זה בריא לילדים
אלבום שירי הילדים של שמוליק וג'וזי (למילים של ילן-שטקליס) היה צריך להפוך לקלאסיקה כמו "החלונות הגבוהים". נדב הולנדר נוגע בעורק זהב
אי אפשר לדבר על שמוליק קראוס בלי להזכיר כמה דברים, אז בואו נגמור עם זה מהר: מכות, אברבאנל, חלקת אדמה בנבי סמואל, בית סוהר, שישי חם, נהיגה ללא רישיון, הרבה תרופות.
מאות גזרי עיתונות ממלאים את תיקי הארכיון המתפקעים שלו, בודדים מהם עוסקים במוזיקה. מערכות היחסים הסבוכות שניהל עם משפחתו, עם עצמו ועם מוסדות שונים אפשרו לתקשורת לשלוף נגדו עוד ועוד כותרות שנלקחו מתוך שיריו. "איך שגלגל מסתובב" (כאשר בנו נעצר לאחר שתקף אותו), "הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף" (כשנמצא שהוא נוהג להטריד את עובדי נתב"ג) או "ידידותי לסביבה" (באירוניה, כמובן).
אפילו אסי דיין, שראיין את קראוס בשנת 88' לרגל תקליטו "אחרי 20 שנה", לא התאפק ואמר עליו "רואים קרוב רואים טירוף". עם כיסוי תקשורתי כזה, כמה קל לשכוח שמדובר באחד מאבותיו של הרוק והפופ הישראלי, שהלחין שירים כמו "זמר נוגה" עוד לפני שהביטלס הוציאו את האלבום הלבן.
גם שמה של ג'וזי כץ עלה לאחרונה בהרחבה, וזו סיבה מצוינת להימנע ממיחזור נוסף של מערכת היחסים הטראומטית הזאת. הנקודה המעניינת היא שבעשור וחצי של חיים וקריירה משותפים, הקליטו הצמד קראוס וכץ אלבום דואט אחד בלבד, "לבד ביחד ולבד לבד", שכולו שירי ילדים מאת מרים ילן-שטקליס. אף אחד משירי האלבום לא זכה לתהילה נוסח "החלונות הגבוהים", אבל אלו שילדותם עברה עם האלבום ברקע יסכימו בוודאי כי מדובר ביצירה מרגשת ונדירה באיכותה.
גם אם הילדים של שנות ה-70 נאלצו לרוץ פה ושם למקלטים, הם זכו לפריבילגיה נדירה שאינה מנת חלקם של ילדי שנות ה-90 וה-2000 - שירים איכותיים. באותה תקופה, הקלטת אלבום ילדים נחשבה צעד מקובל בקרב זמרים מוכרים. תקליטים כאלו היו הזדמנות נהדרת ליוצרים מוכשרים, להביע צדדים מורכבים יותר - כאלו שדווקא למבוגרים קצת קשה לקבל. לדוגמה: תקליטי הילדים המצוינים של חוה אלברשטיין ושל אריק איינשטיין, אלבומי "פסטיבל שירי הילדים" וספינת הדגל של הז'אנר - "הכבש ה-16".
הרעיון להעלות מופע משיריה של ילן-שטקליס נולד מתוך מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין הסופרת והמשוררת הירושלמית ובין בני הזוג קראוס וכץ. כבר ב-1967 הלחין קראוס את שירה "בובה זהבה" ("עייפה בובה זהבה, ועייף מאוד הדוב"), שהפך לאחד מלהיטי "החלונות הגבוהים". ב-1975 החלו קראוס וכץ לעבוד על מופע משותף
"שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה פעם ילן-שטקליס. ואכן, הטקסטים הרגישים שלה אפשרו לצרפתי ולגפן לתת למופע רובד אקטואלי: כץ גילמה בו בובה יפהפייה, שמנהלת מערכת יחסים מורכבת עם דמותו של קראוס. פה ושם היו סממנים אירוטיים, כמו בשלב שבו הסיר קראוס את שמלתה של הבובה ולימד אותה ללכת ולרקוד. לקראת סוף המופע היא מתעוררת לחיים, ומבקשת לשחק איתו ב"רופא וחולה" וב"אבא ואמא". בסוף היא אפילו רוצה להתחתן. אלא שבמשחק המחבואים שמתפתח על הבמה, בכל פעם שקראוס משיג אותה - הוא נעלם. "הוא לא מתחבא בצחוק", פנתה כץ לקהל, "הוא כבר מתחבא שנתיים. לא רוצה לשחק עוד".
