בסבוסה עוד
בגיל 21 מייק שריף, ילד הפלא הדרוזי, היה מלך העולם. עד שלילה אחד נכנס במעקה בטיחות, חבר טוב נהרג והוא נשלח לכלא. בשבוע שעבר הוא השתחרר
בשבוע שעבר, אחרי שנתיים וחצי מאחורי הסורגים, הוא שוחרר. מחוץ לחומות כלא השרון חיכו לו בני משפחה: ההורים, האחים, שתי בנותיו. טקס צנוע. מאוחר יותר, בבית בדליית אל-כרמל, אירגנו חאפלה לכבוד השחרור. שריף ישב בצד, שקט. לא שר ולא ניגן. לא נגע בדרבוקה. הוא, שפעם היה מלך התיפוף. שמחתו, לדבריו, היתה מדודה. את מה שעשה, הוא יודע, לא ימחקו גם עשרות שנים בכלא.
"יש לי כתם שחור שלא יירד כל החיים. כולם שמחים שהשתחררתי, אבל אני לא כמו כולם. יש אות קין. אין לי שלווה. השתחררתי מהכלא, אבל ממה שקרה לא אשתחרר אף פעם. אני מנסה להסביר לאנשים את הכאב שלי. אני אומר להם'אני מייק שריף, פעם הייתי ילד פלא, אחר כך הרגתי בן אדם, חבר'. אני מנסה לשים את הלב שלי על השולחן, שיראו כמה כואב לי, אבל לא מצליח. אנשים לא מבינים. אף אחד לא יכול להבין. זה תמיד ירדוף אותי. יש לי סרט נע במוח. הראש שלי הפך להיות מחשב נייד. מה קרה, איך קרה, איך זה קרה לי. אם אני סגור בכלא או מסתובב בחוץ זה לא משנה. הדבר הזה הולך איתי כל הזמן".
אתה חושב לפעמים "חבל שלא אני נהרגתי"?
"זה חלק ממני המחשבה זאת, איך אני חי והוא לא. למי שנשאר בחיים יותר קשה מזה שמת. זה שהרג, שכולם מצביעים עליו, שצריך לחיות עם זה. זה כמו פיגוע שנהרג בו ילד. האמא שנשארת בחיים, כל מה שהיא רוצה זה להיות במקום הבן שלה. בהתחלה, בכלא, היו לי רגעים שחשבתי'אולי אני אעשה לעצמי משהו, לגמור עם החיים. אולי אם אמות אז אני אראה אותו. אולי אוכל להחזיר אותו, שיחיה'. מרוב שאתה רדוף וחסר אונים אתה מתחיל לדבר שטויות. אבל אתה יודע שזה לא יקרה. הוא לא יחזור".
שריף הורשע בבית המשפט ברמלה בגרימת מוות ברשלנות, בנהיגה ללא רישיון ובשיבוש הליכי משפט. בהכרעת הדין כינה אותו השופט "פצצת זמן מתנייעת". הוא נשלח לחמש שנות מאסר ושוחרר אחרי ניכוי שליש. עוד נקבע, שלעולם לא יוכל לקבל רשיון נהיגה.
השבוע, ימים אחדים אחרי שיצא מהכלא, שריף כבר מתכנן את חזרתו לבמה. הרבה פחות בטוח, יותר צנוע, שקול. מי שהכיר אותו לפני התאונה והמאסר יתקשה למצוא אותו בשריף החדש. כשהוא מתבקש להביא דוגמאות מהשינוי שעבר הוא מוצא אותן בעולם הפיזי: אוכל, כסף, ציוד בסיסי, ביגוד. אבל מכריו יודעים שהשינוי יותר עמוק. הוא כבר לא הילדון שחשב שכל העולם יהיה שלו. "ילד הפלא הדרוזי ההוא מת", אומר שריף, "שריף הישן ההוא מת בתאונה. עכשיו אני אחר. הנפש שלי נהרסה. מתה מצער, מכאב".
ה-18 ביוני 2001. מייק שריף נוסע להופיע בחתונה באור יהודה יחד עם שני נגנים ועוד שני חברים, בהם עמוס מימון ז"ל, בן 31. את מימון הכיר שריף זמן רב קודם לכן בהופעות. הם התחברו. באותו ערב הם יוצאים מביתו של שריף, אז באשדוד. עולים לוולוו של שריף, מתווכחים איפה יישב מימון, לא יודעים שזהו הפור שיקבע מי יחיה ומי ימות. שריף נוהג. אין לו רשיון נהיגה. כך עשה מאז היה בן 13, שבע שנים קודם. בגיל 15 כבר קנה את רכבו הראשון. הוולוו הוא השלישי. פעם אחת כבר הסתבך בתאונה ונפצע קשה. הוא נשפט, אבל לא נשלח לכלא.
