מי הלן, יו ג'יין
עם השנים, הפערים בין הבלשית ג'יין טניסון והלן מירן הולכים ומיטשטשים. שתיהן חזקות, עצמאיות, סקסיות ומשתבחות עם הגיל. ראיון עם הדיים, לקראת עונה נוספת של "החשוד המיידי"
"ג'יין טניסון היא דמות אמיצה מאוד", אומרת השחקנית עטורת השבחים הלן מירן, אשר מגלמת אותה בדבקות מתחילת העונה הראשונה ב-91', ומזוהה איתה יותר מכל תפקיד שעשתה. "מובן שכמו כל אישה שנאלצת להתמודד מול עולם ששולטים בו קודים גבריים, היא מציבה את עצמה מראש מול לא מעט קשיים, אבל אני חושבת שהנשיות שלה היא בסופו של דבר לטובתה
50 שנות פמיניזם, אבל עדיין קשה להיות גם אישה וגם מבוגרת.
"לצערי, זה נכון. הדעה הרווחת היא שכיום כבר לא קיימות דעות קדומות על בסיס מיני, אבל אני חושבת שבמציאות זה עדיין קיים, במיוחד כלפי נשים שתפקידן בכיר. זאת סוגיה שלא הצלחנו לפצח עדיין. לכן אני חושבת שהגיל שלה מעורר קושי מול עמיתיה הצעירים יותר, בשילוב כמובן עם העובדה שהיא אישה. גבר בגילה, באותו מעמד בדיוק, לא היה נחשף לאפליה שהיא חווה. בכלל, בכל הקשור לנושא הגיל אני חושבת שהעולם כיום עובר שינוי מעניין. עם התפתחות המדע, תוחלת החיים של בני האדם עלתה באופן משמעותי. ישנם היום הרבה אנשים בשנות ה-50 ו-60 לחייהם שמחזיקים בידיהם כוח כלכלי, תרבותי ופוליטי שהרבה צעירים שאפתנים חושקים בו".
מה מניע את ג'יין טניסון?
"אני לא עושה פסיכואנליזה עמוקה מדי לדמויות שלי. טניסון בבסיסה היא אישה וורקוהולית ואובססיבית, יותר מאשר אמביציוזית. האמביציה היא כבר תוצר לוואי של התכונות הללו. זה בעצם כמו בחיים האמיתיים שבהם אתה יותר מונע מהתכונות הטבעיות שלך, או מהמגבלות הטבועות בך, מאשר מאג'נדות שאתה בונה לעצמך. וכרגיל, אתה מגלה על עצמך יותר כשאתה מביט לאחור בפרספקטיבה ומבין את המוטיבציות שהביאו אותך לאן שהגעת. מהבחינה הזאת, תמיד הרשיתי לג'יין פשוט להיות, בלי לנתח אותה. בעונה הנוכחית היא מגיעה אלינו אחרי שבע שנים, כך שהיא מבוגרת וחכמה יותר, או שלא. מה שכן, למרות כל ההקרבות שעליה לעשות והתלאות שעברו עליה בחייה הפרטיים אני חושבת שהיא אישה ששמחה בחלקה. היא אוהבת את העבודה שלה, היא אוהבת להיות מקצועית, אוהבת את התביעות והדרישות ממנה. כולנו הרי צריכים להקריב קורבנות בשביל הרצונות שלנו והיא מוכנה לשלם על זה".
