געוואלד
הארווי פיקאר חי מכישלון לכישלון, עד שרשימת הכשלונות הפכה לסרט מצליח. האיש שמאחורי "אמריקן ספלנדור" מתחשבן עם הוריו ועם שורשיו היהודיים שגורמים לו לפחד לצאת החוצה לבד גם בגיל 66, שמא היטלר מחכה בפינה
"אוי", אומר פיקאר ומחזיק את מצחו בידו, כדי שלא יתפרק ויתגלגל לכל עבר. אנחנו יושבים באיזה סניף דביק של בלימפי'ס בפינת השביעית ו-35. הדמעות נוזלות מהעיניים של פיקאר כאילו הבובות של סקובי-דו אכן התפוצצו. "אוי, געוואלד", הוא ממשיך ואומר בטראגיות יידישאית, ממתיק את דכאונו המריר באמצעות דונאט תות שעלה 75 סנט, שאותו הוא בולע מהרמהר מחשש שאמא שלו (שנפטרה ב-78') תיכנס עוד מעט בדלת ותגיד לו (כמו באחת מרצועות הקומיקס שפירסם בשנות השמונים): " מה זה כל הדרעק הזה שאתה אוכל, הרשל? ". תשובתו המנומקת של פיקאר לאמא שלו, אם לצטט מאנתולוגיית "אמריקן ספלנדור", היתה : "אני כבר בן 32, יא כלבה משוגעת! עופי מפה לפני שאני מתעצבן! ".
מצד שני, הארווי כבר איננו הרשל. הוא לא ילד אלא בן 66, והקריירה המקצועית שלו כאמן קומיקס כבר אינה תלויה אך ורק בסבלנותם המתפקעת של חבריו המאיירים שנשבר להם להגיד לו'נסה פעם אחרת, הארוו'. הארווי פיקאר הוא עכשיו אמן קומיקס מוערך ואייקון תרבותי של אמריקה המחתרתית. לראיה, מארגני פסטיבל הקומיקס הניו יורקי השנתי הטיסו אותו, עם אשתו ג'ויס והילדה המאומצת לינדה, כל הדרך מהבית בקליבלנד לחדר במלון פנסילבניה, שרצפתו מכוסה בבגדים של הארווי, במכתבים של הארווי, בתרופות של הארווי המנוילנות באריזות זעירות ומרשרשות, כאילו היה כל העסק איור של רוברט קראמב מתוך "אמריקן ספלנדור".
רוצה לומר, הארווי פיקאר מודל 2005 הוא סלבריטי אמריקני לייט, מהסוג שמסוגל אמנם ללכת במורד השביעית מבלי שמישהו ימשוך לו בחולצת הכותנה המשובצת, או לאכול דונאט תות כמו חזיר מבלי שהפפראצי יצוצו חמושים בשנורקל ובמצלמה מתחתית כוס הקפה, אבל מצד שני צריך לעצור מדי פעם כדי להודות למי שמבקשים להגיד לו ש"אמריקן ספלנדור" היה "יופי של סרט". שהם אהבו אותו, צחקו איתו, צחקו עליו, הזדהו עם רעייתו, הריעו לו כשניצח את הסרטן שתקף את מפשעתו, זרקו פופקורן באוויר כשהארווי התנפל על דיוויד לטרמן במקום ללקק לו.
