גוד איבנינג תל אביב
לרגל נחיתתו של פיל קולינס בארץ, קבלו עשרה רגעי שיא-לאו דווקא אמנותיים מתוך ביקורי העבר של גדולי המוזיקאים. בתפריט: אלטון ג'ון נמלט, מדונה מקללת ורוד סטיוארט נרגם בפחיות
זה דווקא התחיל אופטימי. ההופעה של סטיוארט חנכה את עידן מופעי הפארק הגדולים בארץ, והביקוש היה בהתאם. למופע הראשון נרכשו למעלה מ-30 אלף כרטיסים כבר שבוע מראש, וישראל היתה כמרקחה. במעריב ידעו לספר, למשל, שחברת אל על נאלצה לשנות את לוח הטיסות שלה כדי להביא אלינו את הכוכב הסקוטי. בואינג 707 שטס בדרך כלל מליסבון לתל אביב הוחלף בג'מבו 747, מכיוון שהטאלנט התעקש לטוס במחלקה ראשונה, עם 20 מלוויו וציוד אלקטרוני יקר ש"שלושה טכנאים שומרים עליו ללא הרף". סטיוארט נחת בנתב"ג, זחוח ומחויך, "בלבוש ספורטיבי לבן", ומשם התחיל הבלגן.
במופע הראשון שלו ברמת גן, ספג הכוכב הבינלאומי את אחת ההשפלות הגדולות בחייו. סטיוארט פרסם באותה תקופה את המשקה החדש "שנדי" (שילוב של ספרייט ובירה; עוד אחד ממפגעי האייטיז). בפרסומת הבלתי נשכחת, נראתה צעירה בלונדינית הקוראת באקסטזה: "רוד, אני צמאה לשנדי שלך! ". הקהל הישראלי שהתקבץ בפארק
בסוף השבוע שקדם למופע השני, נמלאו עיתוני ארצנו בקריאות תוכחה רמות ובגילויי בושה פומביים. ואכן, הקהל למד, כמו שדיווח בסיפוק עמוס אורן לידיעות למחרת המופע השני: "החוויה הושגה בזכות בגרותו והיענותו של הקהל". סטיוארט נתן הפעם שואו גדול והחליף שלושה זוגות מכנסיים, שני כובעים וחמש חולצות. אחת מהן, חולצה מספר 15 של נבחרת ישראל, הופיעה על שערי כל מוספי הספורט. לאור הצלחת הסיבוב השני, הומר הסיקור הפטרוני בידיעות רוויות פטריוטיות נוסח "היה לנו קהל שיגעון! דווח רוד סטיוארט", או וידוי מחמם לב מפי רעייתו דאז, אלנה, שסיפרה לעמוס אורן כי "מאז שאני מלווה את רוד, לא ראיתי התנהגות כה חושנית מצד הקהל בשיר 'האינך חושבת שאני סקסי?'". זקפה ציונית הולמת.
מוזיקאים ידועים מחו"ל כבר הופיעו בארץ הקודש הרבה לפני ההופעה הזאת. ליאונרד כהן, ממפיס סלים, אלטון ג'ון, ג'ו קוקר ואחרים. אבל הביקור של דייר סטרייטס היה לא פחות מאבן דרך. בראשונה פקדה אותנו להקה, בשיא הצלחתה הבינלאומית, לטובת מופע ענקי בפארק. כמו בחו"ל. כמעט, זאת אומרת. הדייר סטרייטס היו חריגה ממסורת מפוארת, שבמסגרתה העיתונות מלווה את ההכנות למופע בסיקורים פרובינציאליים להחריד, נוסח "60 טונות של ציוד נפרקו אתמול בנמל חיפה לקראת הופעתם של. . .", או "הלהקה התחייבה להגיע לישראל בהרכבה הגדול ביותר". בסופו של דבר, אחרי שהסאונד היה נורא, או שההופעה היתה קצרה במיוחד, שמענו על מגבר שנשכח ביוון, או פציעה של הבסיסט, שאילצה אותו להישאר בבית וכו'.
