מילים, סיגריות, מילים
דורי פרנס, משורר, מלחין ומתרגם (וגם בעליו של חתול ומעשן כבד), סיים לתרגם את המחזה "הדוכסית ממאלפי" והתפנה לשיחה די מרתקת על מגוון נושאים
בגיל 13 היה הנער פרנס, בנם של מוזיקאים (אביו טרומבוניסט וכיום זמר מקהלה, אמו היתה בעבר פסנתרנית), מרוגש ונסער, באופן מיני, כך זה נראה לי אז, מבילוי במרחבי אוצרות התרבות. בעיתון שהוצאנו במכון הופיע מאמר שלו על המחזאי האוסטרי פטר הנדקה, מנותח בהקשר שדה הדרמה המודרנית של שנות ה-70 כמובן , תוך ויכוח עם ביקורת של הנדלזלץ, ברמה שלא תבייש אותו גם עכשיו, בגיל 42. וגם מין פואמה אירונית ללא סימני פיסוק בשם "לא חשפתי תנינים", וגם שיר שמחקה משורר מר ומלנכולי, בהשפעת, אני חושבת, נתן זך. הוא שלט בז'אנרים ספרותיים במידה כזאת שהיה יכול לשחק בהם בלי מאמץ.
את ילדותו העביר בחלקה, לא כולה (יש לקוות אפילו בדיעבד), בקריאה של ספרות קלאסית אבל לא רק. לפעמים היה מעמיד על הפסנתר ספר, אפילו "חסמב"ה", ומחבר לו מוזיקה תוך כדי קריאה, כמו בסרט אילם. משא קשה, כשאתה נחשב לילד פלא. הפגישה עם פרנס נערכת לכבוד תרגום "הטרגדיה של הדוכסית ממאלפי" של ג'ון וובסטר האנגלי, איש המאה ה-17, שיועלה בתיאטרון חיפה. מחזה על שפיכות דמים, תאוות השמדה מהולה בבדידות ובקנאה באוהבים, תשוקה לראות הרס, הדגמת זאביותו של האדם. טרנטינו יכול להשתלם אצל וובסטר. שני אחים, קרדינל ודוכס, אינם מרוצים מנישואי אחותם הדוכסית לאדם שאינו במעמדה. הם מוליכים אותה בסאדיזם למותה באמצעות מוציא לפועל מענה ורוצח (שאותו משחק דורון תבורי, מנהל התיאטרון).
הפלאיות של פרנס לא נטשה אותו. תרגומיו המצוינים מדויקים מצד אחד ובעלי חן ילדי מצד שני. הוא תרגם שמונה מחזות של שייקספיר וספרים כמו "גוגול" של נבוקוב. הוא אחראי על מפעל הוצאת מחזות נסים אלוני, שלהם הוא מתקין גרסה המצרפת כמה גרסאות קיימות, ותרגם מחזות רבים: "הדבר האמיתי" של טום סטופארד, למשל, "השחף" של צ' כוב, "הזמרת הקירחת" של יונסקו וגם "פיאף" ו"כובע הקש האיטלקי".
בגיל 39 כתב את היצירה הסימפונית הראשונה והמרגשת שלו בעקבות שירים שכתב לורקה בתקופת שהותו בניו יורק. דורון תבורי, שר ודיבר אותם בספרדית. לאחר מכן כתב מוזיקה לשירי משוררים כמו חזי לסקלי ומוזיקה להצגות
כבר בגיל 13 אפשר היה לראות את זה: הרחבת הדעת באמצעות תזזית היצירה של דורי פרנס היא סוג של התמכרות. ויש התמכרויות נוספות, כמו זאת שכמעט הרגה אותי בזמן הריאיון, העישון.
כשהיית ילד מחונן פלוס בריבוע, אילו ציפיות היו לך מעצמך?
"לפי דעתי חשדתי, אבל יש מישהו שלא חשב ככה, שכל מה שאעשה יהיה הכי טוב. שאם אני אחליט להיות אלוף העולם ב-100 מטר משוכות אז זה קטן עליי".
ומה אתה חושב היום?
"אני חושב שהסיגריות גמרו את האפשרויות של אליפות העולם ב-100 מטר משוכות. הסיגריות ומקבילי הסיגריות גם צמצמו עוד כמה אפשרויות לאליפויות אחרות".
אילו?
"החיים".
כמה סיגריות ביום?
"קופסה וחצי, משהו כזה. אני לא סופר. בעיקר לא כשאני מתרגם, אבל בסוף כל ישיבה כזאת על טקסט, המאפרות נראות כמו קברי אחים".
ההתמכרויות שלך הרסניות, אובדניות משהו?