ברכב, שיוצא לדרכו בסביבות השעה שמונה בערב, יש אווירה טובה. שומעים מוזיקה, צוחקים. מאחור, על שמשת הרכב, כתוב בגדול "שריף". הוא היה בטוח בעצמו, בטוח מדי. החברים, הוא אומר היום, ידעו שאין לו רישיון. הם, אחרי התאונה, סיפרו אחרת. אמרו שלו ידעו ששריף נוהג בלי רישיון לא היו מעזים לנסוע איתו. היום הם כבר לא בקשר. החבורה המלוכדת ההיא התפזרה באותו לילה טראגי.
הנסיעה על כביש אשדוד-תל
"בשניות ההן משתנים החיים של שריף", אומר שריף. "אני זוכר שיצאתי החוצה מהרכב. הכל נראה מאיים. שחור, אבק מסביב, לחץ, רעש מכל הכיוונים, רכבים עוצרים סביבי. נפלתי על הכביש. התעלפתי. לא מהמכה, מהפחד, מהלחץ, מזה שאי אפשר לעשות שום דבר. מאז אני חולם על תאונות, על התאונה שלי, על עמוס ז"ל. אני חולם שאנחנו יושבים בהופעה ושרים וצוחקים והכל בסדר, ואז אני קם ומגלה שזה לא נכון, שעמוס מת ואני נהגתי וזה סיוט".
שריף, 26, נולד באילת בשם מייק. במקור משפחתו מעוספיה. כשהיה בן חמש החליטו הוריו לחזור לכפר. הוא הופיע בחאפלות ובמסיבות מקומיות מגיל ארבע. כשהיה בן שבע השתתף בתוכנית ששודרה אז בערוץ הראשון, "כוכב עולה".
הגיטריסט יהודה קיסר ראה אותו שם. אחר כך הגיע קיסר לעוספיה וצפה בהופעה של שריף. בתום ההופעה ניגש להוריו והציע להם לקחת את הילד עם פני המלאך וקול הזמיר לעיר הגדולה, תל אביב, ולעבוד איתו. שריף לא דיבר אז אפילו עברית. הוא נסע עם קיסר היישר לאולפן ההקלטות.
תוך זמן קצר, עדיין בן שבע, כבר הוציא דיסק ראשון. במקביל התחיל להופיע. ארבע וחמש הופעות בלילה. לבית ספר לא הלך, אבל היה לו מורה פרטי. היו לו מעריצים, מעריצות שהיו יכולות להיות אמא שלו, והרבה כסף שהתחיל לזרום. עד התאונה, בגיל 21, כבר הספיק להוציא 17 דיסקים. "הכל היה מבולבל", הוא נזכר. "לקחת ילד, לשים אותו על במה כל הלילה עם מבוגרים, זה לא פשוט. מצד אחד, זאת היתה חוויה. מצד שני, שילמתי על זה מחיר יקר מאוד. ההצלחה היתה ענקית, מסחררת, אבל כל הטעויות שלי בחיים נולדו ממנה. הרגשתי שאני מלך. הייתי מפונק, קיבלתי כל מה שרציתי. כל מה שרצו ממני בתמורה זה שאני אשיר".
מה זאת אומרת?
"אני זוכר דווקא דברים קטנים. פעם אחת, למשל, קיסר הבטיח לקנות לי אוטו צעצוע. מה שעניין אותי אז היו צעצועים וממתקים. קיסר אמר לי שקודם נסיים להקליט ואז אני אקבל את האוטו. הוא לא קיים את ההבטחה. בלילה הלכנו להופיע. על הבמה נזכרתי במכונית. ניגשתי אליו באמצע ההופעה, אמרתי לו: 'איפה האוטו שהבטחת לי? אני לא רוצה לשיר'. עזבתי את המיקרופון ואמרתי שאני לא ממשיך להופיע".
