לסביץ'
ממרום המטר-חמישים שלה, שורטי מדברת על ההורים שלא הפסיקו לריב, על הבחורה הראשונה שהיא נישקה, על ניסיון ההתאבדות ועל כל מי שניסה לעשות כאן ראפ לפניה
סליחה, איפה את כלואה בדיוק?
"שאלה טובה, אם הייתי יודעת, החיים שלי היו יפים".
היא נכנסת למקעקע ואני מביט בה כשהוא מפעיל את המחט לראשונה ונוגע בעורפה. אחרי כמה שניות היא מתחילה לעוות את פרצופה. "וואו, זה ממש כואב", היא מתלוננת. את המקעקע זה לא ממש מרשים, אותי כן. יום לפני כן גיליתי בחורה קשוחה עם פה גדול שכלום לא מזיז לה או פוגע בה, והנה היא משמיעה צלילים של כאב. בשבילי זה סדק בשריון הפלדה שלה. אחרי כמה שניות היא מבקשת לעצור את הקיעקוע ולתת לה לנוח לרגע, להקל את הסבל.
אולי תתחרטי?
"אין סיכוי. תמשיך גבר".
המקעקע חוזר למלאכתו.
שורטי, או בשמה האמיתי הילה ניסימוב, ספק ילדה ספק אישה בת 22, מוציאה השבוע דיסק ראשון, "לאלף את הסוררת". באלבום, המכיל שירי היפ הופ נושך לצד בלדות נוגעות, היא מציגה את עצמה כעוד ראפרית זועמת, כועסת, מאוכזבת, צינית, שלא ממש יודעת על מה, אבל יודעת שהיא כזאת. היא בטח לא הראשונה שעושה את זה. לפניה שחו בגטו ראפריות כמו אם-סי שירי, שדי התפוגגה, ואם-סי קרולינה, שמעדיפה כיוונים יותר פאנקיים, ואחרות שלא ממש הצליחו להטביע את חותמן ונעלמו כלעומת שבאו. כנראה שהקהל, שקונה את המוצרים של משפחת תאקט, מוקי ומסיקה כאילו היו לחמניות, לא ממש יודע לאכול את הילדות החמודות האלה שמנסות לשחק אותה במגרש של הגברים.
שורטי ממש לא חושבת ככה. "אני לא רוצה להשתחצן,
אז את שורטי לא ממש מרתיעה העובדה שאף אחת מהמתחרות לא הצליחה להטביע חותם בתחום. למה? כי לה יש קלף חזק, והיא משתמשת בו. מדובר בראפרית, ואם תרצו גם בזמרת, הראשונה שעוסקת במיניות שלה באופן גלוי, בוטה ולא מתפשר. לא עוד שירים על אני אוהב אותך והמצב פה חרא, אלא שירי אהבה בגוון לסבי, כולל תיאור של אקט מיני עם אישה. לא, היא לא פוחדת להגיד את זה. לא, היא ממש לא חושבת שיש פה דרמה גדולה, ולא, זה ממש לא נראה לה אמיץ או יוצא דופן שכמעט בכל השירים שלה היא מדברת על אהבתה לנשים.
למה "שורטי", כי את פצפונת?
"זה כינוי אמריקני. בארצות הברית כל בת שמסתובבת עם הבנים כאחת מהחבורה קוראים לה 'שורטי' וזאת תמיד הייתי אני. ממש אין לי בעיה עם הגובה שלי. אני 1.50 מטר פלוס ואני יפה וגם כוסית. סבבה?".
סבבה . אבל לא אכפת לך שבסביבה המוזיקלית שלך יש עוד מישהו עם אותו כינוי, זה מ"ביגי ושורטי"?
"אני קראתי לעצמי שורטי עוד לפני שהוא ידע מה זה היפ הופ ואני שמה עליו זין ולא מעניין אותי איך קוראים לו, הוא יכול לקרוא לעצמו הילה מצדי".
