמן שאלתי "מה? מה?" עד ששרה באמת הפסיקה והייתי צריך להתחנן אליה שתספר לי מה אמא שפירו אמרה לה.
"אמא שפירו ראתה העתק אותנטי של רישיון הנהיגה של גלאד," שרה המשיכה בסוף. "השריף הראה לה אותו כי הוא לא האמין שמישהו מסוגל להוסיף וכו' ושלוש נקודות לשם רק בגלל שהוא לא יודע לפני כמה דורות הגלאד הראשון היה". שרה אוהבת לספר רכילות כשהיא שיכורה. אפילו אם היא תישבע לשנוא אותי לעולמים, אם היא תגלה איזשהו מידע על מישהו באחד הברים שהיא תמיד נכנסת אליהם אחרי שהיא סוגרת את הלילה, היא תדבר איתי. אני רואה את כל תוכניות הרכילות כדי לצייד את עצמי בחומר.
שרה הייתה על המיטה, ראשה בין רגליה הפשוקות כדי להימנע מלהקיא. אבל זה לא מנע ממנה לספר לי מה היא גילתה במהלך ערב עם אמא שפירו על הסבתא רבא של גלאד וכו'…
"מיסיונר אחד הקדיש את חייו ללהפוך אותה מצ'וקטו לנוצרייה. הוא נתן לה שיעורים באיך להכניס את השמחה והאהבה של ישו לתוך הלב." שרה גלגלה את ראשה למעלה ולמטה בצחוק קטן ומתגלגל ואני ידעתי שהיא העתיקה את התנועה הזאת מאמא שפירו. "אז הוא המשיך לשמח אותה ולעשות אותה אסירת תודה ו..." היא צחקה והניחה לכל הגוף שלה לרעוד כאילו שהיא עגולה ורוטטת כמו אמא שפירו, "גלאדינג גרייטפול הראשון נולד איזה תשעה חודשים מאוחר יותר."
הזזתי את עצמי לאט עד שהצד שלי היה צמוד לזרועה של שרה,ובזהירות הנחתי את ראשי על כתפה. ישבנו שם בחשכת החדר, שלעיתים הואר באור חזק מדי על ידי הבזק של משאית יוצאת. החלקתי את כפות רגליי מתחת לכיסוי המיטה הגבשושי, לאט, כמו סרטן מתחת לחול, כדי להיות ליד רגליה. ונשארנו ככה עד ששנינו נרדמנו.
"אז הייתי מאוד רוצה שתהיה לי חצאית עור משלי ותיק איפור משלי שנסגר עם פסי ולקרו," אני אומר לגלאד.
"אני יכול להשיג לך הרבה יותר מזה," הוא אומר ודופק על השולחן.
אנחנו מתחילים את ההכשרה שלי מיד, בקרוונים שמאחורי "היונים". אני מנסה להגיד לגלאד שאני יודע מה לעשות, שהייתי עם די והותר מהחברים והבעלים של שרה, שאם הם היו משלמים לי כבר הייתי יכול לקנות חוות תנינים. גלאד אומר לי שאני צריך להיפטר מהרגלים רעים שרכשתי במהלך צפייה בזונות שיכורות, בלי שום כוונה לפגוע.
"אתה צריך ללמוד לקרוא גבר ולדעת מתי הוא סתם מחפש שעשועים ומתי מה שהוא באמת צריך זה שתחבק אותו כדי שהוא יוכל לבכות כמו תינוק עד שיוצאות לו העיניים מהחורים," הוא אמר לי בזמן שישבנו על פופים מצופים סטן שהוזמנו במיוחד ושתינו משקאות חלב בטעם תות. "אתה צריך ללמוד איך להקשיב. בעצם זין הזאת יש תרופה שתעזור לך ללמוד לאהוב כמו מקצוען אמיתי."
אני מקבל שיעורים יומיים מבחורים שונים של גלאד, שפונים אחד לשני בכינוי החיבה "בקולום", שגלאד אמר לי שזה "מוט קטן" בלטינית.