אבל המקרה של קנופלר וחבריו, כאמור, היה יוצא מהכלל. כך סבר גם יוסי חרסונסקי שכתב במעריב: "אקוסטיקה כזו היא הישג נדיר למופע הנערך תחת כיפת השמים". אצל מיכל קפרא ניתן היה ממש לשמוע את פעמי השכינה. וליתר דיוק, את המיגרנה: "מי שעמד קרוב מדי לבמה חטף בום בלב עם כל נקישה בתוף". הביקור של הדייר סטרייטס היה מוצלח בכל קנה מידה. הוא פתח סיבוב עולמי בן 220 מופעים, ותועד בידי צוות של הבי-בי-סי שהגיע במיוחד לישראל. קרוב ל-20 אלף צופים הפכו את המופע להצלחה כלכלית, והאמרגנים קיבלו תיאבון. גם הצופים. בשנים הבאות נחתו כאן, בין היתר, הפריטנדרס, יוריתמיקס, פורינר ועוד. אבל אז פרצה האינתיפאדה, וטרפה הכל.
רגע לפני הבלגן, הגיע לפה אלוהים, בכבודו ובעצמו. לפחות על פי אמונתו של דני ליטני. כל שועי המדינה עמדו בתור כדי לנשק את ידיו של בוב דילן, והוא שיטה בהם ברמות מביכות. לכל הצדדים. דילן ביטל ברגע האחרון את הפגישות עם שמעון פרס וטדי קולק, הבריז מראיון ב"יומן" של יום שישי ובאופן כללי הצטייר כתמהוני, במקרה הטוב. הסאגה החלה כשהיה אמור להגיע בטיסה מבריסל. במלון דניאל הוקם צוות קבלת פנים מיוחד, אבל הזמר לא התייצב לקוקטייל. הוא הפתיע למחרת, כשהגיע באוטובוס מקהיר. בהמשך הטעה פמליה שלמה של צלמים, כשיצא מכניסת העובדים של המלון. לפני המופע השני שלו, בבריכת הסולטן, דילן נעלם לחלוטין, ונפוצו שמועות על ביטול המופע. במלון המלך דוד דווח כי הוא לא התייצב כמתוכנן. בדיעבד הובן שם, שהאיש שכינה את עצמו ג'יי סטון והגיע במשקפי שמש, כובע רחב שוליים וללא מלווים, היה דילן בכבודו ובעצמו.
אבל כל זה התגמד לעומת הפיאסקו המוזיקלי שחיכה למעריצים בפארק הירקון. "דילן היה כבד ועייף", כתב אבי מורגנשטרן במעריב. "קול יבש, בלי שום רצון לרגש. כמו פועל שבא לעבוד ועושה את המשמרת, דופק כרטיס והולך הביתה. הלו בובי, תתעורר. חיכינו לך 20 שנה". "מה שנותר מדילן" הוסיף יוסי חרסונסקי, "זה רק מיתוס שהולך על שניים". הדי האכזבה הגיעו עד לוושינגטון פוסט, שדווח בהרחבה על כעסם של 40 אלף הצופים הישראלים. המופע השני, בירושלים, כבר היה טוב יותר, אך התקשה להקהות את הטעם המר. שש שנים אחר כך הוא חזר, הלהיב את היכל התרבות וכבש את פסטיבל הבלוז בחיפה, באחת ההופעות הגדולות שהח"מ היה שותף להן בחייו.
