חרזתי לי אסון
חביבה קראפט כתבה ספר על ילדותה בחרוזים. הרבה שמחה לא היתה שם. ראיון
אם מציצים בספר של קרפט, אפשר לטעות לרגע ולחשוב שמדובר בספר רומנטי, שטוף נוסטלגיה לארץ ישראל של פעם. אבל ההתרשמות הראשונית והעטיפה הצבעונית עלולים להטעות. הספר זרוע באנקדוטות טראגיות, כל אחת במידה שונה, כולל מקטעים אוטוביוגראפיים המתארים התעללות מינית, וחשיפות שונות על סודות ושקרים משפחתיים, אותם חוותה קרפט בילדותה.
היא נולדה בישראל בשנת 1961 לאב ניצול שואה מפולין ולאם ילידת עיראק, שניהם בנישואים שניים עם ילדים. היא גדלה בבני-ברק, ובצעירותה עסקה בסייף ובכדור-סל. היתה חניכה, מדריכה ומרכזת בתנועת הצופים והנוער העובד. סיימה שירות צבאי בנח"ל ועזבה קריירה מוצלחת ומבטיחה בתחום הנדל"ן בניו-יורק לטובת הכתיבה.
כשאני שואל את קרפט מדוע בחרה להשתמש דווקא בשיטת החריזה כדי לתאר חוויות כאלו, היא עונה: "האמת היא שאני לא בחרתי בשיטה. זה פשוט יצא לי ככה ואפילו לא ידעתי שקוראים לזה אידיליות. עברו עלי מספר שינויים בזמן האחרון והחלטתי לגעת ברוח של הכתיבה שכל הזמן קיננה בי. בקרוב יצא עוד ספר חדש שלי שיתאר חוויות עוד יותר קשות שייקרא "בגרות בחרוזים".
איך את מסבירה את שטף הכתיבה הזה?
"יש לזה קשר ישיר למותו של אבי. (שלמה בייטל, מוותיקי "תנובה", א.ש.) הייתי בניו יורק כשהודיעו לי שהוא גוסס ומכיוון שאני מתעדת כל דבר שעובר עלי אז התחלתי לכתוב את כל החוויות שעוברות עלי, מהטיסה ועד השהייה בבית החולים. כשהוא הלך לעולמו המחברת שכתבתי הפכה למעין ספר זיכרון. האידיליות היו כתובות עוד לפני שאבי נפטר אבל מותו עזר לי להתעסק עם הזהות שלי בצורה מלאה.
"אחת הדוגמאות להשלמה הזו היא שבספר הראשון שלי קראתי לעצמי ויוי קרפט ועכשיו אני כבר כותבת חביבה, ורק בסוגריים כותבת את הכינוי האמריקאי. אני עברתי תהליך של יציאה מהמגירה בכדי לתאר את מה שחוויתי ממקום של הבנה וקבלה. אני מקדישה את הספר הזה לילדיי כי מבחינתי כולנו איכשהו ילדי ניצולים. אבא שלי ניצל מטרבלינקה כשאבא שלו זרק אותו מהרכבת כשהיה בן 12 ואנחנו ניצולים של הטראומות שלנו. החיים בנויים מכישלון לכישלון, מטרגדיה לטרגדיה. אתמול, באירוע ההשקה של הספר אמרתי שלמדתי להפוך את הפחם המושחר שנמצא בבטן האדמה לאנרגיה".
"ילדות בחרוזים", עטיפת הספר עטיפת הספר
בדרך אל ים
איזה מהסיפורים היה לך קשה לכתוב במיוחד?
"הסיפור 'נוסעים לים' שמתאר את החוויה של ההטרדה המינית שחוויתי. פעם היינו נוסעים לים במעין משאיות כאלו, והייתי עם ההורים שלי שם כשהם הושיבו אותי על ברכיו של זקן אחד שאונן עלי מול עיניהם. הם בתגובה התפעלו בעיקר מהמעשה של 'והדרת פני זקן'. היום אני עושה שלום עם הילדות שלי ואני רוצה לגרום לאנשים שעברו חוויות דומות להבין שהם לא לבד. שיש את היכולת
לקום ולהגיד שלא מתביישים בזה.
"יש עוד סיפור אחד שנוגע באחת מהאחיות שלי, פגועת מוחין, שמאז ילדותי לא ממש הבנתי אם היא אחותי או לא כי שמו אותה בהוסטל וסגרו אותה כמו בבית סוהר. מעשר מרווחיו של הספר הזה יוקדשו להוסטל בו היא מתגוררת כיום. גם את הסוד הזה, על אחותי היה לי מאוד קשה להוציא כי אף פעם לא ידעתי להגיד כמה אחים ואחיות יש לי".
את חיה בניו יורק כבר הרבה שנים, מדוע בחרת לכתוב דווקא בעברית?
"אין לי בכלל סיכוי, רצון או אפשרות לכתוב באנגלית. אני עברתי קורסים רבים בכתיבה באנגלית ותמיד כשהייתי צריכה להגיש עבודה מסוימת הייתי כותבת אותה בעברית ואז נותנת לילדים שלי לתרגם אותה. אני דוברת ארבע שפות: עברית, אנגלית, צרפתית וערבית ואני לא מסוגלת להתחבר לאף שפה בכתיבה שלי חוץ מעברית".
את חושבת לתרגם את הספר שלך לאנגלית או לשפות אחרות?
"יש לי מחשבה כזו על כך שהספר יהפך לספר לימוד באוניברסיטאות בעולם כי הוא משקף את החיים בישראל משנות החמישים ועד השבעים. אתמול היה אדם יקר שהציע לתרגם את הספר לערבית, בחינם. זה גם יסתדר טוב עם השם שלי, חביבה. אני אומרת לך, יום אחד הספר הזה ייהפך לפיצוץ. אני מאמינה בו כי יש לו ערך חינוכי ותרבותי".
יש מעין כמיהה בספר לארץ ישראל הישנה והטובה. את מתגעגעת?
"זה באמת משתקף בתיאורים הפסטורליים למרות התכנים הקשים שאני מביאה לסיפורים עצמם. הרי לא היה לנו כאן משהו אחר. אני לא חושבת שהצורה בה ילדים גדלים היום רעה יותר, אבל מהמקום הזה של להתסכל אחורה אני יכולה להגיד שהיה הכי טוב שיכול היה להיות. כל פעם שאני באה מניו יורק לארץ אני רואה כמה הכל משתנה, אבל ככה זה בחיים, הכל זז והכל ימשיך לזוז למזלנו. שום דבר לא עומד במקום".
עדכון אחרון : 6/12/2005 8:39
נא להמתין לטעינת התגובות
