בוסר כובש
היא היתה פסל אנושי ברחוב, מכרה פלאפל תפל לאנגלים, הקסימה את הילדים שלכם בסדרה "השמינייה" ועכשיו היא מככבת בתפקיד ראשי בסרט "אלנבי רומאנס". ראיון עם הילי ילון
"באיזשהו שלב ראיתי שאני לא לומדת שום דבר", היא אומרת, "אז החלטתי לעזוב את בית ספר, למרות שנורא נהניתי בו והוא תמיד נתן לי את הביטחון להיות מי שאני. אחרי שעזבתי עבדתי קצת ונסעתי ללונדון".
צריך להיות אדם מיוחד מאוד, שלא לומר אמיץ במיוחד, כדי לעזוב את הבית בגיל 17 ולעבור לארץ זרה. כשהגיעה ילון ללונדון היא קנתה חומרי גלם, הכינה לעצמה תחפושות, והחלה לעשות לבדה תיאטרון רחוב. אני חייב להודות שאחת מדרכי הפרנסה התמוהות ביותר בעיניי, פרט לעבודה עיתונאית כמובן, היא להיות פסל אנושי. מכיוון שזה מה שחשבתי שילון עשתה התפלצתי מיד. היא, מצדה, זיהתה את השבר ומיהרה להרגיע אותי: "תירגע, זה היה עם תנועה".
מי האנשים הללו שעושים את הפסלים האנושיים? זה ממש טירוף.
"זו דווקא לא בעיה, אתה חייב לנסות את זה. גם אני לא הבנתי איך הם עושים את זה, אז עשיתי את זה לבד בבית בערך שעה".
אני לא אשאל מדוע, בואי פשוט נעבור הלאה. למה היית מחופשת ברחוב?
"לקבצנית. הייתי עוברת בין אנשים ומתחננת לכסף. חוץ מזה, כדי להתפרנס עבדתי גם ב-'Friendly Falafel'. היה כיף לאללה, אבל הפלאפל היה נוראי. לא נעים למכור בארבעה פאונד כזה פלאפל עם חומוס מגעיל ופיתה קטנה וקשה. הרגשתי כמו נוכלת. חוץ מזה למדתי שם אנגלית בבית ספר עם חבר'ה מכל העולם. האמת היא שמי שבאמת התחברתי איתם בלונדון היו היפנים והאיטלקים. היה לי שם איזה קטע מצחיק עם יפני".
ספרי. הכל.
"עבדתי במועדון ג'אז-קפה, והיה שם איזה יפני בשמירת מעילים שהיה די מאוהב בי. חתיך מאוד, אני אוהבת את המראה היפני. קראו לו יוקי, יוקימי, או משהו כזה. דייט ראשון הלכנו למסעדת סושי של חבר שלו. בדייט השני הלכנו למוזיאון טייט. בשני הדייטים כל מה שהוא אמר לי היה 'מממ, אההה' וכאלה. ואני כל הזמן קשקשתי. בדייט השלישי הזמנתי אותו אליי הביתה, לבשל יחד ארוחת ערב".
סחתיין על הרומנטיקה.
"תודה. אז הלכנו יחד לסופר, קנינו מצרכים, ואז הוא הכין לי ספגטי עם רוטב נוראי. אחר כך דיברנו, ושאלתי אותו שאלה שאי אפשר לענות עליה בכן ולא, אז הוא ענה לי 'יס'. ואז הבנתי שהבנאדם לא קולט מילה ממה שאני מדברת. הבנאדם לא יודע אנגלית. אז הראיתי לו את הדרך החוצה".
מסכן. שלושה דייטים וכלום.
"(צוחקת) זאת היתה החוויה היפנית שלי. בסוף כל השנה שלי באנגליה היתה כזאת. שנה של התנזרות".
כשהסתיימה השנה חזרה ילון לארץ, ועקפה באלגנטיות את פרק השירות הצבאי. "השתחררתי בגלל עודף בנות בצה"ל", היא מסבירה. "בהתחלה שמחתי על זה, אבל היום אני קצת מצטערת. זה נראה לי שינקינאי כל כך לא לעשות צבא, מפונק כזה. אמנם לא ניסיתי לצאת מהצבא, אבל זה פשוט קרה, וחבל שלא נלחמתי על זה קצת יותר. אבל מבחינות מסוימות אני יכולה להגיד לך שלימודי משחק הם הצבא שלי".