באוגוסט 1975 נסע צוות המופע לירושלים כדי להעלות אותו מול ילן-שטקליס, לרגל יום ההולדת ה-75 שלה. לא ידוע מה עבר בראשה של ילן-שטקליס, שכתבה טקסטים לילדים וקיבלה מופע למבוגרים. מה שכן, האלבום שיצא בסוף אותה שנה והכיל 12 משירי המופע (ואף לא קטע קישור אחד), היה נטול ציניות ופנה במידה שווה לילדים ולמבוגרים, כל עוד יש להם טעם טוב במוזיקה.
אלונה טוראל, אקס להקת הג'אז המיתולוגית של ארה'לה קמינסקי ורומן קונסמן "הפלטינה", צבעה את האלבום בצבעים ג'אזיים בהירים, עם עיבודים קלילים לכלי נשיפה והקדמות נהדרות של פסנתר חשמלי. הלחנים של קראוס, ולא פחות מכך של טוראל ושגיא, מתייחסים במלוא הרצינות לטקסטים הנוגים של ילן-שטקליס, , שלא בהכרח מדברים תמיד על ילדים - על אחת שממתינה לחבר ב"מיכאל" ("מחר השכם בבוקר אלך לי אל הגן, ואשב לי ואבכה לי כל הזמן"); על השמש שנעלמה ב"שמש שמש במרום" ("היא אולי נפלה לים, לא תשוב עוד לעולם"); או על המלחמה ב"החייל של אתמול" ("לא ככל האדם, לא עצב בקול רם, רק עיניו עצבות היו"). פה ושם צצו להם גם מקצבים לטיניים עליזים (ב"ידידי טינטן" למשל), באחת מהופעות הבכורה של הז'אנר במוזיקה הישראלית.
שנתיים אחרי "לבד ביחד ולבד לבד", יצא (לאחר שש שנות גניזה) אלבומו המיתולוגי של קראוס "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". התיעוד הפרוע ההוא הוקלט קצת אחרי ההיתקלות החמושה בנבי סמואל, שבעקבותיה נשלח קראוס לכלא. הפער המדהים בין העדינות של "לבד ביחד" לבין החיספוס של "מדינת ישראל", הוא ככל הנראה סודו של שמוליק קראוס, מגדולי היוצרים שלנו, נבי סמואל של המוזיקה העברית.
"לבד ביחד ולבד לבד", למרות שלא הצליח מסחרית, הוא אחת מנקודות השיא בקריירה של קראוס וכץ, וכך גם בשושלת המפוארת של אלבומי ילדים עבריים איכותיים. דרך אגב, עם העברתו של האלבום לדיסק נשמט שמה של ילן-שטקליס מהעטיפה, ויוצא שבגרסה הדיגיטלית (לפחות בזו שבידיי) אין למשוררת החשובה הזו כל קרדיט. שמו של צרפתי, אם תהיתם, דווקא מופיע.
אשר לקראוס, היום הוא כבר בן 70, ולמרבה הצער מרגיש הרבה יותר. "אני כבר בן 4,500 לפחות", אמר בראיון לפני כמה שנים, "וכבר התחלתי לספור את הסתווים האחרונים שנשארו לי". שיהיה עד 12,000.
נא להמתין לטעינת התגובות