אני מתאמן בלגלגל קונדום על גבר בעזרת השיניים מבלי שהוא ירגיש. אני מתאמן באיך להכניס כל חתיכה ופירור של גבר לתוך הפה שלי. את זה כבר ידעתי קודם. אני ושרה נהגנו להתחרות בינינו. היינו שוכבים על הגב אחד ליד השניה על איזו מיטת מוטל, כשהראשים שלנו תלויים, מתוחים אחורה מעבר לקצה של המיטה, עד שהפיות, הושט והגרונות שלנו היו בקו אחד. אז היינו מכניסים פנימה גזר, הכי עמוק שהיינו מצליחים מבלי להחנק. היינו מסמנים את הגזר עם השיניים העליונות, ואז היינו רואים מי מבינינו מוצץ יותר טוב. שרה תמיד ניצחה.
"את מנצחת כי את מבוגרת יותר וגדולה יותר," אמרתי לה פעם והיא נתנה לי סטירה כל כך חזקה בפנים שראיתי כוכבים.
"שרה", ג'יי טי לירוי, תרגום: ניבה פרי, הוצאת מעריב, 191 עמ'
העלילה של "שרה" מתרחשת בתוך עולם הרמטי של דיינרים, זונות ונהגי משאיות- הלקוחות הבלעדיים שלהן. הספר כתוב בגוף ראשון, דרך עיניו של ילד בן 12 שעובד כזונה ממין זכר בחצר האחורית של ווסט וירג'יניה. זהו ילד שגדל לתוך קהילה של זונות וטרנסקסואלים - המנהלות את חייהן סביב פרקטיקות ותשוקות אפלות, מקום בו הסטיות והמאוויים האסורים הם כללי הקיום של היום יום. מכיוון שהגיבור אינו מכיר עולם אחר, המציאות הקיצונית בה הוא חי מתוארת בטבעיות: במן תמימות ילדותית וריחוק רגשי, כמו חלום, ללא שמץ של פורנוגרפיה או תיאורי מין מפורשים.
בתחילת דרכו, אצל הסרסור הראשון שלו, עובד 'שרה' בתור קוקסינל (או tranny), הוא מתלבש ומזדהה כבחורה, כשהידיעה שהוא בעצם זכר היא סוד מוסכם בינו לבין לקוחותיו. כש'שרה' עובר לסרסור היריב הוא מתחזה לילדה ומסתיר את עובדת היותו זכר ביולוגי.
שאלת ההזדהות המינית והמגדרית של הגיבור לא נידונה בספר באופן ישיר. ונראה כי לירוי מבקש לעקוף אותה. ייתכן כי הגיבור צעיר מכדי לגבש זהות מינית, אך גם זהותו המגדרית נותרת מעורפלת.
עם זאת ברור כי התפישה הסטרייטית האולטימטיבית לפיה קיימת התאמה מושלמת בין מין, מגדר ומיניות נפרצת בספר, והעיסוק בזהות, דרך מנעד רחב של דמויות בעלות הגדרות עצמיות ומושאי תשוקה מתחלפים, מערער על מעמדה כטבעית, מהותנית וקבועה. על אף שהגיבור אינו ניחן בתודעה קווירית, נזילות מגדרית - אחד ממושגי המפתח בתיאוריה הקווירית - מכוננת את הזהות שלו והכרחית להבנתה.
ייתכן כי שאלת הזהות אינה מוצגת מפורשות משום שהיא שזורה ללא הפרד דרך מערכות היחסים שמקיים שרה עם סובביו, ואולי מלחמת ההישרדות של היום -יום פשוט אינה מותירה פנאי לשאלות כאלה. כך למראית עין הוא מתייחס לנושא ברמה הפונקציונאלית בלבד, לקבלת טובות הנאה כספיות או רגשיות, ונע בקלות בין פרפורמנס מגדרי זה או אחר, בהתאם למה שהוא חושב שישתלם לו יותר ברגע נתון.
נזילות היא תימה משמעותית לאורך הספר כולו. הנזילות בולטת גם בהקשר הדתי, כאשר אמונה נוצרית אדוקה מתערבבת עם מיתוסים אינדיאניים האופייניים לאזור הרי האפלצי'ם, ופוריטניות דתית מתערבבת עם פריצות מינית מוחלטת. הרבה אלמנטים סותרים מתערבבים זה בזה לאורך הספר, כמו גם בנפשו של הגיבור, שניסיון חייו לימד אותו לקשור בין כאב לבין נחמה.
