"זוג משמיים"
"זוג משמיים"
אליזבת, רופאה מתמחה מצליחה (ריס) העובדת משמרות של 23 שעות, איננה מוצאת פנאי בחייה לרגע פנוי, ובטח שלא להכיר בחור. בערב בו היא מתבשרת שזכתה במישרה הנחשת בבית חולים בסן-פרנסיסקו, בדרך לארוחת ערב אצל אחותה הכוללת בליינד דייט, היא נקלעת לתאונה. כמה חודשים אח"כ שוכר דיוויד (מארק רופלו) אדם בודד ששותה יותר מדי בירה אחרי פרידה קשה שחווה, את דירתה של אליזבת. לרוע מזלו הוא מגלה שבלונדינית עם אובססיית שליטה משוטטת בדירה ומנסה לסלק אותו.
דיוויד פונה לעזרת מומחים שונים לעזור לו לסלק את היישות הפולשת, אך לאט לאט נופל בקסמיה המפוקפקים. השניים יוצאים לחיפוש אחר זהותה האמיתית של אליזבת, ועוברים שלל מצבים במערכת היחסים המשונה שלהם, עד לסוף הבלתי נמנע.
וכמה אפשר למחזר את אותו הז'אנר, הקומדיה הרומנטית הקלאסית, בה גבר ואישה בני מעמדות שונים עוברים סדרה של מכשולים עד לאיחוד המיוחד ביניהם. ההומור בז'אנר הזה נובע מהקשיים, ומתבסס על שנינות ורגישות (מעט מאוד במקרה זה).
אני מבינה עכשיו מדוע קומדיות רומנטיות צרפתיות כמו "שלושים פלוס" הצליחו להיות מהנות. הסיבה היא שהן לא צפויות כמו "זוג משמיים", יותר שנונות ושיקיות ובעיקר מתייחסות לקלישאות של עצמן במבט ביקורתי. אל דאגה - כל סצינה קלישאתית מהז'אנר תופיע, כולל ההליכה בדד בעיר אחרי הטוויסט הכמעט אחרון, פלוס עריכה צולבת בה כל אחד מבני הזוג מביט בעצב במקומות בהם בילו יחד, ועד להפי אנד שאותו יודעים מהרגע הראשון של הסרט, מהופעת הקרדיטים של השחקנים.
אבל, בכל
אפשרות שנייה היא לראות בסרט תיאור סוציולוגי מעניין של החברה בה אנו חיים. זוהי הגדולה בז'אנר הקומדיה הרומנטית: הוא תמיד רלוונטי (כל עוד יש יחסים בין שני המינים), והוא תמיד מאוד רלוונטי לתקופה בה נעשה. למשל - מעניין לראות כי האישה היא הקרייריסטית המצליחה, שצריכה להקלע לתאונה כדי לפגוש בחור. נושא אחר הוא הפופולריות התרבותית של תחום העידן החדש, שבא לידי ביטוי בחנות הספרים בה מחפש דיוויד ספרי הסבר על תיקשור וגירוש, או המונטז' בו סוגים שונים של הילרים וידעונים עושים טקסים בדירה.
אם לפני עשר שנים עשו קומדיה רומנטית על מיילים, הרי שהיום המודל הוא של רווקות שמחפשות גברים (כולל הפנטזיה המינית הסטנדרטית שגרה בבניין ומנסה פיתוי), הם הרגישים שיתנו לנו בית ויציבות. מה לעשות - די הרבה דברים במציאות שסביבי מתאימים למציאות של סן-פרנסיסקו של 2005, כולל הקושי למצוא דירה מוצלחת לשכור.
אבל כאמור, התוצאה הכללית סתמית, ההכנסה של המימד העל-טבעי והגודש הרומנטי הם בעייתיים כשלעצמם, ובטח שלא מצליחים לחפות על המכשול של ריס וית'רספון, ועל דמותה הלא באמת מקסימה (שתלמד מברברה סטנוויק או אפילו ממג ראיין).
גם לרופלו אני מאחלת לצאת מהטייפ קאסט הלא מגולח, ולחזור להיות מעניין, ולא סתם אביר מדוכא שמציל את עצמו דרך אהבה. וכן, אנחנו יודעים שהאמריקאים לא אוהבים המתות חסד, ותמיד יש תקווה, אבל להעביר מסר כזה דרך קומדיה רומנטית-מוגזם.
נא להמתין לטעינת התגובות