בשיחה עם מירן, שהתנהלה באחת מקפיצותיה לאירופה מלוס אנג'לס, שם היא מתגוררת ב-20 השנים האחרונות עם בעלה, הבמאי האמריקני טיילור הקפורד, קשה להבין לעתים איפה נגמרת טניסון והיכן מתחילה מירן. בין השאר, האמינות שיצקה מירן לתוך דמותה של הבלשית קידמה את הסדרה לזכייה ב-14 פרסים בינלאומיים, בהם שלושה פרסי אמי וכן פרסי באפט"א לסדרה הטובה ביותר ולשחקנית הטובה. כמו בת דמותה המלבבת בסדרה, מדובר באישה שהבטיחה לעצמה לממש את הרצונות שלה עד הקצה וגם עשתה זאת. מירן, שידעה מגיל שש כי ברצונה להיות "לא רק שחקנית אלא שחקנית גדולה במובן הישן והמסורתי של המילה", השתתפה עד כה בקרוב ל-80 סרטים וכיכבה על במות התיאטרון באינספור מחזות. השחקנית הבריטית שקיבלה לפני כשנתיים תואר אבירות מהמלכה על שירותיה לדרמה האנגלית, הצליחה להדס בווירטואוזיות לכל אורך הקריירה המפוארת שלה בין תפקידים עמוקים במחזות אנגליים ("המלט", "חלום ליל קיץ", "טירופו של המלך ג'ורג'") לבין השתתפות בסרטים הוליוודיים שקיבעו אותה לעד בתודעה הציבורית (מ"לילות לבנים" של טיילור הקפורד, דרך "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי ו"פארק גוספורד" של רוברט אלטמן, ועד "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", סרט הרפתקות על פי ספרו של דאגלס אדאמס).
דרכה של מירן לתהילה היתה חלקה כחמאה על גג פח לוהט. כשהיתה בת 18 הופיעה בראשונה על במת התיאטרון ("אולד ויק") כשגילמה את קליאופטרה במחזה "אנטוניוס וקליאופטרה" וזכתה לביקורות נלהבות שסימנו אותה כתגלית מזהירה. שנתיים לאחר מכן, הצטרפה ל"רויאל שייקספיר קומפני" והפכה לשחקנית מובילה. אולם לאחר שנגסה בזוהר השייקספירי עם התפקיד של "ליידי מקבת", החליטה לנסות כיוונים אקזוטיים יותר והצטרפה לתיאטרון הניסיוני של פיטר ברוק.
חמושה באירוניה תמידית, שלא מפריעה לה לנסות כל כיוון שעולה על רוחה, היא טוענת בהומור בריטי
מירן, אישה שאינה נותנת לאף תווית ללכוד אותה, מפצלת את חייה בשנים האחרונות בין לוס אנג'לס ללונדון - שתי ערים שהמרחק התרבותי ביניהן גדול בערך כמו המרחק הפיזי - ואינה מרגישה כבולה לאף אחת מהשתיים. "לקח לי זמן להתרגל לזה", היא מודה, "אבל זה נפלא להרגיש שאתה שייך לשני מקומות. היתרון הגדול בחיים כאלה הוא ההבנה שהם הרבה יותר גדולים ומורכבים ממה שאתה קולט כשאתה חי בעיירה הקטנה שלך, גם אם העיירה הזאת היא פריז או לונדון".
באופן לא מפתיע, מירן אינה שותפה להשקפתם גבוהת המצח של עמיתיה הבריטים על אודות הקולנוע האמריקני וטוענת כי "יוצרי הקולנוע האירופים יכולים להיות ארוגנטיים כלפי הסרטים האמריקניים ללא סיבה. אני לא מסכימה עם ההכתבה שאירופה זאת איכות ואמריקה כמות. תלוי מי הבמאי ואף חשוב יותר מי התסריטאי".
"האמת היא שהרגשתי צורך להרפות קצת מהדמות של טניסון. זאת אחת הסיבות שעזבתי אותה לשבע שנים. לא רציתי להגיע למצב שמכונית תדרוס אותי והמחלצים ידברו על 'החשוד העיקרי'. גם היה לי חשש שאדרוך במקום. לא ידעתי אם זה רלוונטי מספיק אחרי שבע שנים. החיים ממשיכים ובינתיים נוצרו לא מעט דרמות משטרתיות. בסך הכל, יש לי אחריות גדולה בתפקיד הזה. היום יש לתוכנית מפיקים אחרים, כותבים אחרים וצלמים אחרים מאלה שהיו בעונות הקודמות. בעצם, הדבר היחיד שנשאר קבוע כדגל הוא הדמות שלי. אני חושבת שהתפקיד של טניסון נפלא אבל קשה לשמור על סטנדרט גבוה כל כך, במיוחד במדיום כמו טלוויזיה".