"מישהי אמרה לי שזה יכול להיות אחד משני דברים: או שאתה מחבל בעצמך, מתגרה בסכנה, או שאתה מרגיש ששום דבר לא יכול להזיק לך. אני באמת לא יודע איזו אפשרות היא הנכונה, זה בטוח אחת מהן כי אני לא חושב שבמקרה הזה אפשר לומר שזה שילוב בין השתיים".
התרגומים שלך הם יצירות מוזיקליות-מילוליות, למעשה, אתה מלחין. זה מה שרצית להיות?
"אני נע ונד בין שניהם. המוזיקה נראית לי יותר יצירה, כלומר יצירת משהו חדש לגמרי, אם כי אני חייב להגיד שהמוזיקה שלי תמיד נשענה על טקסטים. כמעט שנתיים עבדתי על מין אורטוריה לשירים של לורקה, שנה כתיבה ועוד שמונה חודשי תזמור. יש לי קשר חזק ורגשי למילים. מוקדם בחיי גיליתי את זה. ספרים ומילים שיגעו אותי. הייתי ילד כשמצאתי את 'אותלו' בספרייה של הוריי, אולי לא הבנתי הכל אבל זה כישף אותי, הצליל של המילים, המקצב היאמבי. המוזיקה שלי היא תמיד במגע עם מילים, כאילו אין הבדל, אני אומר לעצמי, ואולי זה תירוץ, בין עבודת תרגום לחיבור מוזיקה למילים, אבל עכשיו אני לא בטוח כל כך. קראתי שיר של אודן שאומר באחת השורות משהו כמו'רק המוזיקאי יוצר משהו שאין לו תרגום. כל השאר מתרגמים'. זה דיבר אליי".
כלומר, ציער אותך?
"בסדר. נראה לי שלכתוב יצירה שאינה תלויה במילים זו החותמת של מוזיקאי צרוף, שלא תלוי בגורם חיצוני. ולזה עדיין לא הגעתי: להעיף בחלל רק יחסים הרמוניים ומלודיים מופשטים ומוזיקליים שלמים. המוזיקאי בונה מנגנון שאין אותו בעולם. אני לא בטוח שאני יכול או נורא רוצה, כלומר הייתי רוצה פעם אחת לעשות את זה, אבל מושך אותי יותר הערבוב של דרמה ומוזיקה, אפשר לומר הלכלוך, לא הדבר הטהור".
"אני זוכר שעד גיל 12 הדברים היו מופרדים יותר, המוזיקה, התיאטרון, הספרות. אבל מאז שראיתי את'אדי קינג' של אלוני הם כאילו מצאו להם מקום להשתלב. ההצגה הזאת, יותר מהמחזה אפילו, היתה לי כמו מה שריכרד ואגנר דמיין לו כשדיבר על יצירת אמנות משולבת".
או כמו שקראו לה בגרמנית, אמנות מכלולית.
"כן, יצירה שבה למילים, לדרמה, למוזיקה, לאור ולצבע יש תפקיד שווה. ההצגות של אלוני היו מסממות".
אחרי שכתבת את האורטוריה "משורר בניו יורק" לפני שלוש שנים וחצי, היתה ציפייה שתזנק בתחום, גם לי, שיזמינו אצלך מחזמר. למה זה לא קרה? למה ציפית?
"בזמן הכתיבה לא היתה לי ציפייה לכלום חוץ מאשר לכתוב. אני כן יכול לומר שבשלב מסוים של הכתיבה נראה לי שאני כותב משהו מיוחד וחדש ושהעולם לא יהיה אותו עולם אחרי זה. זאת כמובן שטות, אבל אני מכיר את ההרגשה הזאת והיא מחזיקה אותי בזמן העבודה. העובדה שהדבר לא קורה ברורה מאליה. אבל כמו שכתוב אצל נסים אלוני, זה לא אומר שזה לא יקרה 'מחר, בשבוע הבא, בקרוב'. פרקטית לא קרה כלום כי'משורר בניו יורק' היתה הפקה נורא יקרה. יצירה אימתנית עם תזמורת סימפונית מורחבת ומקהלה וסולנים, שמיניית כלי הקשה ומה לא. יהיה לה מקום בוודאי מתישהו בנסיבות הנכונות".
מנהלי תיאטראות ומפיקים רבים לא ראו אותה בכלל.
"אי אפשר להאשים אותם. היתה רק הצגה אחת במסגרת פסטיבל ישראל. זה נכון שאחרי שנתיים של התעסקות בדבר שקורה רק פעם אחת, היתה לי נפילה גדולה, קריסת מערכות כלשהי".
דיכאון?