"אמריקן ספלנדור", סרט מ-2003, התבסס על חייו של פיקאר ועל הקומיקס שלו (המבוסס, בתורו, על חייו). את פיקאר בסרט ההוא גילמו שניים: פול ג'יאמטי והארווי פיקאר. מה שהחל כסרט עצמאי ומורעב תקציבים הפך להצלחה בלתי צפויה שהעלתה את פיקאר (עד אז פקיד תיוק בבית החולים בקליבלנד ואמן קומיקס מחתרתי בסופי שבוע) גבוה-גבוה-גבוה, ואחרי זה הורידה אותו נמוך-נמוך-נמוך. כמה עמודים אחרי תחילת "שנת הסרט שלנו", ספרו של פיקאר מ-2004, הוא מצויר על מיטת בית החולים בקליבלנד במהלך סדרת טיפולים במכות חשמל ממוקדות למוח, שנועדו לטלטל אותו החוצה מהדיכאון שלתוכו שקע אחרי יציאת הסרט. בתוך פיו הפעור למחצה תחוב מקל פלסטיק קטן, כדי שיהיה לפיקאר מה לנשוך במקום את לשונו או את החלק הפנימי של לחייו. מי שיתקרב למצחו של פיקאר היום, יגלה משני צדי גולגלתו זוג צלקות בצורת יהלום. ירושתן של האלקטרודות שהתיכו את עור ראשו כדי להכריח את מוחו לחשוב מחשבות חיוביות.
מצד שני, אסור להתלונן, נכון? הוא כאן. המשפחה שלו אוהבת אותו. היטלר מת. "המטוס שלי לא התפוצץ בדרך לניו יורק", אם לצטט את פיקאר המתמקד בחצי הדונאט המלא. חוץ מזה, השלט מעל הגארדן עדיין מנצנץ והבובות של מייסי'ס לא הפכו למלכודות ואקום רצחניות. אבא שלו קבור בבית הקברות היהודי של קליבלנד ולא מחכה לו בלובי של המלון עם הסכין השלופה. אפילו אמא שלו מתה. מי היה מאמין? אמא שלו המסכנה, שסבלה הרבה, גם בגללו וגם בגלל האחים שלה שקראו לה "ברלה" כי היתה מיניאטורית. אחרי זה כולם מתו בשואה, כמובן. מצד שני היא היתה מניאקית. למה היתה תמיד צריכה להצדיק את מי שהרביץ לפיקאר במקום את הילד שלה שחטף מכות? לולא היתה מביסה את פיקאר המובס ממילא, אולי הכל היה אחרת, לא? ומה היה קורה לו הספיקו האחים של אמו להימלט לאמריקה? אולי היו מצדיקים את הארווי במקום להאשים אותו בכל קטסטרופה? אולי היתה אז אמו פורחת במקום לנבול והארווי היה מצמיח שורשים אמריקניים במקום
יש משהו מפתיע ביהדותו המוחצנת של הארווי פיקאר. אחרי הכל, הרכיב הזה של זהותו טוהר מדפי התסריט של "אמריקן ספלנדור", הסרט . זה קרה כי היוצרים הרלוונטים לא רצו שיהדותו של פיקאר תתנגש עם זהותו האיטלקית של ג'יאמטי שגילם אותו, או לחלופין כדי שקהלים גדולים ככל שניתן יוכלו להזדהות עם אנדרדוג אוניברסלי. אם לפיקאר היו קוראים בסרט "הרשל", או בשמו העברי "צבי", אם במקום להגיד "פאק" כל חמש דקות הוא היה אומר "אוי, געוואלד", יש להניח כי "אמריקן ספלנדור" היה עושה חיל בפסטיבלים יידיים בניו יורק או בברלין, אבל גורר מחיאות כפיים מאופקות יותר במקומות כמו קליבלנד, וויומינג או אוקלהומה.יוצרי "אמריקן ספלנדור" ביקשו להפוך את פיקאר ללוזר כל-אמריקני, או לכל הפחות ללוזר אנטי אמריקני. זה הצליח, כמובן.
