אבי וולארה
בקי רקדה הביתה, איתן וסמי נפטרו מהאנטי וקושניר נתן שואו של הלייף. סמדר הירש ממשיכה לחרוז מהספה
ובכל זאת, שלא כמוה, שלא שקשקה מעליה את האנרגיות השליליות והכעסים, אני השתדלתי להישאר רגועה על הפסים. בסוף, נשארתי לעוד שלוש(!) תוכניות – והיא, שרצתה "לדפוק סמבה", מצאה שהסמבה דפקה אותה, ורקדה לביתה, כשהפעם היא לא צריכה לקום למחרת כדי לריב עם דני ולתקן את הטעויות.
וכך נותרתי עם איתן ודורית, סמי ואנה, דניס וניצה, ואורון ואליענה, לשלושה שבועות קשים נוספים של שכרון החושים ההולכים ומתעייפים.
ובינתיים, כולם, גם בחמישית, הפגינו מסירות של מקצוענים בתחרות. ניצה ואליענה פיצחו את הסמבה כמו תמיד, בדרכן השקדנית, ואיתן וסמי החליטו מצידם להיפטר מהחשדנות והאנטי, ולהיכנס סוף סוף לתפקיד.

הציונים שהם קיבלו מהשופטים הפעם היו די מייצגים ודי אחידים, פרט לכמה חריגים בודדים, כמה סטיות תקן בגלל האימפולסיביות מהבטן, שכבר הפכה להרגל, בעיקר אצל המלאכים גבריאלה וגבריאל. כמו השמונה של גברי לבקי (התלהבות יתר אופטימית, או אולי רחמים לקראת סוף ידוע מראש?), והשבע של גבי לאיתן (מנהג עתיק יומין וקדוש!), שגם נתנה לניצה שמונה(!) בטענה
ההחלטה שלא לדרג את הוואלס הווינאי לא הוסברה, וכך יצא שכל החבורה די סונג'רה, כשבשבוע אחד בנוסף לסמבה שגם ככה הכניסה מתח לשרירים, לעצבים ולאווירה - היתה צריכה להתייצב בשבע בבוקר בשורה מוקפדת וסדורה, כדי ללמוד גם איך להסתובב בנשף ביחד בלי להפוך אחד לשני את הצורה.

את רגעי העונג האמיתיים בכל הבלגאן (או ה"בגלאן" כמו שאומרת בתו של המאמי סמי), סיפק ה"וולארה" המפתיע והרענן של המנחה הקושקושון הבדרן שעמד בגבורה במבחן, ופצח בשיר מצויין, ובמחול מעודכן (עם אנה כמובן), שנתנו תמורה מלאה לקושניר שהכרנו מזמן, שהוכיח סוף סוף למה הוא כאן, וגם שדרגו קצת את התוכנית, והשאירו, למרות הכל, איזה טעם של חוויה אמנותית אמיתית.
