ברוך אתה אדוני
רונן גיל העביר ערב שלם עם "רשת", ועכשיו הוא נורא מתגעגע לטלעד
שבע בערב. הוא חוזר למסך. נורה כמו מלוע של תותח. "אתם לא מבינים שום דבר", הוא אומר לקהל המריע, רוצה לומר, אתם לא יכולים לתאר מה עבר עלי. "שנה וחצי הייתי בפגרה. פגרה מלשון פגר". "ברוך אתה אדוני שהחינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". אחר כך הוא מסתכל למצלמה ומבקש שיקרבו אותה אליו. "תגידו", הוא שואל, אני עדיין נראה טוב?".
עשר דקות של מונולוג פתיחה, שכולו עוסק בו עצמו, חולפות, והוא מזמין את אגם רודברג. יפה, צעירה, היא צועדת לקראתו. הוא שולח זרועות ארוכות לחבק אותה. הוא מרים אותה באוויר. אוי ווי, האם הוא שוב הולך ל... לא. הוא נמנע מזה. הוא לא נושך. "גמרתי עם השטויות" הוא מסביר. ואחר כך
אני מניח את העט. זו לא תוכנית שמבקרי טלוויזיה צריכים לעסוק בה. טובים וותיקים ממני כבר ירו את כל התחמושת שיש על השטיקים של טופז. והכול אולי זז, אבל טופז נשאר באותו מקום שהיה בו. ייתכן ומצבו הפיזי של הפגר, כלשונו, מנע ממנו לעצור לרגע ולחשוב מחדש.לחפש דרכים לחזור ולהיות רלוונטי. חמור מכך,ייתכן והוא עדיין סבור שבידיו תמהיל מנצח. ומה חשבו ברשת? מדוע הוציאו מהמקפיא את השאריות של קשת וחיממו מחדש?
חבל על המאמץ לנתח. במקרה הזה צריך לבחון את המוצר בפרמטר היחיד שבאמת מעסיק את יוצרו. ניתן לרייטינג לומר את דברו.
רבע לתשע. ריאליטי קוראים לזה אבל נדמה שלרקוד עם כוכבים מיישרת קו עם התזה שהנחתה את "פספוסים" לאורך השנים: מתיחות זה נחמד ומצחיק. גם ריקודים סלונים זה אחלה. אבל אם לא מדובר במפורסמים, זה לא מעניין.
אצל שילון זה הוכח כגישה משתלמת ונכונה. לגבי תחרות הריקודים המושקעת הזו, אני בספק. נדמה לי שבדיוק להיפך. קסמם של הריאליטי ושעשועונים בכלל, נעוץ באנונימיות של המתחרים. בכך שהם באים מלמטה, נלחמים על ההכרה. מקבלים צ'אנס חד פעמי להגשים חלום. ואנחנו הצופים, בוחרים מישהו לרוץ אתו.
המיקוד במצליחנים, בין אם רקדנים מקצועיים או סתם מפורסמים, מוריד את מפלס ההזדהות והמתח ומשאיר בעיקר סקרנות מציצנית כמו 'מעניין איך שירז טל רוקדת?'. היא רוקדת לא רע, אגב. וגם כל היתר מאוד מתאמצים. חודשים הם עבדו בשביל להגיע לרמת הריקוד הנדרשת. ואם קושניר המנחה שואל שלוש פעמים את בקי גריפין 'מאיפה האומץ?', אז כנראה שיש פה גם עניין של אומץ.
למרות שמדובר בתוכנית ראשונה והכול עדיין פתוח, תרשו לי להמר על מנצחים. "נולד לרקוד". של קשת. כי כמו שאני אומר לתלמידים שלי אחרי מבחנים כושלים: לא מספיק להעתיק, צריך גם לדעת ממי.
כבר אחרי עשר וברשת, יאמר לזכותם, ממשיכים להתאמץ. החשש שהזכייניות הזוכות יצחקו לנו בפרצוף אחרי המכרז התבדה.
הימים בהם סימנו איזה גורי אלפי כטלנט התורן והעלו אותו לשידור מצויד בספה, שולחן ושני אורחים סלבריטאים , חלפו להם. אלפי אומנם שודרג לתוכנית משלו, אבל הוא למעשה רק השליח.
לצדו שחקנים, מומחים, הרבה ניצבים וכולם מתגייסים לבאר עבורנו תופעות אנושיות. עצבנות, שקרנות. הפרק הראשון של "ככה לא מתנהגים" הוקדש למציצנות.
מתאמצים אמרנו, כנראה מתאמצים מדי. בעיקר התסריטאים. השילוב בין קטעים רציניים של מומחים לקטעים קומיים מבוימים לא מספק אותם. צריך גם לשזור אותם זה בזה.
כששי אביבי ונתי קלוגר משחקים קטע מתוך סרט כחול, נכנס להם אלפי לתוך הפריים ומוסיף תובנות על הנושא, עד לשיא הבלתי נמנע בו הם עוצרים את "הסרט" ומתייחסים אליו ישירות.
בקטע אחר, מתפקד גל נדיבי בו זמנית כמומחה לטכנולגיה וגם כדמות בדיונית של מציצן טכנולגי, החודר בעזרת מצלמות לחייו של אלפי, שהוא בו זמנית גם מראיין וגם דמות.
הכל נורא מתוחכם. אבל גם מאוד סכמאטי. הבעיה העיקרית היא לא בתחכום עצמו אלא בהיצמדות העקבית אליו. העובדה שכל תובנת מומחה מלווה מיד בהמחשה קומית ולהיפך, הופכת את "ככה לא מתנהגים", עם כל הברק והכישרון שטמונים בה, למוצר דידקטי, עם אוירה של סרטון זהירות בדרכים. ככה לא נוהגים.
קצת לפני חצות. במחשבה שנייה ולקראת כיבוי מסך, אני בכל זאת מחליט לכתוב משהו על טופז. על רגע טלוויזיוני מכונן אחד. השעה עשרה לשמונה. טופז מבטיח לשמעון חדד, אדם תמים מהיישוב, לסדר לו מחדש את חיי הנישואין. והכל בשם הצורך הלאומי לחסל את מגפת הגירושין.
הניחו בצד את המציצנות, הנצלנות, אפילו את התנשאות. דבר אחד מהותי הרבה יותר מתבהר ברגע הזה: ברשת אולי צועדים בקצב חדש, אבל אלו צעדים מהירים לאחור. לתוך עולם טלוויזיוני שחשבנו שלעולם לא ישוב עוד.
טופז כנראה מאוד התגעגע לטלוויזיה, אפשר להאמין לו. אבל מי היה מאמין שאנחנו כל כך מהר נתגעגע לטלעד.
נא להמתין לטעינת התגובות