הטירונות החלה מיד עם שובה לארץ, כשהתקבלה לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. עכשיו, שנתיים אחרי הקליטה בסטודיו, מתפקדת ילון כסוג של נסיכת נוער. בשנה האחרונה היא מככבת בסדרת הילדים המצליחה "השמינייה", העוקבת אחר עלילותיהם של שמונה ילדים בעלי כוחות מיוחדים. המשחק בסדרה גרם לילון לשאול את עצמה שאלות רבות שעיקרן - הקריירה לאן. האם היא רוצה להיות כוכבת ילדים? האם זה מעניין אותה בכלל, או שהדבר עלול לתקוע אותה במשבצת שרבים כבר נתקעו בה והפכו לגוליברים מעוררי רחמים. כדי לאזן את העניינים, יוצאת השבוע דרמה רומנטית קצרה בכיכובה, "אלנבי רומאנס", שתוקרן בימי חמישי בחצות בסינמטק תל אביב. הסרט, בבימויים של צמד צעירים
באחד מרגעי השיא של הסרט אומר ניקו לנטע: "בכל הסרטים הרומנטיים האלה, הם תמיד בעיר זרה. תמיד זה טוקיו, פריז, רומא, ניו יורק. אבל שמה זה הכי קל. נראה אותם בעיר שלהם. בזבל שלהם. בעיר שלך הכי קשה להיות רומנטי. העיר שלך כל הזמן נגדך, מנסה להרוס לך. זה לא קל, הרומנטיקה הזאת". המשפט הזה מכתיב את האווירה של הסרט, רומנטיקה כנגד כל הסיכויים. כצפוי במקרה של במאים צעירים וסרטים דלי תקציב, הסרט סובל משלל פגמים שיכולים להתכנס יחדיו תחת הטייטל "בוסר". אבל עדיין מדובר ביצירה קטנה ומרגשת, שנהנית מהופעה מצוינת של גבע המהוקצע ושל ילון הבוסרית גם כן. בוסרית, אך כובשת. כמו רוב השחקנים הצעירים, גם ילון מלאה התרגשות כשהיא מדברת על תהליך הפקת הסרט.
"עבודת הצוות על הסט של 'אלנבי רומאנס' היתה פשוט מדהימה. זה היה כל כך טוב, כל כך אינטימי, כל כך בלי לחץ. ב'השמינייה' הכל בלחץ, יש לך אולי שני טייקים בסצנה".
כמה "השמינייה" דורשת ממך מבחינה משחקית?
"אני לא יודעת אם זה דורש ממני משהו בכלל, אני פשוט מגיעה ומריצה את זה. זו טלנובלה לילדים. אבל תדע לך שיש לזה רייטינג עצום, זה עשה רעש מטורף".
את לא פוחדת להיתקע בטייפ קאסט של שחקנית לילדים?
"זה בטח לא החלום שלי. ממש לא הייתי רוצה להיות מנחה בערוץ הילדים. מיכל ינאי הצטלמה בסדרה שלנו. מה האסוציאציה הראשונה שעולה בראשך כשאני אומרת מיכל ינאי?"
קלטת לוהטת, אורגיות, קוק, גירושים מתוקשרים. לא?
"נראה לי. אז עזוב את מיכל ינאי, קח את יעל בר-זוהר. יעל בר- זוהר תשחק בסרט של אבי נשר? מיכל ינאי תשחק בסרט של אבי נשר? לא, הן שרופות. אז פגשתי את מיכל ינאי, היא הופיעה אצלנו בתפקיד אורח ב'השמינייה', והיו לי המון סטיגמות עליה. אני חייבת להגיד לך שהופתעתי מאוד. לפי מה שראיתי בסדרה היא שחקנית מדהימה. אז איך זה שהיא סובלת מדימוי שטחי כזה? זה מפחיד. החלום שלי זה להיות כמו קרן מור, איילת זורר, שחקניות שעושות רק דברים איכותיים. אז יכול להיות שעדיף לשחקן צעיר להיות עני כמה שנים, אבל לבנות את עצמו ולעשות רק דברים טובים".
אז לא תעשי טלנובלות? כי סביר מאוד להניח שבקרוב תקבלי הצעה לשחק באחת.
"אני לא יודעת. יש כאלה שאומרים שכדאי לעשות טלנובלה רק אחרי שכבר הוכחת את עצמך בדברים איכותיים, כדי לא לקלקל לעצמך את השם, ויש כאלה שאומרים שזה מה שיש בארץ וזה מה שמביא את הכסף. אני יכולה להגיד לך שיצא לי פעם לדבר עם איזה שחקן שהיה כוכב של טלנובלה ואחר כך נשרף לחלוטין, והוא אמר לי:'לא משנה מה, בחיים אל תעשי טלנובלה. זאת מכת מוות'".