כששורטי אומרת את זה היא לא נשמעת גברית, שחצנית, או לסבית סטראוטיפית. באופן מוזר היא נשמעת נשית וחיננית ואפילו משעשעת. האם זה סוד הקסם של הבחורה הקטנה הזאת והאם בזכות הנוסחה של מיניות לפרצוף, פה גדול וטקסטים חריפים היא תצליח לחדור למיינסטרים השמור ברובו לסאבלימינל וחבריו למשפחת תאקט?
הסיפור שלה מתחיל בבת ים, כבת זקונים במשפחה מהמעמד הבינוני סופר פלוס (אבא קבלן ואמא שלא ממש היתה צריכה לעבוד). אחיה ואחותה גדולים ממנה בהרבה (34 ו-36 בהתאמה) ושניהם חיים בארצות הברית. "מצד אחד, אנחנו בית נורא חם, אבא שלי בולגרי ואמא שלי סורית. אני הילדה הקטנה שלהם ותמיד קיבלתי הכי הרבה פינוק ואהבה מכולם", היא אומרת. "מצד שני, ההורים שלי נשואים, אבל אין ביניהם מערכת יחסים מושלמת, בלשון המעטה. כן, גדלתי בבית ששמעתי בו דברים, וכן, שמעתי דברים לא נעימים על היחסים של ההורים שלי שקרו לפני שנולדתי".
המילה "דברים" היא דרכה של שורטי לתאר זוגיות של ריבים וצעקות שלפעמים הובילו לכך שאמה עזבה את הבית לתקופה וחזרה עם חלוף זעם, "בשביל הילדים".
את חושבת שהיתה לך ילדות שונה מהרגיל בגלל המריבות של ההורים?
"כן, והכל בגלל שאני בן אדם שנורא קל להכניס אותו לסרטים. לא ממש למדתי, כמעט לא הגעתי לבית ספר,לא עניין אותי. סיימתי 12 שנות לימוד כי לדעתי פשוט רצו שאני כבר אלך משם. אמרו לי, 'קחי את התעודה ואל תבואי יותר'. תמיד היה לי את המוזיקה ואת הבריחות לארצות הברית, לאחים שלי, כשהייתי בדיכאון".
ואיזה מטען השאירו בך היחסים בין ההורים?
"אני בן אדם שלא שוכח דברים, לא שומרת טינה, אבל גם לא שוכחת, וכל מה ששמעתי אז נשאר אצלי. זה לא שהייתי ילדה בעייתית, אף פעם לא נזקקתי לתשומת לב מההורים. תמיד הייתי בורחת לעולם אחר, לכתיבה. אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי".
אז בכל זאת יצא לך משהו מכל הבלגן.
"לא יודעת אם יצא מזה משהו כזה טוב, כי אני שרה על דברים נורא אישיים ולפעמים מצטערת שאני כל כך אישית במילים שלי. הייתי רוצה לעשות חומר קליל יותר, אבל זה מה יש".
מצטערת או לא, לפני שלוש שנים עברה שורטי לתל אביב במטרה להגשים את החלום ולעשות מוזיקה. סצנת המוזיקה השחורה לא היתה זרה לה, מגיל 15 היא בעניינים. לפני שנתיים, אחרי שהוגדרה במגזין "רייטינג" כ"דבר הבא בהיפ הופ", קיבלה טלפון מחברת התקליטים אן-אם-סי. שמעו חומרים, זיהו את הפוטנציאל וחתמו איתה חוזה להקלטת סינגל.
עוד לפני שהספיקה למצמץ כבר היה לה להיט ברדיו: "פינוקיו" מהפרויקט "ילדים גדולים" של הראפר מסיקה. האלבום, אוסף שירי ילדים מתוכניות טלוויזיה בעיבוד היפ הופי, הפך מיד להצלחה היסטרית ובדרך הקפיץ את שורטי מאנונימיות לכוכבות.
איך נוצר הקשר בינך לבין מסיקה?
"אנחנו חברים המון זמן. תמיד עשינו דברים ביחד וכשהוא התחיל להקליט הוא הציע לי להצטרף. כתבתי את כל קטעי הראפ ל'פינוקיו' בעצמי והקלטנו. דרכו גם הגעתי לבייס רקורדס, חברת התקליטים שלי, שמייצגת את הראל סקעת ויהודה סעדו".