ג'יי.טי לירוי הפך לתופעת קאלט בקרב יודעי הדבר של תרבות השוליים האמריקאית עוד לפני שפורסם ספרו הראשון. המסתורין סביבו, שהוא טורח לטפח בהתמדה, והביוגרפיה שלו, עליה מבוססת כתיבתו, הם חלק אינטגרלי מהפרסונה הספרותית שלו. הפופולאריות של ג'יי.טי לירוי חורגת כיום הרבה מעבר לחוגי הספרות, אל תוך התרבות הפופולארית, וגם הרבה מעבר לקהילה ההומוסקסואלית או האלטרנטיבית הישר אל לבו של הזרם המרכזי. ג'יי.טי לירוי הוא זונה. גם אם ניחן בכשרון ספרותי מרשים, כפי שמאמינים רבים, לפני הכל הוא זונה ספרותית, שיודעת כיצד למכור את עצמה לקונים הנכונים. לירוי לא רק יודע איך למכור את עצמו, הוא יודע בדיוק כמעט מחשיד איזו סחורה אנשים רוצים לקנות – שילוב של התעללות, הומוסקסואליות, פדופיליה, זהות מינית מעורפלת, אנדרוגיניות, זנות, סמים, התמכרות, אלימות ונטישה – כל האובססיות הסנסציוניות של סוף המאה העשרים, דרך הפריזמה המעצימה של גיבור שטרם הגיע לגיל הנעורים. ניתן לזהות בכתיבה שלו מידה בלתי מבוטלת של מניפולטיביות, אלא שהסחטנות הרגשית היא חלק אינהרנטי מהגיבור הספרותי של לירוי כמו גם מהפרסונה שלו עצמו, שלרוב הם כמעט בלתי ניתנים להפרדה. ג'יי.טי לירוי הוא פנטזיה חולנית לדור הריאליטי טי.וי. לירוי מעיד על הכתיבה האוטוביוגרפית שלו כתהליך קתרטי המאפשר לו להתמודד עם עברו, אלא שמנגד ניתן להגדיר אותה גם כ-"ניצול עצמי".
הפיכתו של לירוי למיתוס בעודו בחיים, קשורה באופן ישיר למסתורין האופף את זהותו האמיתית. הוא נמנע מלחשוף לגמרי את זהותו, נהג להצטלם כשפניו מכוסות, העניק בעיקר ראיונות טלפוניים ושלח את ידידיו לערבי הקראה במקומו. רבים מחבריו המפורסמים מעולם לא ראו אותו פנים אל פנים, הם רק התכתבו איתו או שוחחו איתו בטלפון. הייתה תקופה בה רווחה שמועה לפיה ג'יי.טי לירוי אינו אלא פסבדונים של הסופר דניס קופר, הנחשב לממשיך דרכו של וויליאם בורוז במסורת הכתיבה החתרנית בספרות האמריקאית. כדי להגביר את הבלבול בדבר זהותו, על עטיפת ספרו של קופר "Period" (2001) מופיעה תמונה של נער בלונדיני. אותה תמונה הופצה גם כתמונת פרומו של ג'יי.טי לירוי והיא גם מופיעה על גב העטיפה של המהדורה האמריקאית של "שרה". לירוי טוען שהוא דואג לשבש את האינפורמציה לגבי זהותו האמיתית כדי לשמור על צנעתו. אך גם אם ג'יי.טי לירוי הוא תרמית, מדובר בתרמית מרתקת החושפת יחסים מורכבים בתוך עולם הספרות, הסלבריטאות ויחסי הציבור.
על פי הביוגרפיה שלו, ג'יי.טי לירוי (ג'יי - קיצור של ג'רמייה, השם המולד שלו, ו-טי - קיצור של טרמינייטור, כינוי הרחוב שלו) נולד ב~1980 בווסט וירג'יניה לזונה נרקומנית בת 14, בת להורים נוצרים פונדמנטליסטים. במשך ארבע השנים הראשונות לחייו גדל לירוי במשפחה אומנת, משם לקחה אותו אימו למסע ברחבי ארצות הברית. כשגדל קצת הפך גם לירוי לזונה, ואמו נהגה להלביש אותו בבגדי ילדה, כדי למשוך יותר לקוחות. כשהיה בן 14 נשאר לבדו בסן פרנסיסקו, המשיך לעבוד בזנות ולצרוך סמים, לפחות עד שד"ר טרנס אוונס מ- San Francisco's Child Crisis Center, הפסיכולוג שלקח אותו תחת חסותו, הציע לו לנסות לכתוב על חוויותיו ברחובות כזונה ממין זכר, במטרה להשתמש בהם כחומר לימודי לסטודנטים לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת סן פרנסיסקו. בגיל 16 החל לירוי לפרסם רשימות בעיתונים ומגזינים שונים תחת הכינוי טרמינייטור, וזאת בזמן שהתגלגל ברחובות ועבד בזנות. כך הפך לירוי להומלס היחיד בסן פרנסיסקו שנוהג להסתובב עם מכשיר פקס בתיק.
