נולדה פנטזיה
גיל ירושלמי בודק את הפער שבין רקדנים שרוצים להיות מפורסמים, מפורסמים שרוקדים ומפורסמים שפשוט ישנם
נוסף לכך, נדמה שבכל הקשור להתאמת מחול לפורמט ישנם קשיים קונספטואליים: קצת מוזר, למשל, לארגן "גמר גדול" בניצנים או פארק הירקון, זה פשוט לא מתאים; רקדנים, בניגוד לזמרים, עשויים להתבלט כסולנים רק אחרי או במשך עבודה בלהקה, וגם אז מרבית הפעילות נשארת במסגרות קולקטיוויות; הריקוד מטיבו מחייב עבודה מפרכת, מתמשכת ומתמדת, ועל כן אין בחשיפה פתאומית, מאסיווית ככל שתהיה, ערובה להצלחה - בשונה מאמני פופ, שבשבילם עצם היכולת להשיג חשיפה פופולרית מהווה מקפיצה אדירה לקריירה.
אולם כל הבעיות האלה שוליות בסופו של דבר. אף אחד לא באמת פותח טלוויזיה מתוך התעניינות במחול. האנשים שרוקדים, הסיפורים שלהם והאינטראקציות ביניהם הם מקור המשיכה של התוכנית, ב"נולד לרקוד" כמו ב"כוכב נולד". רגע ההיכרות הראשון עם המתמודדים בשלב האודישנים, לפני שאימצו גינוני כוכבות ונכנסו לתוך התחרות, הוא תמיד המעניין ביותר. כמו "כוכב נולד" מצליחה "נולד לרקוד" למשוך אליה מגוון רחב של טיפוסים שכיף לראות בטלוויזיה: זוג הרקדנים שאינם סובלים זה את זה ומולם הזוג המאוהב, קצין בחיל הים, אדון מבוגר מקסים בהתלהבותו והנאתו מהריקוד, טיפוס ה"ילד של פירות וירקות" הביזארי והמצחיק, וגם רגע מרגש להפליא של מחול אמיתי עם הרקדנית בכסא הגלגלים.
ומלבד הסיפורים האינדיווידואליים של כל מתחרה, ישנו גם הסיפור הכללי הגדול, ש"כוכב נולד" מספרת לנו כבר שלוש עונות. זהו סיפור האגדה המזוקק של סינדרלה, שנשלפת מאלמוניות מוחלטת (עדיף בפריפריה) ומגשימה חלום לאור הזרקורים במרכז הבמה, מושא להערצת המונים. על הפנטזיה הזו מתבססות "כוכב נולד" ו"נולד לרקוד" (כל תוכניות הריאליטי מתבססות לא על מציאות אלא על פנטזיה), וההתמכרות לה וההזדהות אתה הן שמושכות את המתחרים ואת הצופים.
קל מאוד למכור את הפנטסיה הזו - מדובר הרי בטלוויזיה. מי שמופיע בטלוויזיה מתפרסם באופן מיידי, ובעולם הטלוויזיה מי שמפורסם מצליח. אנשים לא פותחים טלוויזיה כדי
אין זה מפתיע כלל שבסוף התוכנית הראשונה של "נולד לרקוד" צץ צביקה פיק, שנשאל על ידי צביקה הדר "אולי תעשה תוכנית משל עצמך?". פיק כבר מפורסם מאוד והופיע הרבה בטלוויזיה, בין היתר ב"כוכב נולד". הוא שייך לליגה אחרת – הוא אינו מפורסם רק בגלל שהוא מופיע בטלוויזיה, הוא כבר מופיע בטלוויזיה רק בגלל שהוא מפורסם. אחרת אי אפשר להבין איזו הצדקה יש לתוכנית כמו "המאסטרו".
השבוע יצא לי לראות פרסומת, שכמו רבות אחרות היתה מלאה בדימויים מתקתקים, רכים ומלטפים. זו היתה פרסומת מלאה בלבבות, לבבות אדומים יפים שמרחפים להם בחלל, מתנתקים, למשל, מחולצתו של בחור צעיר, כנראה מאוהב, או מידיה של ילדה קטנה וחמודה עם מבט נוגה משהו, שאוחזת בבלון בצורת לב. וכל הלבבות האלה התעופפו מעלה מעלה עד שמצאו את מבוקשם והטביעו את עצמם כמו נשיקה ענוגה בנייר טואלט - נייר טואלט "מולט", עם הסיסמה "כל הלבבות שבעולם". מה אני יכול להגיד? אני לא יודע מה לעשות. עכשיו אני צריך לקחת את כל הלבבות האלה (אוי, הילדה החמודה) ולנגב איתם את התחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