אבל היית חתומה באן-אם-סי. זאת אומרת שבעצם עברת מחברה גדולה וותיקה לחברה קטנה ומתפתחת, לא תמוה?
"היה לי נורא רע שם. הם החתימו אותי על סינגל וזה לא זז לשום מקום ואני נורא מהירה ורציתי לעשות את זה כבר. חצי שנה חיכיתי רק לסינגל. באתי עם שירים מוכנים, רציתי להוציא את השיר 'לאלף את הסוררת', אבל הם לא הסכימו. הם נורא פחדו ואני לא טיפוס שפוחד, והמרמור שלי הלך וגדל ורציתי פשוט לעוף משם.
"למזלי, כשבאתי להקליט את 'פינוקיו', אלי עמיר, המנכ"ל של בייס, נורא התלהב ממני. הוא הזמין אותי אליו ושאל מה דעתי לעבור אליהם. התחברתי אליו מיד ונהיינו חברים גם מעבר למוזיקה. נהיינו אחים בנפש. הוא צעיר מאוד, בן 32, איש עסקים שקודם כל אוהב מוזיקה, וזה מה שחיפשתי. חיפשתי חברת תקליטים שהיא גם מסחרית ומממנת את ההשקעה הכספית לאמן, אבל גם משקיעה בתוכן. איך שעברתי ישר התחלתי לעבוד על התקליט ובמקביל יצא 'פינוקיו' והפך ללהיט".
איך הרגשת עם כל ההיסטריה שהיתה סביב השיר?
"בהתחלה היה לי נורא כיף וזה זרק אותי ישר לתודעה והיה לי הכי מדהים בעולם, מצד שני זה היה פתאומי מדי, הופענו בכל מקום בארץ ופתאום נהייתי כוכבת ילדים כזאת, שאני לא. גם נורא התעצבנתי, כי הילדים בכלל לא טרחו להקשיב לטקסט. הטקסט שאני כתבתי היה מאוד חברתי ופתאום נכנסתי לתדמית של כוכבת ילדים ומעולם לא רציתי להיות שם".
אם לא רצית להיות שם, למה את ומסיקה הוצאתם יומן נוער?
"תשמע, אני לא יכולה להגיד שאני מסכימה עם כל מה שחברת התקליטים שלי מבקשת כי אני לא. אבל בכל זאת יש השקעה כספית אדירה בי, בדיסק, בקליפ ובסינגלים, אז כשאמרו לי 'בואי תעשי יומן' בלעתי את הרוק".
אבל המוצרים האלה מקרבים אותך לקהל הכי מבוקש היום, הילדים.
"ברגע שילדים בני 13-12 באים לבקש ממני חתימות לא נוח לי. זה כיף ואני מאוד שמחה על הפרגון, אבל פשוט לא נוח לי".
הקהל של משפחת תאקט מורכב ברובו מילדים ותראי איפה הם היום.
"אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא עושה את המוזיקה של תאקט. אני באה ממקום נורא שונה, ואם אתה אומר שאני עושה מוזיקה כמוהם אני מאוד אתבאס".
מה ההבדל המהותי בינך לבינם?
"משפחת תאקט לא נחשבים בעיני כראפרים בועטים וכועסים על אמת. קוואמי הוא אמן בועט וכועס והוא לא ממש מצליח וזה מכעיס אותי. אני עומדת מאחורי מה שאני מייצגת. ברגע שאתה מציג דבר אחד בטקסטים שלך ואז רץ ומוכר אותם בפרסומת לשוקו, יש פה בעיה".
אז איך את מסבירה את הפרסומת לשוקו שהפסקול שלה הוא "פינוקיו" שלך?
"לא ידעתי עד שראיתי את זה בטלוויזיה. חברת התקליטים אישרה משהו בלי שאדע, וזה גם לא התפקיד שלי לאשר את זה, אבל יש דברים שאני לא מסכימה. אני לדוגמה בחיים לא אסכים שישימו את השיר שלי עם פרסומת לטמפונים כמו שרונה ודניאלה פיק, אין סיכוי.