אז מה בכל זאת שכנע אותך לחזור?
"אני חושבת שכמו בכל פרויקט שאני בוחרת, מה ששכנע אותי בסופו של דבר זה התסריט. אם התסריט אומר משהו מבחינתי, אני הולכת עליו, ובאמת לא חשוב אם זה תפקיד מרכזי או תפקיד אורח. שלא לדבר על הפריבילגיה של לספר סיפור בארבע שעות, דבר שמאפשר לרדת לכל הדקויות והמורכבויות הנדרשות הן מצד הסיפור והן מצד אפיון הדמויות".
איך היה המפגש המחודש שלך עם ג'יין?
"משהו מוזר קרה לי בנוגע לג'יין טניסון. לא חשבתי על הדמות לפני שהתחלנו לצלם את העונה הנוכחית, אבל כמו באופניים, איך שהתחלנו לצלם זה חזר אליי מיד".
איך את מסבירה את ההצלחה האדירה של הסדרה?
"קשה להסביר את זה. יש בזה איזשהו קסם ואני מניחה שאם היינו יכולים להגדיר אותו אז כל דרמה טלוויזיונית היתה נפלאה כמו'החשוד העיקרי'. זה נכון שמדובר בתוכנית שההפקה שלה מצוינת, הכתיבה מדהימה והשחקנים נהדרים, אבל הרבה פעמים הפקות שנראות על הנייר משובחות ושאת מצפה שירקיעו דרך המרקע, דווקא אז הן נכשלות ולהפך. זה כרוך כנראה באיזה שלם ששווה יותר מסך כל מרכיביו, איזה יסוד אלכימי שתופר את הכל לסוג של קסם.
"מה שכן, העונה הראשונה של הסדרה היתה בעלת השפעה חזקה מאוד, בין השאר בשל העובדה שאישה מככבת בתפקיד ראשי בסדרה משטרתית. אמנם כבר היו לזה תקדימים, אבל הם אף פעם לא היו מההארד קור של דרמת המתח. אני מתארת לעצמי שמעבר לכל האיכויות האחרות, זה הפך את הסדרה לסוג של מותג, שתפס מיד את תשומת הלב של הצופה".
הלן מירן בת ה-60, שמאז צילומי העונה החדשה של "החשוד העיקרי" הספיקה להשתתף בעוד כשישה פרויקטים, מסרבת בכל תוקף להתעייף מהמקצוע. "לשמחתי הגדולה", היא אומרת, "אפילו אחרי זמן רב כל כך בתחום אני לא מרגישה עייפה, וחשוב יותר, אני לא מרגישה שנעשיתי צינית יותר. אני חושבת שזה הודות לכך שכשחקנית אני אף פעם לא עובדת לבד וכשאני מול שחקנים אחרים ומול צוות הפקה שלם שעובד איתי, אני תמיד מוצאת את עצמי מתמלאת מהאנרגיה ומהמחויבות שלהם לפרויקט. האנרגיה הזאת סוחפת אותך למעלה ולא מאפשרת תחושה של חזרתיות, ובטח שלא עייפות".
מה מנחה אותך בבחירת התפקידים שלך?
"בדרך כלל אני מנסה לשחק תפקיד שבו הדמות מופיעה בדף האחרון", היא עונה בהומור אופייני. "אם היא לא מופיעה בעמוד האחרון אני בודקת את זה היטב, כך שתמיד אני קוראת תסריטים מהסוף להתחלה. אבל ברצינות, קשה לי להגיד בדיוק מה מנחה אותי בבחירת תפקיד. נדמה לי שלעתים קרובות אני מסתערת לעבר מקומות ש'מלאכים חוששים ללכת בהם' ועושה דברים מכל מיני סיבות משונות.