פיקאר מודע לעובדה כי יהדותו צונזרה מ"אמריקן ספלנדור" ואפילו מתנצל למחצה על זה, ובכל מקרה מעוניין להבהיר למי שטורח לשאול כי נתח נכבד מאישיותו המרוסקת, שחלקיה מאוגדים זה לזה בדבק כימי שפיקאר נוטל כמה פעמים ביום, אכן קשור לעובדת היותו יהודי. או ליתר דיוק: בן לחוקר תלמוד שעבד בתור עגלון בפולין ואחרי זה ניהל במשך כל שנות חייו מכולת חסרת שם בקליבלנד, אוהיו. בכורו של מי שעבד 90 שעות בשבוע והיה מתעורר מדי ארבע בבוקר כדי לקנות מצרכים למכולת ובסופי שבוע לא רצה כלום חוץ משקט. שקט ולא בייסבול. שקט ולא לדבר עם הילד שלו. שקט ולא תלונות מהילד שרצה שאבא יסביר לו מדוע הילדים השחורים בבלוק מפוצצים אותו במכות בכל פעם שהוא יוצא מהבית. שקט, או לכל היותר נגינה חרישית של תקליטי חזנות שאבא פיקאר היה שומע בגרמופון הגדול בסלון, שמי שהיה נוגע בו היה חוטף סטירה או אגרוף או בעיטה או איומים מלווים בנצנוצי סכין קצבים. תלוי כמה עייף היה אדון פיקאר כאשר חזר מהמכולת.
מה שטואטא מתחת למקרן הצלולואיד ב"אמריקן ספלנדור" וזכה עד כה לטיפול ספורדי בלבד בעמודי הקומיקס שפיקאר כתב ב-20 השנה האחרונות, יוצא עכשיו במנה מרוכזת, מדירת שינה ומעוררת חמלה בהוצאת ורטיגו, חטיבת בת של קונגלומרט הקומיקס די-סי (שרוב גיבוריו הם שרירנים בגרביונים צבעוניים ולא בטלנים במכנסי עבודה קרועים דוגמת פיקאר). קוראים לזה "הפורש" (The Quitter). מטרת הספר המאויר לתעד את ילדותו המודחקת של הרשל-הארווי פיקאר בקליבלנד של שנות השלושים והארבעים. או אם לצטט את פיקאר, בעוד הוא בולע את שאריות הדונאט תות: "להסביר איך הפכתי ליצור הנוירוטי שאני היום, כמעין פרולוג ל'אמריקן ספלנדור'. מי יודע, אולי מישהו ירצה לעשות מזה סרט?".
על כריכת "הפורש" מצויר פיקאר כנער קמוץ אגרופים וסתור בלורית, הנחוש לפרק מישהו במכות, אולי כדי למנוע מאישיותו להתפרק קודם. הספר נפתח כך: "נולדתי בקליבלנד, אוהיו, ב-8 באוקטובר 1939, חמישה שבועות אחרי תחילתה של מלחמת העולם השנייה, למי שמתעקש לדעת". אחרי זה אנחנו משוגרים אל הרחובות הכועסים של קליבלנד, אל הבית שממנו פחד הרשל לצאת ושאליו פחד להיכנס, לצדי הכבישים שעליהם דהר הטנדר החבוט של אבא, שהיה מבריח את בנו לצד השני של העיר כל אימת שראה אותו משתעל במעלה ההר. כל זאת כדי שחבריו האמריקנים לא יחברו בין הפולני החיוור והעילג שמאחורי ההגה לבין "הארווי" חובב הבייסבול ודובר האמריקנית הרהוטה. בגלל שפיקאר התבייש בהוריו לא היו לו חברים. בגלל שלא היו לו חברים הוא התחיל להרביץ למי שהתקרב אליו. בגלל שהתחיל להרביץ הוא החל לחשוב שהוא הכי חזק בעולם. בגלל שהרגיש שהוא הכי חזק בעולם התמלאו חורי אישיותו באשליות הגדלות, שהובילו כמובן לפחד כרוני מכישלון, שהובילו בהכרח לכישלון, ולעוד כישלון, ולעוד כישלון, ולעוד כישלון. לבסוף, רשימת הכשלונות היתה כה מרשימה עד שהצדיקה את עלילתו של סרט מצליח.