"כסף לא עובד אצלי, הוא לא פקטור. אני לא אפרסם דברים בשביל כסף. היום, אחרי שהיה לי את השיר הכי מצליח בארץ, אני חיה ממשכורת מאוד נמוכה מחברת התקליטים שלי וזה לא מזיז לי. לא בשביל זה אני עושה את זה, וגם אם אופיע מול קהל של ארבעה אנשים שבאו לראות אותי אני אהיה שמחה עם זה".
אבל להנחות ב"אקזיט" כן רצית.
"אם זה בסטייל שלי אז כן. הלכתי לאודישנים והתנאי שלי היה שאהיה מי שאני: כן, אני אוהבת בנות, כן, יש לי פה גדול וכן, אני הולכת לפתוח אותו. אם שלושת התנאים לא מתקיימים אני לא אנחה, גם אם תציעו לי הכי הרבה כסף בעולם. חוץ מזה, השאיפה המרכזית שלי היא להגיע לקהל יותר בוגר מהקהל שצופה ב'אקזיט'".
כדי לפנות לקהל בוגר יותר יצרה שורטי קשר עם דניאל סלומון, שהפיק לה מספר קטעים בתקליט. למה דווקא סלומון? היא היתה בהופעה שלו והתרשמה עמוקות, מצאה את כתובת האי-מייל שלו, שלחה לו מייל ותיארה כמה היא מעריכה את המוזיקה שלו, לא שכחה לציין שגם היא שרה וכמובן השאירה מספר טלפון. סלומון התרגש, חזר לשורטי, נפגש איתה, ושנתיים אחר כך הוא מנגן לה סולו פסנתר בתקליט. מי שיצפה לשמוע אותו שר באלבום יתאכזב. את קוואמי, קאשי, הראפר ש"ס וזמרת העבר שרי דווקא כן.
אמן כל כך מצליח כמו דניאל סלומון, איך לא השתמשת בו גם לשירה?
"לא מצאתי לזה מקום. כשעבדתי על התקליט התקשרתי אליו והוא אמר שיעשה מה שאני אבקש. אמרתי לו שאני מעדיפה שנעשה את זה הכי אינטימי, שהוא רק יבוא, יפיק וינגן לי וזהו. תשמע, יש לי את היחצן הכי טוב בארץ ואת חברת התקליטים הכי משקיענית ויכולתי להביא את כולם לתקליט הזה ולא רציתי, כי אני באה לעשות משהו קצת שונה. חוץ מזה היה חשוב לי להראות מי אני ושאני יכולה לבד כי אני טובה, אתה יודע מה", היא מדגישה. "אני לא רק טובה, אני מצוינת במה שאני עושה. ובלי שום קשר, אני מודעת לעובדה שדניאל הוא אמן ויוצר מדהים".
סלומון הוא בין היחידים שנחלץ מתער לשונה של שורטי. תוך כדי שיחה היא יורה לכל עבר בקולגות, ולא ברור אם דבריה החריפים נובעים מחוסר ניסיון מול עיתונאים או שהיא אכן הולכת עם הכנות שלה עד הסוף ובכל מחיר, מתוך אמונה שכמו שהיא לא מוכנה שיצנזרו אותה, ככה היא לא מצנזרת את עצמה. ככה גם במוזיקה. כבר ב"לאלף את הסוררת", הסינגל הראשון, היא יורדת על התל אביבים השמאלנים, על גל שיתופי הפעולה בין ראפרים לזמרים מזרחיים, על רוני סופרסטאר ועל תרבות הפלייליסט של גלגל"צ: "אתם מוזמנים להשמיע/ את רוני במקום/ אריזה יפה שבתוכה/ חיקוי זול של הכל". . . השיר כשל כמובן במבחן הפלייליסט של התחנה הצבאית אך מושמע ללא הרף בתחנות הרדיו האזוריות.
את לא מפסיקה לקטול את רוני סופרסטאר. למה היא כל כך מכעיסה אותך?
