אל תבכה רוני רון
עודד קרמר עצוב על לכתה של מרים רות, אבל מוצא נחמה בכך שהספרים שלה עדיין מרגשים את הילדים הקטנים שלו
נעם, בקושי בת 4, נתנה לי השבוע, אחרי פרק של "אליק ובליק" הרצאה מפורטת על מחזור בקבוקי שתיה מפלסטיק. למעשה, הדבר היחידי ששנינו מסכימים עליו לגמרי הוא שאין דבר יותר כיף מלקרוא לפני השינה את "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות, שהלכה הלילה לעולמה.
מרים רות הייתה יותר מעוד סופרת ילדים. בימים שבהם חלק גדול מהספרים שהילדים שלכם נחשפים אליהם הם לא יותר מגיבוב של תמונות צבעוניות ומילים שלא קשורות, לא אחת לשניה ולא למציאות, היא הצליחה לספק בספרים שלה חוויה מושלמת. צירוף מיוחד של סגנון כתיבה שמלהיב את הילדים עם טקסטים אינטליגנטים שגורמים להם לחשוב. ובימים האלו, שהחשיפה האינטלקטואלית של רוב הילדים נוטה להסתכם בבהייה ב"יס בייבי" (תגידו, זה רק אני או שמדובר
אבל מעבר לכל ההסברים הדידקטים, "מעשה בחמישה בלונים", ואפילו עוד יותר ממנו "הבית של יעל" ו"תירס חם", הם מהסיפורים הכי יפים שנכתבו אי פעם בעברית. טקסטים שמצליחים לגעת בכולם בלי שום הבדל גילאים. עד היום, בכל פעם שאני מקריא אותם, אני נזכר איך הייתי גאה בשביל יעל שמצאה עצמאות, ואיך ריחמתי על אופיר, שהחברים שלו הולכים אחריו בעיניים עצומות והוא מאכזב אותם.
פטירתה של מרים רות משאירה חלל גדול בלב של כולנו. תמיד עצוב שמישהו בדור הנפילים עוזב אותנו. בטח מישהו שעיצב כאן דורות שלמים. ואי אפשר גם שלא לחשוב על האירוניה שטמונה ברגע הזה: רות הייתה הסופרת שלימדה אותנו להתמודד עם אובדן. שניסתה להסביר, שכל דבר טוב דינו להיגמר. "אל תבכה רוני רון", היא כתבה ב"חמישה בלונים". "זה סופו של כל בלון". ולמרות שכבר 30 שנה אנחנו מדקלמים את הלקח הזה, על האובדן הזה קשה להתגבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