בגיל 18 יושב הארווי "הרשל" פיקאר, שבתחילה חשב על עצמו כעל כוכב בייסבול בפוטנציה, ואחרי זה כעל כוכב פוטבול בפוטנציה ואחר כך כעל אלוף העולם במשקל קל בפוטנציה, בחדרו שבבית הוריו ומביט החוצה אל השלג הקליבלנדי העמוק. כמה דקות לפני כן אמר לאמא שלו שהחליט לעזוב את הקולג' כי קיבל ציון 60 באיזה מבחן בגאוגרפיה. איזה סיכוי יש לו לגמור את הקולג' אם כמעט נכשל במבחן בגאוגרפיה?
"חזרתי הביתה וסיפרתי על זה לאמא שלי", כותב פיקאר ב"הפורש", מעל דמותו המאוירת המקושטת בעלי שלכת קליבלנדיים. "אוי! ", אומרת אמא של פיקאר, לבושה בסינר מוכתם בדם. "מה תעשה עכשיו? ". לא יודע, אמא", משיב פיקאר הנער. "אני יודע שאסור לי לפרוש כל הזמן".
פיקאר עולה לחדר שלו, מרים את אחד מכיסאות העץ באוויר ומבקע אותו לשניים. "הרשל! מה אתה עושה? " ( שואלת אמא, המציצה בבעתה מאחורי הדלת). " הוא שבר את הכיסא! " ( זועק אבא של פיקאר, שחזר מהמכולת כמה דקות קודם לכן, עייף, מרוט ומובס). " הוא תמיד שובר דברים בבית שלי! עוף מפה! עוף מהבית שלי! ". " בסדר", אומר פיקאר הנער, הנראה כמי שעומד לתחוב אצבע מחודדת בעינו של אביו. "אבל לא היום, כי קר בחוץ. אני אקפא למוות!".
אבא שלו מרים סכין קצבים. פיקאר מרים כיסא ומניף אותו באוויר. הבן דוד מורטי, המתגורר בקומה השנייה, רץ למטה כדי לעצור את האב לפני שהוא הורג את בנו או להפך. הרשל המתורגל בקרבות רחוב דופק למורטי אגרוף שמפרק את פרצופו לשניים. מה שקורה אחרי זה מצויר בחוברת הקומיקס כסדרה נדהמת של איורים אילמים: מורטי חוטף אגרוף מהרשל, דם פורץ מפיו; מורטי מתמוטט על הרצפה, אביו של הרשל עף קדימה; אבא של הרשל מחזיק את ידיו של בנו, אמו מצמידה את ידיה אל פיה. "מורטי", אומר הרשל/הארווי. "אני כל כך מצטער...". " זה בסדר", משיב מורטי המחזיק את אפו השבור בידו, "שכח מזה".
למחרת עזב פיקאר את בית הוריו ומעולם לא שב לשם. לא אל הבית, לא אל זיכרונותיו ולא אל צלילי תקליטי החזנות וריחות הגפילטע פיש. מהבחינה הזו כתיבת "הפורש" עבור הרשל-הארווי פיקאר היא סוג של חזרה הביתה".
פיקאר נשמע בחיים כפי שהוא נשמע בסרט: כמעין הכלאה ווקאלית בין השייח אחמד יאסין המנוח לרוד סטיוארט, ייבדל לחיים ארוכים. הוא לבוש בחולצת כותנה משובצת ובמכנסי ג'ינס משופשפים, כלומר במדי הצווארון הכחול האמריקני. הוא עדיין רואה את עצמו כפועל אמריקני יותר מאשר כאמן אמריקני, ספרינגסטין יותר מאשר וורהול, וכמות הכסף שיצליח לחלוב מכל העניין הזה של התהילה הפוסט-קולנועית מעניינת אותו הרבה יותר מאשר תרומתו להיסטוריה של האוונגרד הגרפי. "אני רוצה להגיד לך משהו", ילחש לו בעוד כמה שעות בהתרגשות גדולה אחד ממארגני פסטיבל הקומיקס, אלן רוזנטל. "מה שאתה עשית לעולם הקומיקס זה פשוט לא ייאמן. הרחבת את גבולות הז'אנר. הספרים שלך ישרדו את מבחן הזמן!". "תודה", ישיב פיקאר. "עכשיו תגיד לי, אלן, אתה יכול לתת לי איזה 200 דולר שיהיה לי לבזבוזים?".