ג'יי.טי לירוי קרא את "Try" של דניס קופר אחרי שאחד מלקוחותיו המליץ לו על הספר. כשהתחיל בעצמו לכתוב, יצר לירוי קשר עם קופר. כתביו הועברו לעוד סופרים, כגון מארי גייטסקיל, דורותי אליסון והמשוררת שרון אולדס. כולם התפעלו מאוד מכישרון הכתיבה שלו. הם יעצו לו ועזרו לו וחלקם פיתחו איתו יחסים אישיים אינטימיים ביותר, גם אם מעולם לא פגשו אותו. חלק ניכר מהקסם שלו היה טמון בעובדה שהוא הזכיר מאוד את גיבורי ספריהם. אפשר לומר שלירוי הוא בו זמנית גיבור ספריו של קופר, התוצר שלהם וממשיך דרכו. בכלל, היחסים המורכבים בין ג'יי.טי לירוי לבין הספרות והקולנוע האמריקאי הטראנסגרסיביים של סוף המאה העשרים הם סיפור הביצה והתרנגולת. לירוי דיבר בראיונות על כך שהזדהה עם זיגי, הגיבור של "Try" (נער שאומץ על ידי שני אבות המנצלים אותו מינית, מהם הוא נמלט לתוך עולמו הסוטה של דוד שלו, צלם ביתי של סרטים פורנוגראפיים אלימים, ומתאהב בחברו הטוב ביותר, נרקומן) כמו גם עם גיבורי הסרט "איידהו שלי" של גאס ואן סנט. לא רק שראה את השתקפותו בכתיבה של קופר ובקולנוע של ואן סנט, אלא שהושפע מהם בברור.
החוזה לפרסום ספרו הראשון לא איחר לבוא. "שרה" יצא בשנת 2000, כשלירוי היה בן 19, והפך אותו לכוכב בשמי הספרות האמריקאית בין לילה. הניו יורק טיימס כינה את "שרה" - "עליזה בארץ הפלאות על אסיד".
ספרו השני של ג'יי.טי לירוי," "The Heart Is Deceitful Above All Things, (שעתיד גם הוא לראות אור בספרית מעריב) פורסם ב-2001 אך נכתב לפני "שרה". זוהי אסופה של סיפורים אוטוביוגרפיים המספרים סיפור דומה מאוד לזה שב"שרה". בשניהם מופיע השם "שרה" - שמה האמיתי של אימו, לטענתו. ספרו השלישי - Harold's end -ראה אור השנה בארה"ב וסיפורים שלו מופיעים באנתולוגיות שונות.
ההייפ סביב לירוי חרג מהר מאוד מעבר לסצינת הספרות הקווירית או התרבות האלטרנטיבית. הזרם המרכזי של הספרות האמריקאית התאהב בג'יי.טי לירוי לא פחות מאשר מעריציו המובהקים יותר, כי הוא אפשר להם – ללא אלמנט הזעזוע המלווה את ספריו של דניס קופר למשל - את הבריחה המושלמת מהבורגנות.
לירוי כבש במהרה ובקלות את המיינסטרים – כתבות פרופיל עליו הופיעו במגזין ה-Vanity Fair ובניו יורק מגזין; כתביו התפרסמו בשורה ארוכה של מגזינים, כגון Spin, Film Comment, GQ, The Face Vogue וFilmmaker; "The Heart Is Deceitful Above All Things " עובד לקולנוע על ידי אסיה ארג'נטו, והבמאי סטיבן שיינברג ("המזכירה") החל לעבד את "שרה" לקולנוע. שירלי מנסון מלהקת הרוק גרבג' כתבה עליו שיר ("Cherry Lips" המופיע באלבום "Beautifulgarbage", 2001), מדונה, קורטני לאב וסוזן וגה מעריצות אותו, והוא שימש כאחד ממפיקי סרטו של גאס ואן סנט, "אלפנט".
ג'יי טי לירוי חי כיום בקליפורניה יחד עם משפחתו האלטרנטיבית המונה שלושה מבוגרים וילד. הוא מרכז סביבו קהילה וירטואלית גדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