שנת 93' היתה חסרת תקדים בנוף המופעים הזרים. בתוך חודשים ספורים הפכנו לממלכה של ממש, עם נתינים כמו גאנז אנד רוזס, מדונה, מייקל ג'קסון ומטאליקה. החבר'ה של אקסל רוז הגיעו ראשונים, והביאו לשיא את הפער בין הציפיות לביצועי הבמה. חבר הכנסת בא-גד חנך את ההכנות, בפנייה נרגשת לשרת החינוך, שולמית אלוני. "האם להקות כאלה, פרועות ומסוממות", שאל הפרלמנטר המודאג, "מקומן יכיר בארץ התנ"ך?". אלוני המחויכת הפנתה את בא-גד לאחראי על משטרת הגבולות, שר הפנים אריה דרעי. בינתיים, נמשכו ההכנות הטכניות. "150 רמקולים, כל אחד בגובה של שחקן כדורסל, כבר מסודרים", דווח במעריב, בתוספת עוד סיבה לחיזוק הגאווה הלאומית. מחמאות מדוברת הלהקה: "זה מדהים. הבמה והארגון לא נופלים בכלום ממופעים שלנו בכל מדינה בעולם". תודה רבה באמת. ההרכב נחת בערב יום שישי והועבר מיד לסוויטה של הילטון תל אביב, באמצעות מעלית הכביסה. באמצע הלילה החברים קפצו בחשאי לאולפן ההקלטות "המון" לצורך חזרה וירדו על פיצות. זה הכל. הילדים הרעים של עולם הרוקנרול לא שברו אפילו עציץ במלון.
האכזבה נמשכה במופע עצמו. 40 אלף מעריצים היו באקסטזה רבתי, 250 מתוכם התעלפו, ואקסל רוז הצית את הלבבות כשעלה בחולצה ועליה הכיתוב: "גאנז אנד מוזס", אבל הסאונד היה מחורבן, השואו נראה מעושה ואקסל עצמו נראה בהילוך שני. "יותר מדי לחץ, יותר מדי רעש", קבל יוסי חרסונסקי, "ומה נשאר לנשמה? האם זאת הלהקה שנחשבת להצגה הטובה בעולם?".
היכונו לשערוריית השערוריות. האירוע שגרר התייחסות ישירה אפילו מנשיא המדינה. ג'ון, איש שפרובוקציות הן שמו השני, נחת בארץ עם מטוס פרטי, ועוכב במכס כ-40 דקות, פרט שהעכיר מאוד את רוחו. לימוזינה נשאה אותו למלון הילטון תל אביב, שמחוץ לו התגודדו עשרה צלמים. כשהכוכב הגיע למלון, פרץ מנהל סיבוב ההופעות שלו, הארווי גולדסמית, מהלימוזינה, והחל לקלל את הצלמים. אלטון יצא מהרכב, ספק הולך ספק נגרר בידי שומר ראשו שחום העור וגדל הקומה. כשהפמליה חדרה לתחומי הלובי, התפתחה תגרה אלימה בין הצלמים ובין גולדסמית ושומר ראשו של הזמר, שמצדו צעד לכיוון המעלית. מעריצה שניסתה לגעת בו נזרקה אל הקיר. צלם מעריב, יוסי אלוני, נחבט במצחו מתיק הג'יימס בונד של גולדסמית. צלם אחר שבר את אפו, ועוד קולגה סבל מחתך בצוואר. כשאלטון גילה שדלת המעלית שהגיעה לאסוף אותו אינה פתוחה הוא נכנס לפאניקה, החליט לחזור לאנגליה וזינק מעל אחת הספות בלובי. למרבה המבוכה, הוא החליק ונפל על בטנו.
האמרגן הישראלי שהביא את הזמר, זאב אייזיק, הגיע למקום בבהילות וקיים פגישה דחופה עם גולדסמית, שבה השתתף גם יושב ראש הכנסת, אברהם בורג, שנכח במקום במקרה. אך מסע השתדלנות נכשל. בחצות ו-32 דקות המריא הזמר אל תוך הלילה, בכיוון לונדון. מאותו רגע, החל מירוץ שכנועים מטורף, בהשתתפות משרדי הבריאות והמשטרה, ושגרירות ישראל בבריטניה. במקביל, התגובות החלו לזרום. "את אלטון ג'ון אפשר להחליף", הכריז הנשיא עזר וייצמן, "את עם ישראל לא. שיחזור לאן שהוא רוצה, מי צריך אותו". למחרת העם נשם לרווחה. גולדסמית כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי אלטון חוזר כדי לתת הופעה חלופית.