"בסך הכל, עשיתי המון תפקידים שונים ומשונים בקריירה שלי וזה היה כיף גדול. הנה, במקרה של סרט כמו "The Clearing" (סרטו של הבמאי פיטר ז'אן ברוג משנת 2004, שבו שיחקה לצד רוברט רדפורד וויליאם דפו - נ.ג), למרות המבנה הלא קונבציונלי והבמאי המתחיל, דווקא העובדה הזאת מצאה חן בעיניי. אני חושבת שמה שנפלא אצל במאים של סרט ראשון הוא שהם רעבים, מלאי תשוקה וכמהים לעבוד".
בתקופה שבה שחקניות רבות כל כך מתלוננות על חוסר בתפקידים ראויים, את ניצבת כסמרטוט אדום מול פני הקולגות.
"אני באמת מרגישה בת מזל. אני חושבת שזה קשור לעובדה שתמיד הייתי מגוונת בתפקידים שבחרתי וגם לעבודה הרצופה שלי על במות התיאטרון, היכן שיש תפקידים גדולים באמת. חשוב לי לחזור לתיאטרון כמה שרק אפשר, רק משום שאני לא רוצה לאבד את היכולת שלי לעשות את זה. זה מפחיד מאוד, כי את מעמידה את עצמך בחזית והביקורת כלפייך הרבה יותר חריפה, מצב שלדעתי אינו הוגן במיוחד. קשה לעשות תיאטרון יותר מכל מדיום אחר, ועדיין רמת הביקורת ממריאה לשחקים. את יכולה להתחמק מאשמת רצח על המסך אבל בתיאטרון יורים בך ואת צריכה לעלות על הבמה שוב למחרת וזה קשה מאוד".
בואי נדבר רגע על נושא הגיל. כשחקנית שלא פחדה להתפשט מול המצלמה גם בגיל מתקדם יחסית, עד כמה הנושא מעסיק אותך?
"אם כבר, הגיל מעסיק אותי ברמה ההפוכה, משום שהרבה פעמים הטענה שאני נתקלת בה היא שאני משתבחת עם השנים וזוכה להערכה רבה יותר. וגם במובן הזה צריך להיזהר מאידאליזציה הפוכה. אני לא רואה את עצמי מצליחה יותר היום לעומת גיל 21. בזכות הטלוויזיה אמנם מכירים אותך יותר מאשר מעבודתך בתיאטרון שייקספירי, אך מבחינת ההצלחה עצמה מעולם לא היה לי על מה להתלונן.
"בכלל, תזכרי שאני עוסקת במקצוע שבו אנשים רבים בגיל צעיר, כמו בגיל מבוגר, נדרשים להצדיק את קיומם שוב ושוב. הצורך להילחם על התפקיד והמצב התדיר שבו אתה מוצא את עצמך נפלט החוצה חוזר גם כשאתה בן 20 או 30, וגם כשאתה בן 60 ויותר".
לא חששת אף פעם שהקפיצה החופשית שאת רגילה לבצע בין הוליווד, שייקספיר, סדרות טלוויזיה וקולנוע עצמאי תנגוס במיצוב הכה איכותי שלך כשחקנית?
"להפך. מבחינתי, אין היררכיה ז'אנרית שנקבעת מראש. סרט הוליוודי יכול להיות לא פחות עמוק ממחזה שייקספירי, וקולנוע עצמאי ניסיוני לאו דווקא איכותי יותר מקולנוע מסחרי. כשיש תוכן שמעניין אותי, שאני מוצאת שהוא מסקרן - שם אני אהיה. לשמחתי, העניין הוא זה שמוביל אותי ולא ההגדרות. למשל, מעניין אותי מאוד לעשות סרט במקום כמו ישראל. כמדינה שבנויה על קונפליקט, הדרמה חיה אצלכם ללא הרף והיה מעניין אותי לחקור את המקום הזה כשחקנית".
ברור לך שכרגע נטעת תקווה בלבותיהם של לא מעט יוצרים ישראלים, שכבר שוקלים לפנות אלייך. "זה איום?".
להפך, זאת הזמנה.
"אז אני שמחה לקבל אותה. שלא יחששו לנסות".
נא להמתין לטעינת התגובות
