בין נודניק לגאון
אחי רז מגיש לכם אסופת די.וי.די - מהסרט של סקורסזה על בוב דילן, שהוא לא פחות ממדהים, דרך שרשרת הלהיטים של קיילי מינו ועד המערכוניאדה של הקייזר צ'יפס
לקרוא לסרט התיעודי של סקורסזה על בוב דילן 'מונומנטלי' יהיה בבחינת המינימום ההכרחי, בהתחשב בכך ששלוש השעות וחצי שלו מסתיימות ב-1966. שנה קודם לכן, בפסטיבל ניופורט למוזיקה עממית, דילן עלה לבמה עם גיטרה חשמלית כשמאחוריו להקת רוקנרול לכל דבר, והקהל התחרפן. פיט סיגר, מספרים כמה מרואיינים, חטף את הג'ננה לגמרי. הוא החזיק גרזן ביד והתכונן לקטום את הכבלים, לפני שהחבר'ה שלו שכנעו אותו שאולי זה מה שהצעירים רוצים היום. הסרט המפואר הזה מציג את דילן כאיש קשה, נודניק וחכמולוג לפרקים, נוטה למצבי רוח, מרוכז בעצמו (לג'ון באאז, שהעלתה אותו כמה פעמים לבמה כשאף אחד לא ידע מי זה בוב דילן, הוא בכלל לא שקל להחזיר במחווה דומה בסיבוב ההופעות הראשון שלו בבריטניה),
בסיוע כמות מבהילה של קטעי ארכיון, ראיונות עכשוויים עם קולגות ומכרים וכמובן בעזרת פי הסוס עצמו (במקרה הזה מדובר ביותר ממטבע לשון), סקורסזה משרטט את לידת הדילניזם ברזולוציות הכי מעמיקות שאפשר לקוות להן: חוסר השייכות והזרות שעיצבו את שנות ילדותו בדולות, מינסוטה, מובילים בטבעיות אל ההערצה המטורפת לוודי גאתרי, אל הלידה מחדש בגריניץ' וילאג' של המלחמה הקרה, ומשם אל ההתנערות העיקשת מהפוליטיקה, מתנועות המחאה של שנות השישים, מהכתיבה האקטואלית (Topical Song) ולבסוף, באופן בלתי נמנע, גם מהפולק בצורתו האקוסטית והמסורתית. חלק מקטעי ההופעות שמשובצים בסרט מופיעים בשלמותם בסקציית התוספות, והופכים את כל העסק הזה ללא פחות ממדהים.
שני דיסקים, תרגום לעברית
הסרט הזה הוא כמובן קלאסיקה מרגשת שכל אחד חייב לראות. הפסיפס הארכיוני שמרכיב את "דמיין" ומבוסס בין השאר על הבלוג המצולם שליווה את חייהם המשותפים של ג'ון ויוקו לאורך כל שנות השבעים, הוא אמנם יותר סקירה נוסטלגית מאשר דיוקן ביוגרפי מעמיק, אבל ממלא את תפקידו בצורה מושלמת. מעבר לנוסטלגיה, "דמיין" לא משאיר מקום לספק באשר לחלקה של יוקו אונו בפירוק החבילה של הביטלס. גם ממרחק 37 שנה ואלפי קילומטרים הנוכחות הטורדנית שלה בסטודיו מחרפנת, ועל הרקע הזה הקוקייה שלנון חטף נראית לפתע מאוד הגיונית ומתבקשת. בבונוסים אפשר לקלוט אותה נדחפת לראיון רדיופוני עם איזה כתבת של הבי.בי.סי שבבירור לא מעוניינת במה שיש לה להגיד, ובאמת שלא חייבים להיות אובססיביים על הנראטיב לפיו היא אחראית לפירוק החבילה בשביל להתעצבן.
על כל פנים, מי שלא ראה עד עכשיו את הסרט הזה די אמור להתבייש, אבל המהדורה הנוכחית היא זמן טוב לקפוץ על העגלה. בדיסק התוספות יש ראיון עם מנהל התיכון של לנון, מר ארנסט פובג'וי, שבעשר דקות של אבחנות מחודדות ולא מעט בדיחות טובות מצליח לסתום את רוב החורים בקלסתרון של התלמיד השובב שלו שהסרט לא טרח להתעמק בהם.
שני דיסקים, תרגום לעברית
הביוגרפיה הזאת מבולבלת ומקושקשת - כפי שמתבקש אולי מסרט שעוסק בדמות עם אישיות מסוכסכת כמו ג'ימי הנדריקס - אבל קשה לומר שזה עובר טוב מסך. כשראיתי את הסרט הזה על מסך קולנוע לפני די הרבה שנים אני זוכר שהוא הצליח להותיר עלי רושם מסוים, אבל בדיעבד, מעט הרגעים שנשארו מאז בזיכרון הם היחידים שעובדים גם היום, בצפייה מחודשת.