מאוחר יותר פינה קיסר את הבמה לטובת אבי גואטה, מי שהתפרסם לימים כאמרגן המיתולוגי של שרית חדד. זו אולי הצלקת הכואבת בסיפור הקריירה של שריף. פצע פתוח שהוא נובר בו גם עכשיו, דווקא אחרי שישב בכלא והקריירה שלו קרסה. למתבונן מהצד זה נראה כמעט קטנוני. עבור שריף, אלה הם חייו. הוא היה האמן שבו טיפל גואטה עוד לפני חדד. רץ איתו ממועדון למועדון, ערב-ערב. אצל הזמרים המזרחים המדד להצלחה הוא הקרבה הפיזית לאמרגן. אחר כך הודיע לו גואטה שהגיעה אליו ילדה מחדרה עם קול יפה. חדד היתה מופיעה רבע שעה לפני שריף. אחר כך היתה מזמינה אותו, הכוכב, שיעלה על הבמה. היום קשה להאמין לזה, אבל כך היה. שריף וחדד הקליטו שני דואטים: "לא ראוי לאהבה" ו"שלום חבר". זה היה אחרי רצח רבין. "שלום חבר" הפך להיט. הוא הושמע בכל מקום ונכנס לדיסק של חדד. שריף המשיך לכבוש את הבמות והופיע אפילו לפני המלך חוסיין בירדן. אלא שאז, בשיא ההצלחה, היה מעורב בתאונת הדרכים, לא זו שבה נהרג מימון. שריף נהג ברכב בלי רישיון ונכנס באוטובוס חונה. הוא היה אז בן 18. הלסת שלו התרסקה, השיניים עפו. שלושה חודשים שכב בבית. בינתיים הוריו התגרשו. המשפחה התפרקה.
"בזמן ששכבתי חולה ופצוע אבי גואטה רץ עם שרית להופעות", הוא אומר. "היא התראיינה ברדיו, וכששאלו אותה על שיתוף הפעולה עם שריף היא ענתה, 'עם כל הכבוד לשריף, ההצלחה שלי היא בזכות עצמי'. נפגעתי. ביקשתי שלא תופיע איתי יותר. התחלתי לראות שמספר ההופעות שלי בירידה. גואטה הפסיק לבוא איתי ושלח את אשתו. הסתבר לי שהוא אומר לאנשים שמתקשרים שאני תפוס, גם בימים שהיתי פנוי. בסופו של דבר באתי ואמרתי לו 'די, גמרנו'. ביטלתי איתו את החוזה".
מה אתה חושב היום על שרית חדד?
"אני תמיד גאה בזה שזה משהו שאני בניתי, בזכותי. חוץ מזה שאני חושב ששרית היא זמרת טובה. יש לה קול אדיר. אני רק חושב שכל אחד צריך לזכור מאיפה הוא בא ולפרגן לאנשים שעזרו לו בהתחלה. מעבר לזה, אין לי איתה כלום היום. לא איתה ולא עם גואטה".
אתה מקנא בה שהיא מצליחה כל כך?
"לא. אני לא קינאתי אף פעם באף אחד". ואין צער, המזל שלה מול המזל שלך? "יש איזה בכי על חוסר המזל שלי. בכלא הייתי מדבר לאלוהים ואומר לו 'למה נתת לי הצלחה כל כך מוקדמת? בגיל יותר בוגר אולי לא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות'".
אבי גואטה אמר השבוע בתגובה, בשמו ובשם שרית חדד, כי הם רק מאחלים לשריף הצלחה. עד יוני 2001 כבר הצליח שריף להשתקם ולחזור למסלול הנכון. הקריירה שלו החלה שוב לנסוק. הוא הופיע עשרות פעמים בחודש. קהל המעריצים שלו חצה גבולות. התאונה קטעה את הכל. "אני זוכר שהגעתי לבית החולים ומישהו ניגש ואמר לי,'אתה יודע, עמוס נהרג'", הוא נזכר. "בכיתי. רציתי למות".
למה לא הודית מיד שנהגת בלי רישיון?
"זה משהו שנבע מלחץ. זה לא שאני עבריין גדול שתיכנן את זה מראש. פשוט פחדתי. זה לא כמו שאתה יושב בתחנת אוטובוס וקורה פיגוע ואתה אומר 'מחבל התאבד'. לא, פה זה אתה עשית בידיים שלך. נכנסתי למין בועה כזאת, דיכאון". עם משפחתו של מימון לא היה לשריף קשר. הם העבירו לו מסר שעדיף שלא יגיע ללוויה. גם לא לקבר אחר כך. שריף אומר שהוא מבין את הכעס שלהם. הוא ניסה לשלוח אליהם שליחים, לשווא. הוא רוצה מאוד לעלות לקברו של מימון, אבל לא יעשה זאת כל עוד לא יקבל את אישור המשפחה. "אני לא רוצה להכאיב להם יותר ממה שכבר הכאבתי".
