הגיקטטור הגדול
הגרדיאן מכתיר את עשרים הספרים הכי גיקיים. גלעד גרוסמן לא מבין מה הקשר בין תרבות לגיקיוּת
הנה למשל בלוג הטכנולוגיה של "הגרדיאן" מקדיש מקום של כבוד לרשימת "מאה הספרים הגיקיים" מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. אמנם: זה בלוג – של מדור הטכנולוגיה – של אתר האינטרנט – של הגרדיאן, יותר גיקי מזה אין, זה ברור, אבל רשימה זו רשימה.
אבל נניח לזה לרגע, ונעיין ברשימה: למקום השלישי הגיע הרומן "עולם חדש מופלא" של
לכאורה, הבחירות שנעשו פה הגיוניות מאוד: רובוטים - - טכנולוגיה - - הומור של משקפופרים. גיקיוּת קלאסית. אבל במחשבה שנייה, קשה להתעלם ממה שלאט לאט מתגלה כניסיון עיקש לקשור בין "תרבות גבוהה" או "ספרות יפה" לבין הערך המעורפל שבמלה "גיקיוּת". זאת, לצד דחיקת ז'אנרים אחרים בתחום ה"גיקי", לכאורה, אל שוליים.
בין הספרים שמוזכרים ברשימה הזאת נמצאות כמה יצירות שעיצבו את פני המאה העשרים. הרומן האפל של אורוול, "1984" עוסק בדיקטטורה, שלטון, תקשורת, מכבסת-מלים, בדידות, כוח הפרט (או אפסות הפרט) מול המערכת הכל-יכולה. "זר בארץ נוכריה" של היינלין יצא ב-1961, ועסק בקבלת האחר, בפסיכולוגיה, ובמבנה חברתי – והצליח להיות מאוד סיסקטיז, ולהשתלב בתרבות הנגד הצעירה בארצות הברית. דוגמה נוספת הוא הספר הגדול "חולית", שמעלה לפני השטח עניינים כמו סקס, סמים, התמכרויות, תככים ומזימות. ספרים אחרים המוזכרים ברשימה הזו, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ו"צבע הכשף", הם ספרים הומוריסטיים, פנטסטיים ומהנים, שאמנם מכרו מיליונים, אך קיבלו מעמד של יצירות ספרות לכל דבר.
מדוע תרבות גבוהה נחשבת לגיקית? מאיפה צץ הקישור הזה בין דמות הגיק ובין ספרות יפה? אולי האשם הוא באוכלוסיה הגיקית, שעושה הרבה רעש סביב הסיפורים הללו, מתחפשת וממתינה בתור במשך שבועות בכל פעם שיוצא פרק חדש של "מלחמת הכוכבים", ומצייצת באושר מול רובוטים בתערוכות בגני התערוכה.
אבל אולי התשובה נעוצה במצב שבו נמצא שוק הספרים של המאה ה-21: ספר שבלוני כמו "האלכימאי", פילוסופיה-בגרוש כמו "מי הזיז את הגבינה שלי" וספרים אחרים בז'אנר "הנסיך שמכר את הפרארי שלו" תופסים תאוצה מסחרית. אולי הספרים הללו תפסו, בעצם, את הבעלות על הצורה המכונה "ספר", שהפסיק להיות מצע לבדיון, והפך להיות כלי. כלי לשיפור. הוראות.
אז נכון, על חשיבותה של הרשימה (שנוצרה מהצבעותיהם של 132 גולשים בלבד) נופל צל גדול של ספק ענק. ובכל זאת, היא מגלה משהו חשוב יותר מרשימת הרומנים הגיקיים. היא מגלה לנו קו פרשת מים – אחד מיני רבים – שבתרבות שלנו, במאה הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