את הנזלת שנוזלת מנחיריו הרחבים הוא מקנח לתוך מטפחת ירוקה. אין לו עט למקרה שמישהו יבקש חתימה. הוא אוהב לקבל מחמאות, אבל לא ממש מאמין להן, או לפחות אינו יכול שלא להרהר מה הכוונה הזדונית העומדת מאחוריהן. מצד שני, הוא מודע למגבלות שלו. הוא יודע שיש לו נטייה להיות חולה, ולמרות זאת נחוש להיות בריא. "מדהים אותי", אומר פיקאר לאשתו ג' ויס באחת החוברות שנכללה באנתולוגיית "אמריקן ספלנדור" שיצאה לאור ב-91', "איך הדברים הכי קטנים יכולים לערער אותי. מאן, בגילי אני צריך כבר לדעת להתגבר על דברים כאלה, לא?".
"בשנת 2001", כותב פיקאר עשר שנים לאחר מכן ב"שנת הסרט שלנו", " המצב הנפשי שלי היה עורער. התקפות החרדה נמשכו. החלטתי לעזוב את העבודה כמתייק בבית החולים בקליבלנד כחודש לפני שהחלו צילומי הסרט אמריקן ספלנדור'. זו היתה חוויה אדירה בשבילי. למרות שהם לא השתמשו בתסריט שכתבתי בעצמי כמה שנים לפני כן, הם השתמשו בקטעים מהדיאלוג שלי וכולם התייחסו אלי כאילו הם ממש מעריכים אותי. צילומי הסרט הסתיימו בדצמבר 2001 ואז התרסקתי לגמרי. לא היה לי לאן ללכת בבוקר. החיים שלי איבדו צורה ואיבדו כיוון. בסופו של דבר אישפזו אותי בבית החולים בגלל דיכאון עמוק".
"התפרקתי לגמרי", אומר/מקרקר פיקאר שנתיים אחרי שחרורו מבית החולים בסניף הבלימפי'ס בשדרה השביעית. "זה היה נורא. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי משותק מרוב אימה. רק אחרי שנתיים התחלתי לצאת מזה, אני חושב בעיקר בגלל שהתחלתי להתבייש בזה שזנחתי לגמרי את אשתי והילדה שלי כל התקופה הזאת".
לשאלתי משיב פיקאר כי הוא מכיר כמובן את הספרות היהודית-אמריקנית שהתעסקה באובססיביות עם שאלת הזהות של בני המהגרים (רות, בלו וכו'). אחת מחוברות "אמריקן ספלנדור" אפילו מוקדשת לתסכולו "מהצבעוניות היהודית המופגנת" בספריו של בשביס זינגר. פיקאר גם מסכים עם התזה שלפיה אי יציבותו הנפשית קשורה להיותו דור שני למהגרים יהודים, שלא ידעו מי הם אמורים להיות ומי אמורים להיות ילדיהם. אבל להבדיל מרות ומבלו, התעסקותו של פיקאר בסוגיה היהודית-אמריקנית היתה ונותרה אוטוביוגרפית יותר מאשר אינטלקטואלית. כלומר, הוא עסוק הרבה יותר בלפתור את הבעיות שלו מאשר את אלה של דורו. הצלקות שהותירה ילדותו באישיותו הגלידו רק בחלקן, מה שלא מאפשר לו לדון בילדותו באופן תאורטי. להבדיל מהקולגות, להארווי אסור לגרד את הפצע הזה כדי לא לדמם.