הפעם, הכל כבר תקתק. הזמר נחת בערב, ומיד הובהל במסוק פרטי לאזור פארק הירקון. "המסוק החל להתרומם לאטו תוך פנייה סביב צירו לימין", דווח בהתרגשות במעריב. בחדר ההלבשה, הזמר פגש בתוכים הנדירים, שאותם הוסיף ברגע האחרון לרשימת דרישותיו מהמארגנים. זמן קצר אחר כך הושלמה הסולחה. אחרי שני שירים אלטון פנה לקהל והתנצל ממושכות. 40 אלף הצופים זרחו מאושר, והשעתיים הבאות חלפו בנעימים.
אחרי שלל הפאדיחות, הגיע הזמן לדבר האמיתי. המופע של מטאליקה, אז בשיא אונה, בפארק הירקון, נחשב בעיני רבים לאיכותי ביותר שהיה כאן. לא פחות מ-36 אלף צופים חזו בפלא, בתוך ומחוץ לגדרות הפארק. זה דווקא החל באקורד צורם, אחרי שחברי ההרכב ביטלו את שהייתם המתוכננת בארץ, לטובת המשך הבטן-גב בכרתים. סולן הלהקה, ג'יימס הטפילד, דחה בשיחה טלפונית את הטענה שלפיה הביטול נבע מתקרית אלטון ג'ון. "אנחנו שמים קצוץ על זה", הוא הסביר בנעימות טיפוסית. "אלטון מבוגר יותר וגם קצת יותר נשי מאיתנו". במופע עצמו, הטפילד לא הפסיק להמטיר על הקהל כינויי חיבה כמו "בני זונות". אלה, מצדם, הריעו בהתלהבות אחרי כל קללה. כולם נהנו, פרט ליוסי חרסונסקי. "עזבתי את הפארק עם סעיף אוזניים", הוא התלונן, "ובהרגשה שהייתי קורא ללהקה הזו'מכניקה', לא'מטאליקה'".
שש שנים מאוחר יותר הם חזרו, להופעה מוצלחת באמפי-פארק שבראשון לציון. פרט גיאוגרפי פעוט שלא מנע מהטפילד לזעוק שוב ושוב: "אתם נהנים, תל אביב?".
ועכשיו, חברים, למשהו שונה לגמרי. המדונה נחתה אצלנו בשעה 21:30 בדיוק, לבושה במכנסיים שחורים מתרחבים ובמעיל עור שחור, ושערה הבלונדיני גזוז קצר. נאמנה למסורת של שערוריות, היא היכתה כבר באותו לילה. כשהפמליה המלכותית הגיעה לסוויטה הדו-קומתית במלון המלך דוד בירושלים, מדונה גילתה שלא תזכה לקומה שלמה במלון והחליטה לעזוב אותו בזעם. כוחות חירום נרחבים סידרו למענה בינתיים את הסוויטה המיוחדת בדן תל אביב, שאליה היא עקרה כדי להתבודד עם חרון אפה. מצב רוחה של הכוכבת לא השתפר גם למחרת. היא יצאה לג'וגינג נמרץ לאורך הטיילת עם שומרי ראשה, רצה עד לנמל יפו ואת עודפי האנרגיה שעוד נותרו לה שחררה בדרכה הטיפוסית: קללות לעבר הצלמים.
קללות שרק התעצמו בביקורה בבית לחם ובירושלים, שאותו הגדירה כ"חלום בלהות". עוצמת הגידופים עשתה את שלה, וביום המופע הכוכבת חשה בגרונה. שני רופאים מומחים מאסף הרופא הוזעקו בבהילות לסוויטה, וחשפו את קיומה של דלקת גרון קלה. היא תחיה.
ההופעה עצמה היתה מפגן מרהיב או מחריד, תלוי במבקר, של ארוטיקה במובנה המדונאי. הזמרת החליפה מחוכים, גנחה בקולניות, ליטפה נשים ומיששה גברים, הכל מול 30 אלף צופים שהתקשו להבחין בה, מחמת המרחק הרב מהבמה. בניגוד למייקל ג'קסון, מדונה התעקשה לנהל דיאלוגים עם הקהל, בסגנונה הייחודי, כמובן. "יש לי באמריקה חבר ישראלי", סיפרה, "שלימד אותי הרבה מילים בעברית, אבל רובן מלוכלכות מדי מכדי שאומר אותן על במה. בכלל, אני מנסה עכשיו לשפר את השפה שלי. תשאלו את הלהקה. הם יעידו שעכשיו אני אומרת'זיון' רק שלוש פעמים ביום". לפני שירדה מהבמה אמרה לקהל: "אתם חושבים שאני מטורפת, נכון? אז אני באמת מטורפת, מטורפת עליכם". יש! היא התאהבה בנו, אחרי הכל!