"סוג של. מה שצריך בשביל להתחיל דבר חדש זה איזה סוג של אנרגיה ושל עליצות שלא מצאתי אחרי זה. רק עכשיו אני מתחיל להרגיש שאיזשהו כוח מתחיל אולי לרחוש".
אתה מתרגם המון. זו כמעט אובססיה?
"אני טיפוס די מתמכר, כבר אמרנו, והתרגום נהפך לפעמים גם לסוג של התמכרות. לפעמים אני חוזר הביתה וישר מתנפל על המחשב, עם המעיל ומשקפי השמש, ומתרגם עמוד. ורק אחרי זה שותה קפה או מתקלח. זה נחמד או לא, תלוי בהשקפה, להיות מרוכז רק בלהעביר טקסטים לעברית ולא לחשוב על שום דבר אחר מעבר לזה, להתנתק מהכל".
יש לך רגעי התרגשות בזמן תרגום?
"יש יצירות שאני נורא אוהב ואהבתי כל השנים: שייקספיר, סטופארד, היומנים של פלובר, שאיתם אני מרגיש משהו מיסיונרי. להעביר לאנשים בישראל של שנות האלפיים טקסטים באופן שידבר ושייגע בהם, שלא יישארו'נכס צאן ברזל' או'תרבות גבוהה' אלא משהו חווייתי שאפשר להתרגש איתו, להתפעם, לצחוק, לחשוב. כלפי אלה שאני אוהב אני מרגיש לפעמים שאני חייב לתת להם משהו בתמורה. המכתבים של פלובר מחזיקים אותי שנים, אז הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי להחזיר לו זה לתרגם אותו ואני מרגיש קצת פורע חוב. גם כשאני עורך ומפשפש בגרסאות של נסים אלוני למחזות שלו אני מרגיש שאני חייב לו, אני מרגיש שגדלתי אצלו, שלמדתי ממנו הרבה דברים, גם בעניין השפה. אם לא תהיה גרסה נגישה לבמאים, הוא עלול להיעלם".
יש תרגומים שעשית שהם עבודת אומן ולא אמן?
"ליוסל ברגנר יש ציורים שכתובה מאחוריהם האות פ' - פרנסה".
בטח יש רגעי אתגר או הזדהות עם הכותב בזמן תרגום.
"היו לי רגעים של הזדהות גדולה כשתרגמתי את צ'כוב, שאצלו, כמה שלא תתרגם, העיקר נשאר במה שבין המילים ולא במילים עצמן, ואתה כאילו מנסה לתרגם גם את הרווחים. מה שאני הכי אוהב לתרגם זה את אלה שיש אצלם סד שמאלץ אותך להיות בהיר ומוזיקלי אבל גם נורא מתומצת. כמו הפנטמטר היאמבי אצל שייקספיר או וובסטר וגם במחזות זמר. יש בזה כוח עצום, שהזמן שלוקח לומר את הדברים הוא קצר. את 'המלט' תרגמתי כשהייתי חצוף יותר, עם קצב ומשקל אבל בלי הסד הקשוח של עשר הברות במשפט. אחרי שמונה שייקספירים שתרגמתי עברתי ל 'הדוכסית ממאלפי', ולמרות שהצורה דומה מבחינת משקל, זה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר פרוע, אכזרי והירונומי בושי.
"ת.ס אליוט אמר על וובסטר שהוא ראה את הגולגולת שמתחת לעור. העולם של וובסטר לגמרי שונה מזה של שייקספיר: כאן הכל פרוץ, אין סדר עולמי, פסימיזם צרוף. אצל וובסטר כתוב: 'אנחנו כדורי הטניס של הכוכבים - נהדפים, נחבטים כטוב בעיניהם'. שייקספיר עוד מזכיר אלים, וובסטר לא מכיר במוחלט הזה. הוא מבשר הדיכאון המודרני".
נדבר על נקרופיליה, למה לא? פרופסור ר. פורקר, שאת המאמר שלו תרגמת לתוכנייה, מדבר על האישיות הנקרופילית של הדמויות ב"הדוכסית ממאלפי". הוא לוקח את התאוריה של הפסיכולוג אריך פרום, הדנה בהרסנות האנושית (שלושה כרכים, קראתי אותם) הנקרופילית. הנקרופיל (היטלר, למשל) משתוקק ליצור מצבי מוות, ריקבון, הרס. להפוך את החי ללא חי, להשמיד לשם השמדה. איך זה לתרגם טקסט של נקרופילים?
"השפה שמתארת את הנקרופיליה במחזה היא היפה והמסעירה ביותר, היא כל כך עזה וכל כך ציורית שאתה ממש חושד במחזאי. אתה מרגיש איך הוא נסחף בזה, לא רק הדמויות".
כתבת מוזיקה לשירי הילדים של לאה גולדברג, שלא היו לה ילדים. אתה חושב שלך יהיו?
