לא עוד פלסטיק
חמש שנים אחרי, פבלו רוזנברג מוציא אלבום חדש ומספר על ההתלבטויות, העבודה עם מפיק ים-תיכוני ונועל את סוגיית "נר על החלון" ("סך הכל הוסיפו קצת נה נה נה")
חמש שנים שהמדפים בחנויות המוזיקה לא ראו חומרים חדשים של רוזנברג. חמש שנים שבהם הספיק לעבור מחברת "הליקון" לחברת "בייס רקורדס", להחליף מספר לא מבוטל של מפיקים מוזיקליים וליהנות מפריחה מחודשת של הקלאסיקה "נר על החלון" בעקבות ה"מהפך" של הראל מויאל.
תגיד, על מה התברברת חמש שנים?
"אני אשם. שנה אחרי הדיסק הקודם כבר היו לי 18 דמואים מוכנים שהיו בסדר ובחרתי מפיק וגמרנו הכל עם גיטרה, באס, תופים ואז שמעתי ולא אהבתי את זה. התקשרתי להליקון וביקשתי דחייה. עברתי המון אנשים, מלואי להב ועד משה דעבול ופעם בהליקון לא אהבו ופעם אני לא ואז היה רגע שהבנתי שאני צריך להשתחרר מהליקון ונפלה החלטה. נורא רציתי שהשירים שעבדנו עליהם יישארו ואז באמצע גם אבא שלי נפטר בתאונת דרכים והגעתי גם לגיל 40 אז חיפשתי משמעות. בקיצור הייתה חגיגה גדולה.
"בסופו של דבר הדיסק הזה יוצא היום וכבר אין לי את ההתרגשות של פעם, כשיצא לי דיסק. הפרויקט הזה התיש אותי. אני גם אבא לשני ילדים בני שבע ואני אדם שאוהב לקום כל יום בשש וחצי, להכין אוכל לילדים שלי, לקחת אותם לבית ספר. מוזיקה היא אומנם בסיס הקיום שלי אבל אני לא נותן לה לשגע אותי עד כדי כך. למרות כל מה שאני אומר לך , יש תחושה טובה כי דיברתי עם המפיק והבנתי שיוצאים כמה אלפי עותקים אז אני יודע שזה יהיה נגיש לקהל וזה עושה לי טוב".
אז מה הולך להיות באלבום הזה?
"הלכתי עם הקו שהתחלתי באלבום הקודם במין ערבוב של פופ ישראלי עם נגיעות צפון אפריקאיות ולטיניות. יחד עם יעקב למאי, המפיק שלי, התחלנו לדבר על התקליט בהליקון ומכיוון שהוא עובד הרבה בז'אנר הזה, היה לי נראה טבעי לעבוד איתו. בכל דיסק הלכתי על סגנון מוזיקלי אחר וזה לא מעיד על חוסר שקט נפשי. אני פשוט מנסה להתחדש כל הזמן ומתגעגע לרוק שעשיתי פעם".
אין מצב שנראה אותך עושה שוב רוק כבד?
"אני מאוד מתגעגע ואני מבטא את עצמי בהופעות, שם יש אלמנטים יותר כוחניים בביצועים. אם יהיה לי עכשיו פרויקט חדש ותשאל אותי מה בא לי לעשות, זה יהיה זה. אבל את סטאלה מאריס אני לא אקים מחדש. אני לא אוהב קאמבקים. ברור שהמוזיקה הזו פחות מסחרית אבל אני נמצא היום במקום כזה בתעשייה, שאני יכול לעשות מה שבא לי".
המפיק, יעקב למאי עובד עם מוזיקאיים ים תיכוניים בדרך כלל. איך היה החיבור שלכם?
"יעקב, בהשכלתו הפורמאלית הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה, והוא שומע צ'יק קוריאה באוטו. אני אוהב את האנשים האלה שהם חצי מתוסבכים ושלושת רבעי מורכבים וביחד איתי והשגעת שלי היתה לנו אחלה חצי שנה. היתה עבודה מאוד אינטנסיבית ובסופו של תהליך הרווחתי חבר. אני תמיד בודק מה יצא לי חוץ ממספר השירים על הפלסטיק. אם אתה עובד עם בן אדם כלב במשך שנה, אז העבודה על הדיסק, גם אם הוא מצוין לא שווה כלום".
באלבומים הקודמים שלך עבדת עם אמנים כמו שלמה ארצי, רמי קליינשטיין וארקדי דוכין, לעומת האלבום הזה שבו כתבת והלחנת בעצמך. נמאס לך משיתופי הפעולה?
"אני לא פריק שמאוהב בעצמו אבל יותר נגיש לי לכתוב לעצמי. גם כשמבקשים ממני לכתוב לוקח לי זמן. זה סוג של עצלות".
עבדת בין השאר גם עם הדי.ג'יי הנרי. אתה פולש לאגף האלקטרוני?
"כשעבדתי עם הנרי הוא בא בהברקה, והיכן שכולם רצו לעשות לי מוזיקה של מארש צבאי הוא בא עם בוסה נובה אלקטרונית. וזה עשה את זה ממש גאוני. בהמשך עבדתי איתו עוד וזה גם חלק מתהליך ההיפרדות שלי מהליקון כי אני רציתי לעשות את זה והם לא אהבו את הרעיון".
היה ממש כאסח בינך לבין הליקון?
"אני לא רב עם אנשים. אני יותר מדי ישר, לא אחד בפה ואחד בלב. אם אני חושב שרוני בראון מניאק אני אבוא ואגיד לו את זה אבל אחרי זה אני אבוא ואחבק אותו. ככה אני חי".
אחרי שחברך ללהקה תבע את "כוכב נולד" על "נר על החלון" של מויאל. מה אתה חושב על הסיפור?
"זה עשה לי שירות מצוין. גם הרווחתי חבר ויצא לנו לשיר ביחד בהופעת הבכורה שלו וגם כבר דיברנו על שיתוף פעולה בעתיד. כל הקהל של הילדות שלו, בנות הארבע עשרה היו בנות שנתיים כשסטאלה מאריס פעלה, אז היום הן יודעות וזה קהל שהלך לי לאיבוד עם השנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