"אני כל הזמן מודאג", הוא אומר צרוד. "אני לא יציב מבחינה מנטלית. קם בבוקר ושואל את עצמי: 'אוי! מה יתקלקל היום?'. זה קשור כמובן לאמא שלי. היא היתה אומרת לי: 'חכה חכה, הרשל! אתה חושב שיהיה לך יום טוב היום? אתה טועה! היטלר מחכה לך מעבר לפינה!', וקניתי את זה. האמנתי לה ואני מאמין לה עד היום. תמיד מצפה לגרוע ביותר, כדי שאם הגרוע ביותר יקרה אני לא אתאכזב. בגלל זה התמוטטתי אחרי שהסרט יצא. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי אם אוכל להרוויח מספיק כסף מהסיפור הזה כדי לפרנס את אשתי ואת הילדה שלי. לא יכולתי לנשום.
"אין לי ספק שהיהדות שלי ושל הורי היא חלק נכבד ממי שאני היום. לא בגלל שאני רוצה שזה יהיה ככה או משהו כזה אלא בגלל שזה מי שאני. אני כל הזמן מחפש את הזווית היהודית של הדברים או זורק מילים ביידיש. כמו שקראתי לך 'בויצ'יק' בטלפון. ואתה בכלל ספרדי!".
פיקאר מספר שהוריו היו ציונים גדולים, למרות שראו את עצמם כקומוניסטים. התנגדותם ללאומיות באשר היא ופעילותם הפוליטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית האמריקנית לא סתרו בעיניהם את תמיכתם בלאומיות היהודית. "זה היה מוזר", אומר פיקאר, "הם תמיד שמו את האינטרסים של ישראל לפני האינטרסים של עצמם. אבא שלי היה תורם כמות לא הגיונית של כסף כל שנה למטרות יהודיות, למרות שלא היה לו כסף. הוא היה די נדיב מהבחינה הזאת. היה אומר לי דברים כמו:'העובדה שישראל קמה בשנות חיי היא עבורי נס'. כשהוא הזדקן שאלתי אותו:'היי, למה אף פעם לא נסעתם לישראל?', לא היתה לו תשובה. ההורים שלי האשימו אחד את השני. אני חושב שהם פחדו. הם לא היו בדיוק האנשים הכי קוסמופוליטיים בעולם".
להבדיל מהוריו, פיקאר איננו תומך אוטומטי בגחמותיה של מדינת היהודים, למרות שהוא מכיר בזכותה להתקיים ועורך השוואה בין הפרנויה של היהודים בישראל, שהיא תוצאה של טראומת השואה, לבין הפרנויה שלו עצמו, שהיא תוצאה של ילדותו המצולקת: "היהודים ברחו מפולין ולא רצו אותם באירופה ולא רצו אותם באמריקה, נכון? אז הם באו לישראל ומצאו את עצמם מוקפים בכל הערבים האלה שלא רוצים אותם שם. ברור שהם פוחדים. הם פוחדים כמו שאני פוחד. אני מבין את זה".
בגיל צעיר יותר הבין את זה פיקאR פחות ועמדותיו הפוליטיות התנגשו עם אלה של משפחתו. למשל בן הדוד שלו, הרבי מפלטבוש, ברוקלין. "פעם כתבתי איזה מכתב תגובה לעיתון המקומי בקליבלנד", הוא מצפצף בקולו החלוד. "זה היה אחרי שישראל פלשה ללבנון ב-82'. איזה מהלך טיפשי זה היה, פשוט דפוק. כמו לבנות שכונות יהודיות בשטחים אחרי 67'. תשמע, אני גדלתי להאמין שהיהודים יותר חכמים מכולם. אבל להיכנס ללבנון?! לשלוח יהודים לגור עם ערבים בשטחים?! הו, מאן, טיפשי. טיפשי שקשה להאמין. בכל מקרה, דודה שלי קראה את המכתב הזה וסיפרה לבן שלה שגר בברוקלין. הוא שלח מכתב לעיתון בקליבלנד וקרא לי 'יהודי אידיוט' או משהו כזה. כמובן שהוא לא כתב שאני בן דוד שלו. הייתי המום. פתאום הבן דוד שלי הפך לשמוק. כתבתי עוד מכתב לעיתון שבו קראתי לו'הטרגדיה של היהודים', או משהו כזה. זה היה לפני 20 שנה. מאז לא דיברנו. חבל. לפני זה היינו חברים טובים. אוי, למה זה היה צריך לקרות... אוי חבל... אוי... אוי...".