"האמת לאמיתה היא שאני חושב שלא יהיו ואני אצטער על זה".
גם לנסים אלוני, שאצלו גדלת באופן רוחני, לא היו ילדים. אולי משום שראה ביצירה הקדש ואדם כותב לא יכול לפנות מקום לילד. ככה זה גם אצלך?
"האמנתי לו בעניין הזה אבל אני לא בטוח שהוא נורא האמין לו. גם את המחזות שלו הוא היה צריך לחצוב באופן כל כך קשה בשביל להוציא משפט, אז איך הוא היה יכול להתמודד עם ילד?".
או להתחייב עד כדי כך.
"נכון, הוא לא יכול היה להתחייב על משפט, הוא תמיד היה צריך להגיד דבר והיפוכו, אבל אין דבר כזה'ילד והיפוכו'".
איך תיראה יצירת המופת שלך?
"הייתי רוצה לעשות לא יצירת מופת אלא מיוזיקל מצחיק שיהיו בו שני רגעים לפחות שרוצים לבכות וביתר צוחקים. אין דבר שאני מעריך יותר מהומור. מישהו שגורם לי לצחוק שווה עשרה פילוסופים דגולים. ולא אמרתי מילה על החתול שלי".
ממתי?
"שנתיים".
איכשהו קשה לי לדמיין אותך מטפל בחתול. הוא אינטלקטואל?
"הוא מין ערס קטן ועליז. ההפך מאינטלקטואל. נושך ושורט בשמחה גדולה, באוזניים זקופות וזנב מתנופף. לדעתי הוא די טיפשון. במילה אחת, הוא ה-ו-ר-ס. אנחנו מטפלים אחד בשני. נהייתי הדייר שלו. זה חתול רחוב שנוקר על ידי עורב ומישהי שטיפלה בו העבירה אותו אליי. די פחדתי מהתחייבות. היא הביאה אותו אליי לאודישן. הוא הסתובב על השטיח, עשה קטע דרמטי, קטע קומי, ונשביתי.
"ואם כבר הגענו לעניינים כל כך אינטימיים כמו החתול, אין לי ברירה אלא להזכיר דמויות שמה שנקרא 'עיצבו את חיי': בנעורים זה נסים, שהיתה לו השפעה ענקית על ההתפתחות האמנותית, ובואי נגיד האישיותית שלי. ומהצד השני היה לי תמיד אהרון קושניר, שאפשר להגיד שגדלתי בחנות הספרים שלו והוא ממש ההפך מנסים: נסים היה כולו הסתרות ולהביע רגשות היה בשבילו קשה כמעט כמו לכתוב משפט. אהרון הוא כולו רוך וטוב ונדיבות לב. איתו תמיד היתה לי הרגשה, ויש לי עד היום, שלא משנה כמה חרא אני אהיה, הוא תמיד יהיה לצדי.
"בבית הספר היה לי אבישי מילשטיין, היינו כמו שני נערים חולי תיאטרון חצופים. בקולורדו גר חבר קרוב שלי, עמי דיין, שהוא נבון ורגיש כמו אישה. נשים הן נבונות ורגישות, ידעת?
"שני הקשרים המשמעותיים ביותר של השנים האחרונות הם דורון תבורי ודוקי עצמון. כשדורון שר את 'משורר בניו יורק' היה נדמה לי שמיתרי הקול שלו והעצבים שלי זה דבר אחד, ושהלב שלו והמוח שלי הם אחד. אני מאמין שהוא יצליח לעשות משהו אדיר בתיאטרון חיפה, להביא מחזות מכל מיני תרבויות ועולמות באופן שזה יהיה טעים, יאמי.
"ודוקי עצמון היא האדם הכי שלם שהכרתי. הכרנו על רקע מוזיקלי: היא עשתה הדרכה קולית להצגה 'כובע הקש האיטלקי', שלה כתבתי מוזיקה. מאז עבדנו יחד בכל דבר שעשיתי, וכמו שאומרים, התקשרו נפשותינו, וזה כבר אבוד, זה לנצח נצחים. היא האדם הכי יפה, פנים וחוץ, עם הראייה הכי אמיתית ועמוקה וחסרת פוזות, ואני כזכור התחנכתי אחרת, באסכולת נסים אלוני שפיארה את הזיוף והניכור. היא, אין לי דרך אחרת להגיד את זה, האידאל שלי לבן אדם".
ואיך קוראים לחתול שלך?
"סמייק, על שם היתום אצל דיקנס. כשאני מתרגם הוא יושב על המחשב. אני שוקל להעביר אליו עבודות לאט לאט".
נא להמתין לטעינת התגובות