דמותו הקומית/קאמפית של ליטל ריצ'רד, שנותן פריסטייל יפה של זיוני שכל, היא בבירור החשוד המיידי. חלוץ הרוקנ'רול נותן פה שואו שעלול לגרום הלם די רציני למי שלא בא מוכן לפיגורה ברמה כזאת. חוץ ממנו זה בעיקר צמד האחים ההומואים (ממש מקווה שאני לא עושה להם פה עוול, הא?) שמהווים אולי את הציר המרכזי ונקודת האחיזה היחידה בסיפור נטול הקוהרנטיות הזה, שנודד בין לונדון וניו יורק בזיג זג שלא מאפשר ממש לתפוש משהו מהמהות של הנדריקס. הסרט נעשה כבר ב-1973, אז כנראה שאפשר לתלות את הבלבול ברוח התקופה, ואת השטחיות בהיעדר פרספקטיבה מספקת.
גם הבונוסים לא מספקים נחמה אמיתית. נוכחותו של עוד סרטון דוקומנטרי שמורכב מראיונות לא ממש ברורה, ושני קטעים בלבד בלייב זה לא ממש בונוס רציני, במיוחד עבור מי שמסוגל להחזיק 12 דקות של "מאשין גאן". דווקא פירוק לערוצים של השיר "דולי דאגר" בעזרתו של המפיק הסטלן אדי קריימר מצליח להיות מעניין וטיפהל'ה מחכים.
שני דיסקים, תרגום לעברית
סיבוב ההופעות האחרון של קיילי לפני הסרטן הוא אולי הפעם הראשונה בה היא נראית יותר נמוכה מאשר כוסית. לא שיש הרבה מה להתלונן, כי בכל זאת, קיילי, אבל עדיין, איך לומר, מורגשים געגועים לשנת 2000. גם תחילת ההופעה הזאת, שצולמה בלונדון כחלק מסיבוב ההופעות שכולו גרייטסט היטס, לא מבשרת יותר מדי דברים טובים.
מגבעת החתול תעלול של קיילי עוד איכשהוא עוברת, אבל האקסטרווגנזה המאומצת של צוות הרקדנים מותיר טעם קצת מיובש בפה ש"Better The Devil You Know", כידוע אחד השירים הכי טובים שלה, סובל ממנו במיוחד. אבל עם חילוף התלבושות הראשון המומנטום משתנה בצורה דרמטית, ובשלב שבו "Confide in Me" נכנס, האווירה נהיית הרבה יותר מחשמקת. הקהל מגוון, מהומואים שמחים, דרך אווזות פותות בגיל הטיפשעשרה, ועד עורכי דין ממולחים שעזבו מוקדם את המשרד בסיטי כדי לבדוק על מה המהומה.
מבחינת הסט ליסט, בלתי אפשרי למצוא פה חורים. 28 להיטים, מימי סטוק-אייטקן-ווטרמן ועד שיתוף הפעולה האחרון עם ההוא מהסיזר סיסטרז ב"I Believe in You", ישאירו כל מי שאוהב את קיילי דבוק לכיסא. בבונוסים יש דוקומנטרי של מאחורי הקלעים שמזכיר עד כמה האישה הזאת חמודה.
בהתבסס על הדירוג הגבוה מאוד של "אמפלוימנט" במצעד אלבומי השנה שלי, הדי-וי-די הנלווה לבכורה של הקייזר צ'יפס הבטיח לא מעט. הבחירה של החמישייה מעוררת האהדה מלידס בהפקת פיצ'ר מוקומנטרי נוסח "Hard Day's Night" אולי לא מאכזבת, אבל מצד שני גם לא עומדת עד הסוף בציפיות הגבוהות. תותח כבד בדמותו של ביל ניי הובא על תקן המספר של אגדה כמו-ביוגרפית נטולת מסגרת, אבל גם איש מדהים בקליבר כזה לא יודע להפוך בדיחות תפלות שנראות כמעט כמו פארודיה על הומור בריטי יבשושי, למצחיקות. יש גם בדיחות טובות, כמובן, וחברי הלהקה מעוררים אמפתיה לא פעם, אך בגדול באמת שעעדיף היה להתרכז בחלקים שבהם הקייזר צ'יפס חזקים יותר.
למזלם הם הלכו על בטוח, ולצד שעה וחצי של מערכוניאדה מוקדש פה פרק זמן זהה להופעות חיות. ההופעה שלהם במועדון הקוקפיט בלידס מדגימה יפה מאוד את הכישורים של הקייזר צ'יפס בלייב, ואפשר היה לכייף עוד יותר לו היתה מובאת במלואה. פרק חשוב נוסף מוקדש לקליפים היפים של הלהקה, כולל "Modern Way" היפהפה, עם כדור הטניס (אגב, לאחרונה נצפה חקיין של גיבור הקליפ מתאמן על פינת הרחובות יהודה הלוי ולינקולן). מומלץ לחתום את הצפייה המהנה, בתכלס, בדוקו קצר שעוקב אחרי הצ'יפס ממש שנייה לפני שהפכו לשלאגר. יש שם כמה רגעים לעניין.
נא להמתין לטעינת התגובות