"כל פעם שואלים אותי מה הבעיה שלי עם רוני אז אני אומרת את זה פעם אחרונה ודי, אין לי שום דבר נגדה. אני לא מכירה אותה. אני לא באה ממקום אישי, אני לא באה לפגוע ברוני. יש לי בעיה עם מה שהיא מייצגת, היא מייצגת זיוף".
זה כבר קצת שחוק להגיד שהיא מייצגת זיוף, לא?
"אבל זאת האמת, ואם אתה אוהב את המוזיקה שלה אז גם אתה זיוף בעיני. תראה, אני גם נהנית לזמזם את השירים שלה, אבל אתה יודע מה, מעצבן אותי כמויות הכסף שמשקיעים עליה ומעצבנת אותי כמות היחצון שהיא מקבלת".
אולי זאת קנאה?
"אולי, אבל אתה יודע למה? כי אני יודעת שאני יותר טובה. חוץ מזה, מטרידה אותי העובדה שהיא עושה כזאת מוזיקה, אני בטוחה שהיא יכולה לעשות יותר, היא לא נראית לי מטומטמת, ובמיוחד כשיש סוללה כל כך גדולה של אנשים סביבה. זאת התוצאה הכי טובה שהיא יכולה לספק?".
גם שרונה ודניאלה זה רע בעינייך?
"אותו חרא בדיוק".
אבל שרונה לפחות כותבת ומלחינה את השירים שלה.
"וחבל שכך".
אז אולי את פשוט לא אוהבת פופ?
"זה לא שאני לא אוהבת פופ, אני פשוט לא אוהבת מוזיקה שלא עושים אותה נכון. תראה את 'טומי', שאמא של שרונה כתבה לה. 'טומי הלו, חשבת שכן, אז זהו שלא', אני אמות לפני שאכתוב דבר כזה, אני אחתוך לעצמי את הוורידים. אני באה ממקום של מישהי שמאוד אוהבת מוזיקה, נושמת מוזיקה. אני לא חושבת ששרונה ודניאלה הן כאלה. הן יכולות רק להתפלל ליצור כמו אבא שלהן".
ויציאות שלא קשורות לקולגות, נגיד כשאמרת "הייתי עושה טובה לטלי שרון מ'טלנובלה בע"מ'", הן הכרח או שהיית יכולה לחסוך את זה לעצמך?
"כזאת אני. מאוד אימפולסיבית. אני גם בטוח אתבאס ממה שייצא בכתבה הזאת. אני נורא מוציאה מה שיש לי בלב. כששואלים אותי שאלות אני ישר עונה. חוץ מזה, באמת הייתי עושה לה טובה, היא מהממת".
במפתיע או לא, בשלושת החודשים האחרונים הספיקה שורטי להחליף שני מנהלים אישיים. "אני לא בן אדם שואל, אני בן אדם אומר, ומי שעובד איתי צריך להיות מוכן לזה, יש לי את הדרך שלי. קשה ליחצן אותי, קשה לעבוד איתי בכלל. אני פרפקציוניסטית. דורשת המון מאנשים שעובדים איתי ודורשת המון גם מעצמי, ואנשים שהם לא באותו ראש כמוני, זה גורם להם לקחת צעד אחורה, אין מה לעשות. אני בעייתית, פה גדול, גם בעבודה וגם בטקסטים". נכון לעכשיו מנהל אותה אסף אטדגי, שמנהל גם את הטאלנטים מויאל וסעדו. בינתיים היא מרוצה.
"אני יצאתי עם זאת ויצאתי עם זאת", היא מספרת ב"לאלף את הסוררת", "לא קל/ לרצות את הדבר הזה כל כך/ כשהיא שמה לי מחסומים/ ואני נותנת את עצמי/ לא קל/ לראות אותנו מתפרקות", היא מקוננת ב"לא קל". "כמה טוב לי המגע/ איך כל נגיעה מעבירה אותי לפלנט של תשוקה/ נאנחת בחוזקה", היא מפרטת ב"תהיי לי לפנטזיה". "ככה אני, אמיתית", היא מסבירה, "ואני הולכת עם האמת שלי".
