חדווה מתפרצת

סידני בשה נסע משיקגו ללונדון כדי לגלות את סקסופון הסופראן, אירוע שהוליד את אחד האלבומים העליזים ביותר בתולדות הג'אז

יהושע בן חמו | 16/11/2005 8:09

שלום. קוראים לי יהושע בן חמו ואני מכור. אני משתמש יום יום; ליתר דיוק בימים שני עד חמישי. הנסיונות שלי להפסיק כבר מזמן עלו בתוהו, ואני מרגיש שזה חזק ממני. אני חייב את מנת הג'וי וההאפינס היומית; אני לא מתפקד בלי להגיע לדיספאץ' לפחות פעם בשבוע. אתמול, במקום עבודתי, התגלה העניין; קלוני נחשף לעיניי כולם. אחת מחברותיי לעבודה, בחורה ששמה "לי", גרמה לי למעוד בפומבי. בטעות, מצערת יש לומר, קראתי לה "לינג". מאותו רגע התחוור לי שאין טעם להסתיר את האמת: אני צופה בסדרה "פיק-אפ" בכל ערב, ואני לא מסוגל להיגמל. ברוריה, הלנה, עומר ונדב מספקים לי את מנת העונג היומית; יסי, נועה, אנטבה ושלומצ'ו ממלאים בתוכן את לילותיי. אני מרגיש ג'וי והאפינס כאילו שבלעתי גלולות אנטי אייג'ינג.

מזל שיש גם ג'אז בבית: הוא היה שם לפני אותה התמכרות, ויישאר גם בתום עונת השידורים. ואם בג'וי והאפינס עסקינן, קשה לי לחשוב על אלבום יותר עולץ מ-"The Fabulous Sidney Bechet". ג'אז עליז שבעליזים, הלקוח הישר ממצעדים ססגוניים של ניו-אורלינס, בשנים הרחוקות בהן "קטרינה" היה רק שם תמים של נערה.

סידני בשה, נגן מחונן של סקסופון סופרן, איש הג'אז הראשון שהשתמש בכלי, חדשן וממציאן שהשפיע בין השאר על ג'ון קולטריין, שייך לדור של החבר'ה הוותיקים. הוא נולד בניו-אורלינס ב-1897, שלוש שנים לפני בן המקום המפורסם לואי ארמסטרונג. בניגוד לארמסטרונג שגדל במשפחה ענייה, הגיע בשה מהמעמד הבינוני. אביו עומאר, סנדלר במקצועו, ניגן בשעות הפנאי בחליל; ארבעת אחיו של סידני ניגנו בכלים שונים. כשהיה סידני בן 8 קיבל מאחיו הגדול ליאונרד קלרינט. מהר מאוד השתלב בהרכב המשפחתי שניגן מוזיקה בורגנית שכללה ברובה ואלסים מנומסים של סופי שבוע מהוגנים. סידני הצעיר שיתף פעולה בחוסר רצון: הוא נמשך אל הג'אז, כזה שהתנגן בכל מועדון ריקודים, וכיכב בתהלוכות של העיר התוססת. הוא התגלה כילד פלא, עם השנים השתפרה נגינתו והוא החל לנגן בהרכביי ג'אז מקומיים. החצוצרן באנק ג'ונסון, נגן אגדי באותם ימים, שמע אותו כשהיה בן 11, התרשם וצירף אותו ללהקתו.

1916. סידני בן 19, עטור ניסיון אותו רכש בנגינה במועדונים ובפיקניקים, עוזב את ניו-אורלינס ומגיע לשיקגו. שלוש שנים מאוחר יותר מגיעה הפריצה הגדולה. הוא מצטרף לתזמורת הסינקופית הדרומית של וויל מריון קוק, יוצא איתו לטור באנגליה, וזוכה לביקורות נלהבות. "נגן הקלרינט הוירטואוז סידני בשה הוא גאון!" יוצא מגדרו אחד המבקרים. בלונדון הוא מגלה את סקסופון הסופרן, כלי נגינה קשה לתפעול שעתיד ללוות אותו כל חייו. הוא חוזר לארה"ב ומקליט אלבום בכורה ב-1923, מנגן בשורה של אלבומים, משתף פעולה עם לואי ארמסטרונג ועם דיוק אלינגטון, ויוצא שוב לאירופה. בשנים 1925-29 הוא חי באירופה ונודד בין אנגליה, צרפת, גרמניה ורוסיה. בזמן שהותו בפריז הוא מסתבך בקטטה עם אחד מחבריו ללהקה; קרב יריות שמביא לפציעתם של שלושה אנשים מכניס אותו לכלא. הוא יושב שנה ומגורש מצרפת. הוא מעביר עוד שנתיים בברלין, וחוזר פעם נוספת לארה"ב.