בדרך לחדר המלון של פיקאר נכנסו למעלית שני ישראלים ממוצא פולני, בני 70 בערך, שבאו לקרוע את העיר. שאלתי אותם בעברית אם הם ראו את "אמריקן ספלנדור" והם אמרו: "לא, למה? ". הסברתי להם שהאיש האלגנטי ונעים ההליכות שעומד לידי שיחק בסרט. הם אמרו: "הו-הו, כמה נחמד". אחרי זה פנו באנגלית לפיקאר, שענה להם ביידיש. יתרת הנסיעה מהקומה השנייה לעשירית נשמעה כמו משא ומתן על ליטר חלב בעיירה יהודית במזרח אירופה.
לחדר המלון נכנס פיקאר ראשון כדי לוודא שאשתו לבושה. אחרי זה הציץ החוצה ואמר לי, "אתה יכול להיכנס, בויצ'יק", והושיב אותי ליד השולחן העגול בין השירותים למיטה הזוגית. המיטה נראתה כאילו מישהו ניער אותה באוויר והשליכה כמו קוביות בלק ג'ק חזרה אל רצפת החדר המכוסה בשטיח ירוק.
באנו למלון כי פיקאר רצה לראות מה קורה עם אשתו והילדה. הוא לא ראה אותן כבר שעתיים. מי יודע, אולי חוליה ניאו-נאצית מסן דייגו פשטה על מלון פנסילבניה ודרשה מכל מי שנשוי ליהודי לרדת לקומת המרתף עם הידיים באוויר? הנוכחות של אשתו מצד אחד והילדה מצד שני גרמו לו להיראות כמי שנותק מהחשמל, במובן החיובי. גופו רפה וקמטי מצחו נעלמו. ידיו, במקום למחוץ אחת את פרקי השנייה, התרוממו ונחו לפתע מאחורי עורפו, כאילו היה אפנדי טורקי היושב בחצרו ומביט ברעייתו מתקלחת בנהר. כדי להיות בן אדם צריך פיקאר להיות מוקף במשפחתו. או אם תרצו, לגעת במו ידיו בשורשים הדלים שהצמיח באדמת אמריקה.
"אני עובד עכשיו על שני ספרים חדשים", אמר בזמן שג'ויס התאפרה ולינדה עשתה שיעורים על המחשב. "אחד מהם מבוסס על בחור בשם מייקל מאליס, צעיר יהודי-אוקראיני שבא לכאן כשהיה בן שנה וחצי. הוא משוגע לגמרי. מספר בדיחות על חבר שלו שהתאבד, דברים כאלה. הוא כל כך מוזר שהייתי חייב לכתוב עליו ספר. אתה מבין? יש לו אתר בשם Overheard in NY, זה משהו פרוע לגמרי, מאן. מאליס הזה יוצא לרחובות של ניו יורק ומקשיב לכל מיני שיחות משונות שהוא שומע מאנשים. אחרי זה הוא חוזר וכותב את זה על המחשב שלו. אני הולך להציג אותו לקורא, אתה מבין? בלי לשפוט אותו או להגיד לקורא מה לחשוב עליו. אני אציג אותו לקוראים ואגיד: 'הנה תיק מעניין בשבילכם. תראו מה אתם מבינים'".
