אפשר לדבר על החוויה עוד שבועיים לפחות
נדב הולנדר מצא בפסטיבל הפסנתר את היהלומים של תעשיית המוזיקה הישראלית
כבר בערב הפתיחה, תחת הכותרת "שבע שנים - שבעה פסנתרנים", נרשמו לא מעט רגעים מרגשים. הראשון שבהם היה כאמור של רכטר וקרני, אבל זה לא נגמר בזה. אחרי אותו שיר נשאר רכטר לבד על הבמה וביצע קטע לא ממש מוכר בשם "שמשון", הלקוח מאלבום אינסטרומנטלי שנקרא "ממש עכשיו". מדובר בקטע שנע על משקל לא זוגי (שבע שמיניות), וירטואוזי מאוד, לא קליט אבל מהפנט למדי. כמה חבל שרכטר לא לקח חלק פעיל יותר בפסטיבל השנה.
גם הביצועים של מאיר בנאי, שעד אותו ערב כלל לא ידעתי כמה אני אוהב את שירו "בשם האהבה", היו מרגשים מאוד. יש משהו בביצוע העירום של זמר המלווה עצמו בפסנתר, שמחזיר למילים את המשמעות שאובדת להן תחת מעטה הכלים המסורבל. גם עברי לידר ואסף אמדורסקי לקחו חלק בערב, אבל מי שהפתיע את הקהל יותר מכולם היה שלומי שבן: הביצוע שלו ל"דניאלה", התרגום ל"Mama you been on my mind" של דילן ויותר מכל, העיבוד המבריק ל"כולם אומרים", הוכיחו שמדובר במוזיקאי מעולה, כותב מוכשר ונגן בחסד. את המופע סגר שלמה גרוניך, שקרא לשבן לעלות לבמה ולבצע עימו את הקלאסיקה הגרוניכית "רוזה מרציפן". זה היה גרוניך במיטבו, שבן במיטבו ופתיחה אולטימטיבית לפסטיבל.
המופע הבא הציג את אחד השידוכים המשונים בפסטיבל. על הגיטרה - דיוויד ברוזה, שאותו אין צורך להציג, ועל הפסנתר המוזיקאית הצעירה והרב-תחומית מאיה דוניץ. לפני כמה חודשים כתבתי כתבה של 550 מילים שנועדה להציג את דוניץ לקוראי מעריב. בטיפשותי הנחתי שב-550 מילים אצליח להסביר מיהי דוניץ ובמה מסתכמת העשייה המוזיקלית שלה. ובכן, טעיתי. כשלתי במשימה ההיא וככל הנראה אפול גם בנוכחית, ולכן אספר רק שהיתה הופעה מצוינת: דוניץ הפליאה בשירה נהדרת ובנגינה מרשימה על הפסנתר, כולל כל האברים הפנימיים שלו, וגם על פסנתר צעצוע אחד. ברוזה הביא איתו מהבית את כל הגיטרות אבל השתמש רק בשתיים.
המופע "קברט בודלר", שעליו היה חתום בתוכנייה מאור כהן, הוא בעצם פרי עשייה משותפת של רשימה ארוכה של יוצרים: קודם כל שארל בודלר, המשורר הפריזאי מהמאה ה-19, שהיה מתעד את רשמיו בשירים ובמאסות כאשר היה ברמות שונות של פכחון. שני ברשימה
אל מופע הפסנתר של אביתר בנאי הגעתי כשביכולתי לדקלם בעל פה את רוב שירי אלבומו האחרון. בדיעבד, גיליתי מהו הדבר היחיד שמרגש יותר מהאלבום: ההופעה. בשעתיים של ישיבה מבוישת ליד הפסנתר (וקצת מאחורי הגיטרה) כשהוא לבוש ומדבר כמו חתן בר-מצווה, הפעיל בנאי את בלוטות הרגש של הקהל באופן שטרם נראה מאז "כנפיים שבורות". כמה אמיתי וכמה שברירי וכמה מקסים אדם אחד יכול להיות. בישירות הכובשת שלו, הפשיט בנאי את השירים מעיבודיהם והציג אותם, ואותו, יפים מתמיד.
לפני 23 שנים הוציא מתי כספי אלבום משירי סשה ארגוב, המלחין הישראלי הנערץ והמשפיע ביותר עליו. שנתיים אחר כך הגשים כספי חלום כאשר הקליט אלבום נוסף משירי ארגוב, הפעם עם סשה על הפסנתר. 21 שנים אחרי, עמד כספי על הבמה ונזכר באותם ימים של עבודה משותפת, בסנדוויץ' עם פסטרמה שסשה היה מכין לו, בצילומים המשותפים בקיבוץ ובשירים עצמם. כלתו של המלחין, גבי ארגוב, ליוותה אותו בפסנתר, במה שהפך ממופע לערב שירה בציבור. הערב הזה, שבנסיבות אחרות, מתחת לשכבת גיל מסוימת עלול היה לעורר אנטגוניזם בלתי נשלט, היה נהדר. אולי בגלל הלחנים המופלאים של ארגוב, אולי בזכות הנוסטלגיה שעברה דרך קולו הצונן והמשעשע של כספי, הצליחו כספי והארגובים (המלחין והפסנתרנית) לרגש את בני כל הגילים.
פתגם עתיק טוען שדוניץ שמופיעה במערכה הראשונה נותנת מופע סולו בשלישית. ואכן, לסיכום הפסטיבל ניאותו המפיקים לתת לדור הצעיר, שלא לומר - התזזיתי, הבלתי צפוי ובעל הנטיות האוונגרדיסטיות, לומר את שלו. ומאיה אכן אמרה את שלה, במופע מחווה מצוין לגדולי הפסנתר האמריקנים של תחילת המאה הקודמת. עבודת המחקר המקיפה שלה, השליטה האבסולוטית בפסנתר ולא פחות מכך - הצבע האפרו-אמריקני שבו צבעה את פניה, הפכו את "הפסנתר של הבורדל" למופע סיום מושלם. אם במהלך ההופעה יכולתי להרגיש את רגליי משתכשכות להן במימי המיסיסיפי אי שם ב-1927, השוט של האדון הלבן מיהר להגיע בדמותם של אורות האולם שסימנו את סוף הפסטיבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
