להרגיש לא בבית
את הפיוט הבודהיסטי של הבמאי הקוריאני קים קי דוק אוהבים לאהוב בכל מקום, חוץ מאשר במולדתו. כך ודאי יהא גם עם סרטו החדש, "הקשת"
תריסר סרטים באורך מלא הם הישג אישי לגמרי לא רע בעבור מי שלא עשה קולנוע עד יום הולדתו ה-36, ולמעשה היה מרוחק לגמרי מעסקי הסרטים. הוא לא למד קולנוע ולא שימש עוזר לשום במאי אחר בטרם הציג ב-1996 את "תנין", סרט הביכורים שלו. מאז הוא כותב, עורך ומפיק את סרטיו. ולא פחות חשוב הוא אוסף בגינם פרסי הוקרה בינלאומיים: פרס הבימוי המצטיין בפסטיבל ונציה, פרס דומה בפסטיבל ברלין ועוד עיטורים וצל"שים בקרלובי וארי, סן סבסטיאן ועוד ועוד.
רק דבר אחד חסר לו, לקולנוען הדרום קוריאני הזה, אהדת הצופים במולדתו. "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב", למשל , שהוקרן זמן רב בישראל, גרף בארצות הברית הכנסות בסך שמונה מיליון דולר. סכום מכובד מאוד לסרט הדובר שפה שאינה אמריקנית. לעומת זאת, בדרום קוריאה, במגרשו הביתי, היו לסרט הכנסות בשיעור 50 אלף דולר. פחות מאשר בישראל.
גם בלי להיות פרשן מומחה לסוגיות הקשורות בתרבות ההמונים הקוריאנית אפשר להקיש מ"אביב, קיץ" או מ"להרגיש בבית", סרטו הלפני אחרון שמוקרן בארץ עדיין, על הגישה המאפיינת את קים קי דוק, שהקולנוע שלו משתדל לשווק תדמית פייטנית, אפילו ניו אייג'ית במובנים מסוימים, של המציאות או המהות הפנימית במזרח אסיה. מובן שעם פיתיון שכזה קל יותר ללכוד עין זרה המשקיפה מבחוץ על תרבות שלא ממש נהירה לה מאשר אנשים שעליהם ועל חייהם מחיל הקולנוע של קים את התצפית הזאת.
בערוצי הכבלים למיניהם ניתן לפגוש בשנה האחרונה בסרט "הנערה השומרונית", ככל הנראה הטוב בסרטיו של קים קי דוק. סרט זה מתאר קשר בלתי אפשרי, פסיכוטי במידה רבה, העומד בין אב לבין בתו המתבגרת, שמפתחת יחס עצמאי וייחודי אל גופה שלה. יכולתו של קים לעטוף את מערכת היחסים אב-בת, הטעונה בלאו הכי, באריזה נוצרית סימבולית, היא שמעניקה ל"הנערה השומרונית" את עוצמתו הכובשת.
זמן קצר לאחר סיום הפקת הסרט הזה, הציב מחדש קים מצלמה מול האן יאו ראום, המגלמת את הדמות הראשית ב"הנערה השומרונית", ועשה יחד איתה את "הקשת", שגם הוא סרט המציב דמות אב ודמות בת. למען האמת, לא בדיוק אב ולא בדיוק בת, אבל האימפקט העלילתי המצטבר אמור לספר את אותו הסיפור.
הסיפור של "הקשת" פשוט, בסיסי כמו מיתולוגיה. גבר בן 60 מגדל ילדה מאז היתה בת שש. הוא אסף אותה מהרחוב, וכבר עשר שנים שהוא סמוך אליה, עוקב אחר התפתחותה הגופנית, רוחץ אותה מדי ערב בגיגית, מלטף את עורה המשתבח עם השנים ומרבה להתחייך בינו לבינו. הסיבה: בעוד שלושה חודשים ימלאו 17 לילדה, ואז, אחר עשר שנות התבוננות בפלא הנשי, הוא יוכל להינשא לה ולממש את תאוותו אליה.