תראי את עברי לידר: הוא גם הלך עם האמת שלו, הצהיר בכתבת שער שהוא הומו, אבל לא תשמעי שיר אחד שלו שמתעסק במוצהר ביחסים הומוסקסואליים ובטח לא ביחסים שלו. המקסימום שהוא יגיד זה "זכיתי לאהוב".
"זה נכון, וזה מה שאני אוהבת בטקסטים שלו, שהם לא ממש ברורים, שאתה לא מבין באמת על מה הוא מדבר. זה נורא מרתק אותי בו. עם המוזיקה שלי לא צריך לחשוב הרבה, אתה מקבל הכל לפנים ואולי זה לא לטובתי, אבל מי ששומע אותי מיד יודע עלי הכל".
אם ככה, מה פתאום מופיע באלבום שיר כמו "המבט שלו", שהוא בכלל שיר אהבה לגבר?
"עשיתי את התקליט הזה במשך שנה ורציתי לעשות שיר אחד של כיף בלי לחשוב יותר מדי. כל שאר השירים יצאו ממני והנה אחד שהוא לא עלי, הוא פנטזיה, סתם פנטזיה, לא שלי".
היית ילדה נשית?
"אף פעם לא הייתי נשית, זה לא הסטייל שלי. הייתי טום בוי, משחקת כדורסל וכדורגל, לא קלאס ולא גומי. כל החברים שלי עד היום הם בנים".
ממתי ידעת שאת לסבית?
"לעצמי ידעתי את זה כל החיים, כל הזמן הרגשתי משיכה לבנות. אני זוכרת שהייתי מאוהבת במורות שלי בגיל עשר, אבל רק בסביבות גיל 15 היה לי אומץ להגיד את זה לעצמי וברגע שאמרתי את זה, רצתי מיד וסיפרתי לאמא שלי, שהיא חברה נורא טובה שלי. זה היה בערב, בבית של דודה שלי, אני ואמא גרנו שם כי היא לא הסתדרה כל כך עם אבא. פשוט באתי אליה ואמרתי שאני חושבת שאני בקטע של בנות. היה לה קשה עם זה. היא התחילה לבכות וגם אני. והיא שאלה אותי איך אני יודעת ואמרה לי שאולי אני טועה ושהיא לא רוצה לדבר על הנושא הזה. אני כל החיים הייתי הילדה היפה שכל הבנים אוהבים, היא לא הצליחה להבין ואני כל כך רציתי לדעת מה קורה".
ומה עושה ילדה בת 15 שרואה את אמא שלה בוכה?
"אורזת מזוודה ונוסעת לאחותה בארצות הברית. זה גרם לריחוק מאוד גדול ביני לבין אמא שלי. היא לא הבינה איך הילדה שכל הבנים רוצים מספרת לה שהיא לסבית. רק בשנתיים האחרונות התקרבנו שוב והיא אפילו פגשה את החברה האחרונה שלי".
ואבא שלך יודע?
"לא. אבא שלי לא יודע כלום. אנחנו לא כל כך קרובים. אנחנו ככה כל החיים. אני תמיד לוקחת צדדים ולקחתי את הצד של אמא. הוא אפילו לא שמע את האלבום. לא מזמן הוא שאל אותי על איזו מתנה שקיבלתי, אם אחד מהמחזרים שלי הביא לי אותה".
ואת לא מתכוונת להגיד לו לפני שהכתבה מתפרסמת?
"לא. וגם אמא שלי לא תגיד לו כלום כי הם לא ממש מדברים. אין מה לעשות,אני החברה הכי טובה של אמא שלי ושל אחותי ושל אחי, אז להם סיפרתי, אבל עם אבא שלי אין את זה. הוא יכול לגלות והוא יכול לא לגלות. זה לא ישנה לי. אני לא אדם פחדן, לא אדם שפוחד מתגובות. אני ככה מאז שהחלטתי להפסיק לשמור את זה בסוד".
אף פעם לא היית עם גבר?
"לא. אין לי גם את הרצון הזה. הוא לא היה והוא לא יהיה. אין לי משיכה לגברים".
מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך עם בחורה?