אלא מה? שיש לה דרכים משונות לומר שהיא אוהבת. מיד עם תום ההופעה, מדונה הסתגרה בסוויטה וסירבה בתוקף לצאת, למרות הניסיון לארגן לה ארוחה חגיגית במסעדת "ניו יורק". הזמרת לא הסכימה גם לקבל אלבומי זהב מנציג חברת התקליטים שלה בארץ, שנאלץ לשלוח אותם לארצות הברית. היא המריאה מפה למחרת, ואשת יחסי הציבור שלה הספיקה לומר שהזמרת "מבטיחה לחזור לישראל בביקור פרטי, ולהגיע לכותל המערבי". מה שנכון. הפעם, בתחפושת אסתר המלכה.
הגיע הזמן לקצת פוליטיקה. פיטר גבריאל סירב בעקביות להופיע בישראל במשך שנים, במסגרת תמיכתו בעמדה הפלשתינית (שהתחברה לסולידריות שגילה לשחורים בדרום אפריקה ועוד. אל תנסו להתעמק. המוזיקה שלו עדיפה בהרבה). הפעם , הוא הסכים להגיע למופע גדול בפארק הירקון, בתנאי שלפניו ייערך גם מופע סמלי בסיני, לצורך עידוד הדו-קיום בין העמים, וכו'. אבל גבריאל, ג'נטלמן בריטי חביב, למד מיד עם הגיעו את המציאות המזרח-תיכונית האמיתית. השלטונות המצריים לא התירו, ברגע האחרון, את קיום המופע, יש אומרים שבגלל היעלבותו של שר החוץ, עמרו מוסא, מכך שלא העניק לו חסות, בניגוד לקולגה הישראלי שמעון פרס.
המארגנים נאלצו להעתיק אותו לאילת, וגבריאל גילה את אכזבתו מכך שהמצרים לא מימשו את זכותם לחזות בו. הוא לא ידע רק שמחירו של כרטיס להופעה שקול למשכורת חודשית של פלאח מצרי. אבל פיטר, יש לומר, לקח את הבאסה בסבבה, וניצל את זמנו לצלילות אינטנסיביות בים האדום עם בתו בת ה-19.
מופע הפארק היה כבר אופרה אחרת, אבל גם כאן, הפאשלות לא פסקו. ברגע האחרון הוחלט להקדים את הכל בשעה, עובדה שבגינה זמר החימום, ג' פרי אוריימה הנהדר, הופיע מול פארק ריק כמעט. ואז המנה השנייה, לו ריד, העפיל להופעה ראשונה שלו אי פעם מול קהל ישראלי. ריד היה מלווה רק בגיטרה, זייף קשות ובאופן כללי הפגין זלזול בוטה בקהל, שהחל כבר במסיבת העיתונאים שקיים בתל אביב. כשנשאל אם יש לו פה קרובי משפחה, הוא ענה "מה זה עניינכם? ", ולנוכח השאלה "למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לכאן?", הפטיר ריד "אני מתעניין בארכיאולוגיה". למרבה הצער, על הבמה הוא גם נראה כמו שריד.
גבריאל, מצדו, נתן שואו גדול, שהתקשה להעיב על שערוריית הכיסאות. אלפי אנשים, ששילמו למעלה מ-200 שקל כדי לרפד את ישבנם במקומות מסומנים, גילו שהכיסאות נעלמו, בהוראת המשטרה, ונאלצו לעמוד בתוך מרחץ הזיעה. סאונה שגם זכתה לביטוי מוזיקלי ויזואלי בשיר "Steam", שבפזמון שלו פרצו סילוני עשן סמיכים מהבמה. בהדרן, עם "ביקו", גבריאל הוכיח שהיה שווה לחצות את כל הבלגנים.