"בתי העלמין פתוחים", אומרת רחל אריכא, אחותו של מימון. "אנחנו מאמינים לו שהוא מצטער, אין לנו טענות נגדו והוא יכול ללכת לבקר, רק שלא ישתף אותנו בכלום. זה פצע קשה שמגליד ושוב מתעורר".
בין השאר המשפחה כעסה כיוון שאחרי התאונה המשכת להופיע, אפילו עשו לך ערב הצדעה, לממן את הוצאות המשפט.
שריף:"את ההופעות שיכולתי לבטל ביטלתי. הופעתי מינימום אפשרי כדי לפרנס את המשפחה. זאת העבודה שלי ואני יכול להגיד רק שאלה היו הופעות קשות. שרתי על הבמה, אבל מבפנים הכל היה שחור".
ביוני 2003, שנתיים אחרי התאונה, נשלח שריף לכלא. בהכרעת הדין כתב השופט שמואל ברוך דברים קשים. בין השאר נאמר שם כי "עדותו (של שריף) היתה כולה אני, אני, אני ושוב אני. המנוח מת, אני מסכן. נגרמה תאונה, אני אומלל, ועוד פנינים כאלה.. ניתן לומר שהנאשם מצפצף על החוק. הוא ניסה לשבש את החקירה, ניסה להדיח אנשים למסור עדות שקר... זו היתה שאלה של זמן עד שיהיה מעורב בתאונה קטלנית. דומני שכל הנתונים מצדיקים ענישה על הצד המחמיר ביותר".
"חלק לומדים בדרך הקלה וחלק בדרך הקשה יותר", אומר עכשיו שריף. "אני היום אדם אחר לגמרי. היחס שלי לדברים, הערך שלי לחיים, הכל השתנה.בכלא אתה מגיע למצב שבו אתה פשוט עירום. אין לך כלום. הכל מחליטים בשבילך. עשיתי שם כל מה שלא עשיתי בחיים. הרמתי, סחבתי, טאטאתי כבישים. 24 שעות ביממה רק חשבתי. כל החיים רצו לי בראש. איפה הייתי ולאן התגלגלתי. בדיעבד אני יכול להגיד שזה עשה לי טוב, הכלא. למדתי שם".
תאר את רגע המאסר, השנייה הזאת ששריף ילד הפלא הופך למספר בתא.
"זה הרגע הכי נורא שיכול להיות. אתה זמר מפורסם, ישן במיטה שלך, הכל נוח, הכל עושים בשבילך, פתאום שמים אותך בכלוב. קשה להגדיר את הדבר הזה. המקום הכי מלוכלך שיכול להיות. אבל הייתי מסתכל מסביב ואומר 'זה מגיע לי. אני כאן כי נהרג בן אדם'. גם נורא פחדתי מהכלא. עד אז ראיתי כלא רק בסרטים. נכנסתי ותוך שנייה מצאתי את עצמי בבגדי אסיר עם אזיקים. הרגשתי כאילו נגמרו לי החיים".
שריף היה כלוא במספר בתי סוהר. בין השאר היה בבית המעצר ניצן, בכלא מעשיהו, בכלא באר שבע ובשרון. בחצי השנה הראשונה למאסרו, הוא אומר, היה המום. בקושי תיפקד. "נכנסתי למאסר עם זוג גרביים אחד. הייתי מכבס אותם לפני השינה ובבוקר כבר גורב אותם. ככה, כל יום. בלילה מכבס, בבוקר גורב. לא ידעתי שמותר לי לבקש מהמשפחה שיביאו לי גרביים. אחרי חצי שנה הגעתי לכלא באר שבע. ראיתי חבר חוזר מביקור עם בגדים. ביקשתי ממנו טובה, שילווה לי זוג גרביים. אמרתי לו'אין לי כלום'. אני , שריף, שבגיל עשר יכולתי לקנות לכל החברים שלי בגדים על חשבוני. לא הבנתי אפילו שזאת זכותי לבקש מהמשפחה שלי גרביים. הסתכלתי פתאום אחורה ואמרתי'וואללה, חצי שנה אני עם אותו זוג גרביים. מכבס ותולה'. לא קלטתי את זה".
והיום?