בינתיים, צובר האיש הזקן עוד ועוד חפצים ואביזרים הנדרשים למימוש החתונה. שמלה מסורתית, נעליים תואמות, מצנפת פרחונית וגם תרנגול ותרנגולת המסמלים את האיחוד האנושי הרצוי. היום הגדול מתקרב ולוח השנה הוא ידידו הקרוב ביותר של הגבר. כמו בטבלת ייאוש של חייל גולני, כך גם הזקן הלוהט מסמן מדי ערב איקס על היום שעבר. אך לסיפורים מהסוג הזה שמורה חוקיות משלהם. יום
כמו ב"אביב, קיץ" וב"להרגיש בבית" המוכרים בישראל, גם "הקשת" מוגש באריזה ידידותית למשתמש הרגיש. סוג של פוזה מתפייטת המשלבת שתיקות סמי-בודהיסטיות מרובות משמעות עם אתר צילום מעורר סקרנות. הזקן והנערה חיים על ספינת דיג שבה מתארחים, תמורת תשלום, דייגים חובבים המגיעים אליה בסירה, מתרווחים על כורסאות מרופטות הניצבות על סיפונה ומטילים משם את חכותיהם הימה. לא הזקן ולא הנערה מוציאים מילה מפיהם במשך הסרט כולו. אילמים מרצון, ממש כמו גיבורי סרטיו "ילד רע" (שהוקרן פעם בפסטיבל ירושלים), "אביב, קיץ" ו"להרגיש בבית". יצורי אנוש שאינם מאמינים בתקשורת מילולית ומעדיפים על פניה שפת גוף ואולי גם קשר מיסטי שנרקם בעידן קדמוני הרחק ממעטפת הבשר הנוכחית שלהם. קים מחזק את אחיזת העין הפייטנית הזאת, באמצעות עיסוק נוסף שהוא מפקיד בידי הזקן ונערתו. הם גם קוראי עתידות ועושים זאת תוך כדי טקס משלהב שבו משוגרים חצים קטלניים אל תמונות פניו המחויכים של בודהא. ועל הצופה הנבון לדעת מתי מדובר בחץ כלשעצמו, ומתי החץ הוא בבחינת סמל פאלי בוטה.
כדאי להוסיף ש"הקשת" הוקרן השנה בפסטיבל קאן, אך דומה שפרנסי החשוב בפסטיבלי תבל לא ממש קנו את הבלוף הניו אייג'י של קים קי דוק. בניגוד למתחרים מברלין או ונציה שפיזרו כתרים על ראש הקולנוען הקוריאני, הרי שבקאן אפילו לא שיבצו את "הקשת" בין סרטי התחרות והוא שולב שם במסגרת לא יוקרתית בעליל.
כאמור, בדרום קוריאה קים קי דוק אינו ממש מפעל שסופח אליו נקודות רייטינג גבוהות. רק סרט אחד שלו, "ילד רע" מ-2001, זכה שם להפצה מסחרית רבת היקף. זאת משום שאת התפקיד הראשי בסרט הזה ביצע שחקן שבאותה העת כיכב בסדרת טלוויזיה פופולרית.
קים מצלם את סרטיו במהירות ובתקציבים נמוכים. לכן, כך הוא מסביר זאת בריאיון לעיתון אמריקני, מתאפשר לו לעבוד ברציפות וללא הפסק. "הקשת", למשל, צולם ב-17 יום בלבד, תוך התמקדות בצילומים בים בלבד. אין שום תמונה מהיבשת והיא רק בגדר של שמועה אשר ממנה באים הדייגים החובבים אל הספינה וממנה אסף פעם, בעברם המיתולוגי, הזקן את הילדה.
מגע היד הפילמאי המיומן של קים לא אבד לו גם במהלך הפקת הכישלון הקולנועי של "הקשת". הסצנה שפותחת את הסרט ויוצרת ציפיות מעט מוגזמות ממנו מתארת תהליך בנייתו של כינור קוריאני מסורתי, שהפקת הצלילים ממנו נעשית באמצעות קשת, כמובן. אותה קשת המשמשת לא רק ליצירת מוזיקה, אלא גם לשיגור חצי הגורל, שבהמשך הסרט ננעצים פיזית בדיוקנו של בודהא ומייצגים את המסר מהעתיד.
הסצנה המוצלחת ביותר בסרט מתארת חתונת רפאים בין הנערה לזקן ומימוש זכות הבעל הטרי על גוף אשתו באמצעות חץ סמלי ואף בוטה הנורה אל עבר מפשעותיה המדממות. סצנה זו מבוימת בעוצמה חזותית ומבוצעת בדייקנות אובססיבית כמעט על ידי השחקנית המגלמת את הכלה-הנערה.
נא להמתין לטעינת התגובות