"הנשיקה הראשונה שהיתה חשובה לי היתה עם הבחורה שאהבתי, עליה נכתב השיר 'לא קל'. אי אפשר לקרוא למה שהיה בינינו זוגיות, אבל היא שברה לי את הלב. היא היתה בת 18, סיימה תיכון, ואני בת 19. היא לא היתה עם נשים לפני, וזאת נטייה שיש לי, לסחוף אחרי נשים שהן לא בקטע. זה קרה לי עם כל הבנות שהייתי איתן עד עכשיו. היא לא היתה בטוחה במי שהיא והכניסה אותי איתה לכל הסרטים. התאהבתי בה ברמות שלא האמנתי שאפשר".
איך הכרתן?
"הכרתי אותה המון זמן, עבדנו ביחד במקום שמלצרתי בו. התחברנו ופתאום זה התפתח למקום אחר. הייתי מלאת ביטחון ומאוהבת. חייתי בשבילה, לא היה אכפת לי מאף בן אדם חוץ ממנה. זה היה משהו מטורף והכל היה סודי. כדי להיות איתי היא היתה צריכה אלכוהול. אני יודעת שהיא אהבה אותי, אבל מרוב שהיתה מבולבלת היא שיגעה אותי, עד שזה נגמר. אני גמרתי את זה, ארזתי דברים ושוב טסתי לארצות הברית. זה תמיד קורה, אני בורחת. לא יכולתי לחשוב שאני אעבור ברחוב ואראה אותה, ומצד שני כל פעם שהיינו רבות הייתי ממש יוצאת לרחוב לחפש אותה".
אז בסוף נשברת?
"בוא נגיד שפשוט ניסיתי להתאבד ונסיים בזה".
איך ניסית להתאבד?
"לא רוצה לדבר על זה. זה היה לפני שלוש שנים, ועוד לא החלמתי ממנה".
היא יודעת מזה?
"כן. לא הפלתי את זה עליה במכה, אבל היא ידעה אחר כך. היא יודעת הכל".
את מאשימה אותה?
"כן! השיר 'לא קל' זה על מישהי שהרסה לי את החיים וזה עליה. היא אשמה כי היא פחדנית, היא יכלה ללכת בשנייה הראשונה שנפגשנו, אבל היא בחרה להישאר ולשגע אותי".
איך זה שלא כתבת שיר על הניסיון להתאבד?
"כל עוד אני לא יכולה לדבר על זה, אני לא יכולה לשיר על זה. זה חלק מהגבולות שלי".
אז אולי בעצם את לא כל כך חזקה כמו שאת חושבת. את נלחמת כל הזמן ולא יודעת נגד מי.
"אני לא כל כך חזקה, אבל אני יודעת נגד מי אני נלחמת ומה אני רוצה להשיג. אני יודעת שאני שמה לעצמי רגליים ואני עושה המון טעויות וחוזרת עליהן, מתבאסת ועושה אותן שוב. יש בי צדדים נורא פגיעים".
את באמת מוכנה לתוצאה של הראיון הזה? אולי את פשוט נמצאת על הגל ולא מכירה את המקום הכואב הזה של הכישלון?
"הגל הזה לא מזיז לי, הוא לא הזיז לי ב'פינוקיו' ולא מזיז לי עכשיו. גם אם לא יהיה לי עוד תקליט אני אמשיך לכתוב שירים ואכתוב אותם לעצמי. אבל לפחות אדע שיש לי תקליט אחד שאני מאמינה בו מהשיר הראשון ועד השיר האחרון. לא הייתי משנה אף מילה באף שיר. זה מספיק לי".
את פוחדת מהתואר "הפרובוקטיבית התורנית"?
"לא פוחדת, יודעת שהוא יגיע ומצפה לו. אבל אני גם יודעת שאני מוכיחה את עצמי די טוב. אפשר לקרוא לי פרובוקטיבית תורנית, לסבית, תקראו לי איך שאתם רוצים, אבל אני באה עם קבלות".
מה הסיכוי שכשיהיה עוד פעם קשה שוב תארזי מזוודות ותעזבי לחו"ל?
"גדול מאוד. אם אני אראה שאנשים לא הולכים בדרך שלי, אני אורזת ונוסעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