"זה משהו שנשאר בך. התרגלתי לארון קטן כמו בכלא. שלושה זוגות תחתונים, שלושה זוגות גרביים. כשאני בא הביתה אחי אומר לי'שריף, יש חולצות בארון, לך תיקח'. אני נכנס לחדר, פותח ת 'ארון, זה מלחיץ אותי. עושה לי לא טוב. אני קורא לאחי ואומר לו 'תעשה טובה, תמצא לי חולצה'. בגלל זה גם הפחיד אותי להשתחרר בהתחלה. אני כבר לא רגיל לכל העולם הפתוח. פלאפונים, מועדונים, מכוניות. לא רגיל לראות כל כך הרבה אנשים בבת אחת. בכלא שתיתי מאותה כוס שנתיים וחצי. זה לא כמו בבית, שיש לך כוס אחת למים ואחת לקפה. צלחת וסכו"ם, זה מה שהיה לי.
"זה גם מעבר לזה. כדי לשרוד בכלא ולא ליפול אתה צריך להיות מאוד חזק. בחודש הראשון כמעט קרסתי. הרגשתי שאני נשבר. אתה רואה דברים קשים. ראיתי לידי בן אדם שהתאבד. או אנשים מעשנים סמים. ישנתי בתא מסריח עם 15 איש. היום, תשימי אותי לגור ברחוב אני ארגיש בית מלון. אני רואה הומלס, אני אומר 'הוא חי טוב'".
עשו לך פרוטקציה בגלל שאתה שריף?
"חלק התייחסו אלי נחמד, אם היה מגיע לי עוף אחד היו נותנים לי עוד מנה, וחלק דווקא ההפך. היו קשוחים. היו גם סוהרים שהופעתי בשמחות שלהם. היה סוהר אחד שחיתנתי יום קודם. פתאום הוא צריך לבוא ולסגור עלי את הדלת. אני רואה שמגיעה השעה שמונה בערב והוא לא סוגר. הוא מבקש ממישהו אחר שיעשה את זה. קראתי לו: 'בוא, חופשי, תנעל, זה בסדר, אני אסיר'".
לאט לאט התחיל שריף להסתגל. הוא עשה ספורט, הפסיק לעשן. כעבור שנה גם החל לצאת הביתה לחופשות. "שנה הייתי צרוד, לא יכולתי אפילו לדבר", הוא אומר. "כולם היו מוטרדים מזה. אני זוכר שאמרו לי סוהרים, אסירים, משפחה 'מה, אתה לא תחזור לשיר?'. גם אני פחדתי מזה, אבל ידעתי שזה מצב נפשי. הגעתי הביתה ופתאום הכל היה בסדר. הקול חזר לי. אז כבר חזרתי לכלא עם דרבוקה. הבנתי שרק המוזיקה תציל אותי".
שריף הופיע במרכז החינוך בכלא ובלילות היה כותב שירים. בין השאר כתב לעמוס מימון: "ישבנו באותה סירה, פתאום הופיעה סערה. הכל בגלל טעות קטנה, וזה בלי כוונה". את השיר הזה הוא לא בטוח שישים בדיסק החדש שהוא מתכוון להוציא. זה אישי מדי, הוא אומר. שירים אחרים, קצביים, כן יופיעו בו. "כתבתי המון להיטים", הוא אומר. "הייתי מדליק מנורת לילה בתא וכותב. מעריצים שלחו לי המון מכתבים לכלא, אז ידעתי שלא ישכחו אותי. ידעתי גם שהייתי טוב בחוץ, אז מחכים לי. זה לא כמו שחקן כדורגל שנכנס לכלא ולא מתאמן. מוזיקה זה משהו שנולדתי איתו. שכבתי במיטה בלילה, נזכר בהופעות הגדולות בארץ ובחו"ל. כל הזמן אמרתי 'החלום שלי זה לשמח עוד פעם אנשים'"
נשארת בקשר עם אנשים מהתחום בחוץ, אנשים שעבדת איתם קודם?
"מתחילת המאסר לא דיברתי עם אף אחד. רק עם המשפחה שלי".
התאכזבת מאנשים?
"מאנשים בחוץ? התאכזבתי מהרבה, כן. כל אסיר מתאכזב. אני לא אגיד שמות, אבל מדובר באנשים שהיו צמודים אלי 24 שעות, כי היו לי אוטו וכסף ובילויים ופתחתי שולחן תמיד וכל יום מסיבה אחרת. פתאום, לאן נעלמו האנשים האלה? לא מוצאים אותם גם אם מחפשים. הם מתחבאים. זאת היתה התפכחות בשבילי. התמונה פתאום נהיית ברורה. אנשים אמרו 'שריף נשפט לחמש שנים, הוא נגמר, התרנגולת הפסיקה להטיל ביצי זהב'. ואלה אנשים שקודם היו מוכנים לעשות הכל כדי להיות בסביבה שלי".