"אתר אינטרנט", אמרה ג'ויס, שיצאה פתאום מהשירותים, עם ליפסטיק על השפתיים, שלא היה שם קודם. "מה?", אמר פיקאר. "אמרת 'אתר'", אמרה ג'ויס ומרחה קרם על הידיים, שהיו עד לפני רגע יבשות. "לא קוראים לזה 'אתר', קוראים לזה אתר אינטרנט". "אה", אמר פיקאר. "דרך אגב, זאת אשתי, ג'ויס". ג'ויס: "כן כן, או-קיי". הארווי : "מה יש? מה קרה? ". ג'ויס: "אין שום סיבה בעולם שלא תעשה את מה שאתה עושה באיזה בית קפה. לינדה תוכל ללמוד, אני אעשה את מה שאתה היית אמור לעשות, אבל אתה לא עושה כי אתה עסוק בלעשות את מה שאתה עושה". הארווי : "כן, אבל...". ג'ויס: "לך לבית קפה, הארווי". הארווי : "היינו בבית קפה! הרגע חזרנו משם! ". ג' ויס: "אז לך למקום אחר. יש לי רבע שעה לעבוד איתה לפני שאנחנו צריכים לעזוב את החדר". הארווי: "או-קיי. או-קיי! ". ג'ויס: "בקיצור, עוף מפה". " או-קיי", אמר פיקאר. "או-קיי... אוי... אוי געוואלד".
הארווי פיקאר יושב על כיסא הברזל המתקפל מספר סידורי סי-25 שאירגנו עבורו אנשי פסטיבל הקומיקס, ומקבל בשמחה תשורות שמעניקים לו מאיירי קומיקס צעירים. הנה כמה חוברות של אמן מתחיל. הנה כמה טי-שירטים. פיקאר מאושר - דברים בחינם! "אם מישהו מהקוראים שלך", אומר פיקאר, "חושב שאני סתם קיביצר שמקטר על החיים ושבעצם אני שוחה בכסף בגלל הסרט, תגלה להם כמה אני מרוויח. תגלה להם!", או-קיי, הארווי, או-קיי. מאז "אמריקן ספלנדור" חתם פיקאר על חוזה של 120 אלף דולר עם רנדום האוס על ארבעה ספרים.חצי מהסכום הזה ילך למאיירים וחצי ממה שיישאר ילך לארצות הברית של אמריקה, ומשם, ככל הנראה, לעיראק.
"בוא שב איתי", אומר פיקאר. הוא לא רוצה לשבת לבד. אם יהיה רגע לבד אולי הבניין יתלקח או משהו כזה. חוץ מזה הוא אף פעם לא דיבר עם ישראלי. זה גורם לו להתגאות בעצמו עד כדי כך שכל מי שמתקשר אליו נאלץ לשמוע שיושב לידו עיתונאי מישראל שבא לדבר איתו. "אתה לא תאמין מי יושב לידי! ", הוא אומר לגיבור ספרו הבא, מייקל מאליס. "עיתונאי מישראל! זה פרוע, לא?!".
עבור פיקאר, זהותו של המראיין היא סוג של ניצחון קטן בדיעבד ואולי גם עשיית שלום מאוחרת עם מי שנהג ללעוג לו על העברית העילגת המעטה שהצליח לבלוע בשיעורי ראשון בבוקר. "הרשל!", אומר אבא פיקאר לבן שלו מעל קערת תפוחי אדמה בתוך אחד הריבועים המאוירים של ה"פורש", " אני לא מאמין שהעברית שלך כל כך גרועה!". בריבוע הבא הרשל פיקאר עולה לתורה במסגרת הבר מצווה. ריבוע אחד לאחר מכן מודה האב הקורן מאושר לבנו ואומר לו ש"אם סבא שלך היה בחיים, הוא היה גאה". בריבוע הבא יושבים האב ובנו ליד שולחן ארוחת הערב, מעל לאותה קערת תפוחי האדמה ושותקים, שותקים, שותקים. נושאי השיחה, ככל הנראה, מוצו בריבועים הקודמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