צחקנו, נהנינו, עכשיו הגיעה המנה העיקרית. שני כוכבי הפופ הכי חמים בעולם דאז, מייקל ג'קסון ומדונה, הופיעו בארץ הקודש בטווח של פחות מחודש זה מזה. וואקו ג'אקו היה הראשון, וביקורו הממושך יחסית, חמישה ימים, גרר גילויי היסטריה חסרי תקדים. הוא נחת בצהרי יום שישי וירד ממטוסו הפרטי במכנסיים שחורים, נעלי לכה מבריקות ומעיל בז' בגזרה צבאית שאליו הוצמדו מדליות. איזראל, יו נו. עשרות הנוכחים בנתב"ג קידמו אותו במחיאות כפיים, למעט אחד העובדים שפלט בתימהון: "ואללה, הוא נראה כמו גווייה". ג'קסון נלקח בטיולית פרטית למלון דן בתל אביב, וההתקהלות סביב המלון רק עובתה בידי מאות המתרחצים בחוף פרישמן, שהגיעו בבגדי ים ועם מגבות על הכתף כדי לחזות בפלא. אבל הטיולית עם השמשות הכהות נכנסה לחניית העובדים, והמעריצים לא יכלו להבחין באלילם.
הם לא ויתרו, ירדו לטיילת ופצחו בשירת "רפא את העולם", בתקווה שמלך הפופ ינופף להם מהחלון. כל יד שהוצאה מאחת המרפסות גררה תרועות היסטריות. "שמעתי צרחות מלמטה", סיפר אחד מאורחי המלון, "הוצאתי את הראש מהחלון וראיתי התקהלות של מאות ילדים. כשראו אותי הם התחילו לצרוח'הנה מייקל ג'קסון!'. אבל אני בן 60 ומקריח".
"מה יש?", בכתה אחת המעריצות בקול, "הוא לא יכול לצאת ללובי לשנייה ולהגיד לנו שלום? מה כבר נעשה לו?". אותה ילדה, אגב, הפכה ברבות הימים ליעל בר-זוהר. אל תבכי, יב"ז, יש עוד אלף כמוהו. ובמחשבה שנייה, המממ. . . ג'קסון לא בזבז זמן, וחצי שעה אחרי הגעתו למלון החליט לצאת לסיור קניות בתל אביב. העובדה שכל המדינה היתה סגורה עקב החג לא הפריעה לו. ארבע חנויות בדיזנגוף סנטר נפתחו במיוחד בשבילו. בשעה וחצי של קניות הוא הוציא אלפי שקלים על קלטות ילדים, פוסטרים של מלאכים ואוסף של שושנה דמארי ויפה ירקוני. שיישמר הקונצנזוס. "הטעם של מייקל הוא כמו של הילדים שקונים אצלי", שחזר דוד מחנות "זום". "הוא בחר בעיקר פוסטרים עם תמונות של ילדים".
למחרת הספיק ג'קסון לטוס למצדה ומשם המשיך לסיור בעיר העתיקה בירושלים. בכניסה לכותל, כשהוא חמוש בחולצה כתומה ובשפתון תואם, חסמו עשרות חרדים את כניסתו לעזרת הגברים במחסום מאולתר של כיסאות וזעקו "גוועלד!". מייקל הוקסם, כמובן. בייחוד מהתלבושות. על הדרך הוא הספיק גם לבקר במחלקה האונקולוגית לילדים בבילינסון, ולחבק ילדים חולים כשהוא לבוש במדי חיל הים, עונד סמל של שייטת 13 ודרגות סרן ומקושט בשרוך הדרכה אדום. מה שנקרא, בטוב טעם.
ההופעה עצמה, שנקראה בשם שמאוחר יותר זכה למשמעות מצמררת, "מסוכן 2", עברה בשלום, ומייקל נטש את יב"ז ואת חברותיה שבורות הלב לטובת הגיג הבא, באיסטנבול.
נא להמתין לטעינת התגובות