מה עם כסף? הוא כבר לא זרם.
"נכון, אבל אתה מתמודד עם זה. צריך להבין, אחרי התאונה והכלא שום דבר כבר לא קשה. פעם לא יכולתי לחיות בלי 20 אלף שקל מינימום בחודש, היום מספיק לי מאה. בכלא חייתי ממאה שקל בחודש, ואכלתי ושתיתי ודיברתי בטלפון. התרגלתי לשגרת חיים אחרת. מצומצמת. בחוץ הייתי יכול להזמין שתייםשלוש צלחות אוכל מכל דבר. אומרים הרי ש' העין אוכלת'. הייתי אוכל שני ביסים ועוזב. כלום לא היה טעים לי. בכלא יש לך את המנה שלך. לא תאכל, תישאר רעב. אתה מעריך כל דבר".
מה עם מוזיקה, עקבת?
"לא ממש. קצת, בטלוויזיה. לפעמים הייתי רואה אמנים מופיעים. אסירים היו שואלים אותי' נו שריף, לא היית רוצה להיות שם?'. זה היה קשה".
יש לו שתי בנות. בנות חמש ושלוש. על אמן, קתרין, יהודייה, מעריצה שהתאהבה בו, הוא מעדיף לא לדבר. הם לא חיים יחד, אבל יש ביניהם מה שהוא מגדיר 'יחסים של כבוד'. עם הילדות הוא בקשר רצוף. שריף של היום נטוע עמוק בחברה הדרוזית. שמועות שהיו בעבר, כאילו הוא מבקש להתגייר, הזיקו לו. הזהות הדרוזית היתה חשובה לו תמיד ואמונתו התחזקה, אף על פי שלא נהיה דתי. הוא החליט לחזור לגור בדליית אל-כרמל עם אמו. כבר לא באשדוד ולבד. בדליה הוא מתכוון לבנות את ביתו בקרוב, אולי גם להתארס.
"תמיד אחזתי בשורשים הדרוזיים שלי", הוא אומר. "סיפרו הרבה סיפורים, אמרו'הנה, שריף חי מחוץ לכפר, שריף חי עם היהודים, שריף כבר לא דרוזי, שריף רוצה להתגייר'. הכל היה בלוף. אני דרוזי ואני אשאר דרוזי. להיות דרוזי
זה כבוד גדול".
בכל זאת, דווקא בגיל 26 אתה חוזר לגור עם אמא?
"אני חוזר לגור עם המשפחה שלי. זה משהו ששייך לדת, למקורות, לשורשים. פעם חשבתי שאם אגור בדליה זה יעכב את ההתפתחות שלי. היום אני יודע שזה בדיוק הפוך. בדליה אני מרגיש יותר רגוע, שם יש לי יותר ביטחון. אין בעיה להגיע משם להופעות בכל המדינה".
בעוד שבועיים יחזור שריף להופיע באירועים. המעריצים לוחצים. הטלפון של האמרגן שלו, מינו בר, לא חדל לצלצל כל זמן הראיון. במקביל ייכנס לאולפן להקליט דיסק חדש. אחרי הסילבסטר הוא גם מתכנן לצאת במופע גדול בליווי שבעה נגנים. "אני הולך לתת פול גז, לחזור עם המון מרץ. אני מקווה גם שיהיה לי הרבה מזל. אם אלוהים לא עזב אותי עד עכשיו, הוא ימשיך לשמור עלי הלאה".
יש פחד?
"הפחד היה לפני השחרור. היום יש בלבול. פוגשים אותי מעריצים ברחוב, קוראים לי 'שריף', מתלהבים . אני לא מבין מה הם באמת רוצים. אני חושב שייקח לי חודש להתארגן בראש, להבין שאני כבר לא בכלא. מצד שני, אני לא מתכוון לשכוח את מה שהיה. אני גם רוצה שכל הופעה שלי תהיה עם מסר בנושא תאונות דרכים. חשוב לי שנהגים יבינו, בעיקר צעירים, שאסור לעשות שטויות על הכביש. אני הייתי שם, אני יודע".
אתה מדמיין את ההופעה הראשונה שלך עכשיו?
"אני מנסה. לפעמים נדמה לי שברגע שאעלה על הבמה אני פשוט אעוף באוויר".
נא להמתין לטעינת התגובות