את מסכימה עם התזה של הסרט העוסקת בקושי למצוא רומנטיקה בעיר שלך?
"אני חושבת שתל אביב היא מקום קשה מאוד לרומנטיקה. קשה מאוד להחזיק פה מערכות יחסים. אני חושבת שיש בעיר משהו קשה מאוד".
את מרגישה את זה במערכות היחסים שלך?
"בטח. יש המון גירויים, מלא מקומות לצאת אליהם. קל להתפזר פה. יש גם את כל הקטע הברנז'אי, הביצה התל אביבית. צריך נורא להיזהר מהדברים הללו. זה אופרת הסבון האמיתית. קשה בעיר הזאת, אלא אם כן אתה ממש מאוהב עד כלות".
אז זה יפה בעצם. העיר מאלצת אותך לאהוב עד הסוף, ללא פשרות.
"יכול להיות. אני למזלי כבר מצאתי את המישהו שלי".
המישהו הזה הוא עופר קורן, גיטריסט להקת אלג'יר והבסיסט של להקת הפאנק-רוק המצוינת דה ג'נדרס, שממש באחרונה הוציאה את אלבומה הראשון "Rockin In Ramallah". לא מזמן הוא גם נתמנה למפיק מוזיקלי מבוקש (על הקנה: החדשים של טל גורדון ואיגי וקסמן). ילון וקורן יוצאים כבר יותר משנה, והבית שלהם נראה כמו מקדש מוזיקלי. על הקירות ניתן למצוא תמונה של רינגו סטאר בפוזה מהורהרת, כרזה להופעה של הרולינג סטונס מסוף שנות השישים וקולאז' ענקי עם תמונות של הביטלס. הסלון של הבית הוסב לאולפן הקלטות, וכל הבית כאילו מתנקז אליו. הבדל הגילים בין השניים עומד על יותר מעשור, ממש כמו הדמות שאותה היא משחקת בסרט, מה שמעלה שאלות, כמובן. "אף פעם לא הבנתי את הקטע שצריך לחשוב על הגיל", נדרשת ילון לסוגיה. "זה לא עניין בעיניי. אני לא מרגישה את הפער בינינו".
נראה לי שהבעייתיות במערכות יחסים כאלה היא שיכול להיות שבעוד שנה הוא כבר ירצה משפחה וילדים, ואת רק בת 22.
" מבחינתי גם זה לא קשור לגיל. המטרה האמיתית שלי בחיים היא להיות בנאדם. אני חושבת שהחלום של רוב הנשים הוא להיות אמא ולהקים משפחה. אני אוהבת מאוד את עופר, וזאת אהבה חזקה. אני לא מאמינה שהנושא הזה יהיה בעייתי. אין לי בעיה לדמיין את עצמי כאמא בעוד שנתיים. זו בהחלט נראית לי אפשרות".
תגידי, את בטוחה שמה שאת הולכת לעשות בחיים זה משחק, או שיש מצב שתעשי אחורה פנה?
"לא, אני בטוחה לגמרי. אין סיכוי שאני אעשה משהו שלא קשור באמנות. זה מה שאני. זה הדבר היחיד שאני מסוגלת להתמיד בו. זה חיידק, זה ממכר, ואני צריכה ללמוד להתמודד עם זה כי זה מקצוע קשה. היתה תקופה שהתחלתי לחשוב, בגלל הסבל שזה הסב לי, למה אני עושה את זה בכלל. מה, אני מכורה לסבל? אז הבנתי שאני צריכה לשמור על עצמי, אבל שזה מה שאני רוצה למרות הכל".
למרות הסבל?
"לא מזמן ראיתי איזה סרט תיעודי על משחק. לא יודעת איך הם הגיעו לזה, אבל יוצרי הסרט תפסו איזה נרקומן הומלס ברחוב ושאלו אותו מה הוא חושב על שחקנים. הוא אמר ששחקן בעצם חי על נשמות של אנשים אחרים. זה עשה לי נורא רע. זה גרם לי לחשוב שאני לא רוצה להיות ככה, אני רוצה להיות בנאדם בנוי ומעוצב. אתמול יצאתי לבר, אחרי הרבה זמן שלא יצאתי. פגשתי שם איזה בחור שכל הזמן שיחק. הוא ניסה להתחיל איתי, וניסה להציג איזה פרסונה. כשדיברנו, הוא טען ששחקנים זה עם נוראי. שהם כל הזמן משחקים. אבל כל מה שהוא דיבר עליו היה הוא בעצמו. זה גרם לי להבין שזה שאני שחקנית לא אומר עליי כלום. מה שאני אהיה בסוף תלוי רק בי".
נא להמתין לטעינת התגובות