עטיפת האלבום "The Fabulous Sidney Bechet" עטיפת דיסק

שנות ה-30 מביאות עימן קשיי פרנסה ממוזיקה, בשה שמתגורר כעת בברוקלין מחליט לשנות כיוון ופותח עסק של חייטות. העסק לא ממש מצליח, חיידק המוזיקה לא מרפה, ולמזלו של עולם הג'אז הוא חוזר לנגן. ב-1939 הוא מקליט גרסה עילאית ל"Summer Time", חוזר לשתף פעולה עם ארמסטרונג, זונח לרגע את סקסופון הסופרן לטובת הקלרינט, ומותיר אחריו הקלטה בלתי נשכחת עם הפסנתרן ארל "פאד'ה" היינז. הוא ממשיך הלאה, מדלג מאירופה לארה"ב, וב-1955 מתיישב סופית בפריז, שם הוא זוכה למעמד של כוכב על. הוא נפטר ב-14 במאי 1959, בדיוק ביום הולדתו ה-62. שלוש נשים, פילגש וילד לא חוקי מתאבלים על מותו, שהופך למאורע בינלאומי: העיתונות הצרפתית והעולמית מציינות זאת בכותרות הראשיות. בארצות הברית לעומת זאת, עסוקה התקשורת בעניינים אחרים. מבקר המוזיקה ליאונרד פד'ר: "המוות הזה מאיר כמה מהצדדים הפרדוקסליים של תולדות הג'אז. במשך שנים היו לבשה הצלחות מעטות וחסרות משמעות, שלא שיקפו את כשרונו האמיתי. רק בשנות חייו האחרונות הוא זכה להכרה ההולמת בצרפת, לאחר שנים בהן ארצו שלו התנכרה לו".

האלבום "The Fabulous Sidney Bechet" מאגד לתוכו שני אריכיי נגן שהוקלטו בחברת "בלו-נואוט", בשתי גיחות של בשה לארה"ב. 9 הרצועות הראשונות הן מ-1951. בשה המגובה בחצוצרן סידני דה-פריס, נגן הטרומבון ג'ימי ארצ'י, פלאס רית'ם סקשן של פסנתר בס ותופים, מפיקים ג'אז של מצעדיי רחוב. ג'אז חי ועולץ במיוחד בסגנון הנע בין דיקסילנד/ניו-אורלינס לג'אז רווי אלכוהול מהאסכולה של שיקגו. 8 הרצועות הנותרות הן מ-1953. בשה וארצ'י מגובים הפעם בחצוצרן ג'ונה ג'ונס שלוקח את כל העסק לכיוון של סווינג; הפסנתרן באדי וויד צובע את הכל בגווניי בי-בופ. התוצאה בשני המקרים מרנינה, ואיכות ההקלטה מצויינת (דבר נדיר כשמדובר בבשה. רוב הקלטותיו משנים קדומות יותר באיכות נוראית). הסקסופון של בשה מפוצץ בחדווה מתפרצת, פסוקיו המוזיקליים העשויים בקפידה עטופים בוויברטו מלא הבעה; חוש הקצב שלו מהפנט

בשמחת החיים האינסופית אותה הוא מספק בנדיבות.

גולת הכותרת של האלבום היא רצועה מס' 13, "All of Me". שיר מושלם שבמושלמים, החביב עלי במיוחד בשלל הביצועים שברשותי. כאן הוא זוכה לגירסה מצודדת ביותר, כזו המצדיקה את רכישת האלבום כולו. אווירה קסומה של בס-תופים חרישיים במקצב של מצעד הזוי כמעה, עם הדגשים עדינים של כלי הנשיפה בכל פעימה, מזמינים את הפסנתר של וויד לנגן את המנגינה הבסיסית. הוא מאלתר בקלילות נינוחה שני בתים ומפנה את הבמה לחצוצרה של ג'ונס, שפורץ בתרועות שמחה חסרות מעצורים. הנגינה שלו כה ברורה עד כי אפשר ממש לשמוע את מילות השיר; האילתורים שלו מלאיי ברק וחיות; הוא נשמע כאילו הוא ניצב במרכז הסלון ועושה הכל כדי לשמח את קהל מאזיניו. בשה הוא הבא בתור. הוא מטפס לרגיסטרים הגבוהים של הכלי ומרעיד את נימיי הנפש, שר את המנגינה וגורם לצמרמורת נעימה בכל הגוף, נותן את כל מה שהוא יכול תוך הזדהות מוחלטת עם המוזיקה, וברגעים מסויימים נוגע בשמיים. סולו בס קצרצר ואחריו נגינה של שישה הנגנים ביחד מסיימת את הקטע.

16 הרצועות הנוספות שמציע האלבום נעות בין מקצבים שונים: אציין רק את "Sweet Georgia Brown" האנרגטי מצד אחד של הסקאלה ולעומתו "Black and Blue" הבלוזי מצידה האחר. חלק מהקטעים טובים יותר, חלק טיפה פחות, אבל בסך הכל מדובר באלבום ראוי בהחלט, המספק הזדמנות פז לשמוע ג'אז של פעם, כזה שמזכיר סרטים מרצדים בשחור לבן עם הרבה ריקודים, בחורינות חסודות בשמלות מלמלה וגברים שרמנטיים בכובעיי שעם.

בשלוש מילים: הכי ג'וי והאפינס.

עדכון אחרון : 16/11/2005 8:34