"אני לא שומעת מוזיקה בכלל"
גלי עטרי מספרת על החוויה המרגשת בדנמרק, על הפאדיחה של ערוץ 1, על ההופעה הראשונה בגיל 17 ועל המפגש החפוז מדי עם אטלנטיק רקורדס. אסי עזר ממשיך לחפור
וזה לא שגלי זקוקה ליחסי הציבור האלה: הדיסק האחרון שלה "חבק אותי לאט" (2003), העשירי במספר, מכר יפה, מסע ההופעות שבא בעקבותיו נפתח בהופעה מרגשת בהיכל התרבות (שתוליד בקרוב אלבום בהופעה חיה ראשון) ונמשך עם למעלה מ-200 הופעות (הבאה תתקיים ביום שישי הקרוב בזאפה בתל אביב, בשעה 22:00) ואיסוף חומרים לקראת אלבום חדש כבר החל.
אך בכל זאת, הופעה מול מיליוני צופים אירופאים לא מזדמנת כל יום ומצדיקה שיחה עם אחת הזמרות הותיקות והמצליחות שלנו.
אז גלי, גלי לי איך היה בדנמרק?
"היה מצוין, באולם עצמו היו חמשת אלפים איש, זה אולם ענק, והמעמד מאד מרגש, אבל אני אמרתי גם לפני ההופעה שלא צריך לעשות כזה עניין. זאת בסך הכל הייתה מעין פגישת מחזור. היה נחמד לראות את כל הזוכים - איך הם נראו אז ואיך הם נראים היום. שמחתי שגם אני, בתור זוכה לשעבר לקחתי חלק בשמחה הזאת והייתה בסך הכל חוויה כייפית.
"מאוד שמחתי שהזמינו אותי. 'הללויה' אומנם לא היה בארבע עשר השירים אבל כולם ידעו שאי אפשר לוותר עליו. הרבה אנשים נגשו אלי שם ואמרו לי שזה השיר הפייבוריט שלהם".
כעסת על זה שבזמן שאת הופעת שודרה בארץ פרסומת ובעצם בישראל לא ראו אותך מופיעה?
"כשעליתי על הבמה הרגשתי מנצחת, לא ידעתי כלום. אחר כך הסוכן שלי, אסף דרעי, קיבל הודעות טקסט וגילה שבעצם ההופעה שלי לא שודרה. לי לא נותר אלא לצחוק. ירדתי מהבמה, הרגשתי שזאת הייתה אחלה הופעה ופתאום לשמוע שבארץ לא ראו את זה... גיחכתי והגיחוך עלה על האכזבה. הילדה שלי נשארה ערה עד אחת עשרה וחצי בלילה כדי לראות את אמא ולא ראתה בסוף כלום, כל אירופה ראתה ורק בארץ לא, מגוחך".
למחרת הפדיחה, שודרה ההופעה שלך במלואה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון והטקס שודר שוב במלואו בשני שידורים חוזרים, לדעתך הפיצוי הולם?
"אני חושבת שכן. 'מבט לחדשות' אמנם לא קיבלה את אותו הרייטינג כמו התחרות עצמה אבל לפחות אנשים קיבלו הזדמנות לראות את הביצוע שלי. גם התקשרו מרשות השידור להתנצל, אבל אני לא כל כך רציתי להתערב בקטע של הטענות, בשביל זה יש את המנהל שלי. אחרי הבלגן ניתקתי טלפונים והלכתי לישון. את הסוכן שלי הטרידו עוד בחמש בבוקר ורצו תגובות".
איזה ביקורות קיבלת אחרי ההופעה?
"כשבאתי לחזרה הראשונה זה היה בשבילי מחזה הזוי: היו בפנים אלפי מעריצים שביקשו חתימות. 'הללויה' זכה לפני יוותר מעשרים שנה ואנשים עדיין זוכרים. חלק מהמעריצים גם נורא צעירים, זה נורא הפתיע. המחזה הזה שבו אני עומדת וחותמת לאנשים בקופנהגן נורא הצחיק אותי. אחרי ההופעה כשחזרתי למלון, כל דנמרק זיהתה אותי - אנשים עמדו וחיכו לי מתחת למלון וביקשו חתימות, לא יאמן".
הרגשת קצת כמו כוכבת עולמית?
"האמת היא שכן, אבל הייתי עם רגליים על הקרקע".
החוויה הזאת עוררה בך שוב את הרצון לפתח קריירה בין לאומית?
"לא תשמע אף זמר שיגיד שהוא לא רוצה קריירה בין לאומית. כשהייתי נורא צעירה, בת שבע עשרה בערך, נשלחתי לייצג את ישראל בפסטיבל שירים בפורטו-ריקו. בסוף ההופעה ניגש אלי נשיא אטלנטיק רקורדס והציע לי חוזה תקליטים! אני, אז בוסר בתעשייה, אמרתי לו בטמטומי ש"אני מצטערת אבל אני כבר חתומה בחברת תקליטים בישראל" הוא הסתכל עלי כאילו
"בכל מקרה, גם אם האירוויזיון יעורר היום עניין חדש בי בעולם אני לא אעזוב את הארץ שלי כדי לפתח קריירה בין לאומית. אני אסע ואני אופיע אבל אני לא אעזוב את הארץ".
מה חשבת על ההופעה הפרובוקטיבית של דנה?
"זה מתאים לה, לי לא. אני לא יכולה לעלות עם הבגדים שהיא עלתה אבל לה זה מתאים, כל הסיפור חיים שלה משתלב עם זה. היתה תמוהה בעיני הבחירה של ארבעה-עשר השירים, לא הבנתי איך 'הללויה' לא היה שם, אני באמת חושבת שהוא אחד מהשירים המוצלחים, אבל היא דיווה והקהל כנראה אוהב דיוות והיא סיפקה את הסחורה".
עבור גלי, ההופעה באירוויזיון השנה הייתה מעין סגירת מעגל. הפעם הראשונה שגלי אי פעם הופיעה מול קהל הייתה בפסטיבל השירים של טוקיו ביפן מול 10,000 איש כשהייתה בת 17 עם השיר "אם יש לך שמש", איתו זכתה במקום הראשון והנה, כמעט 40 שנה אחרי היא שוב מופיעה מול קהל עצום, כשאומה שלמה צופה בה, הישג נדיר לזמרת ישראלית.
"כשהופעתי בטוקיו, בהופעה הראשונה בחיים שלי, אני לא זוכרת שהתרגשתי. אני חושבת שככל שאתה יותר זמן במקצוע הזה אתה לומד לפחד כי הציפיות ממך הולכות וגדלות. אני מתגעגעת להרגשה הזאת של דף חלק שהיתה לי אז.
"בדנמרק, האמת, לא הרגשתי מתוחה, הרגשתי טוב בחזרות ועל הבמה הייתה רק התרגשות נעימה. הרגשתי מנצחת מהרגע הראשון וכשעליתי לבמה וראיתי איך כולם קמים, מוחאים כפיים ושרים איתי הרגשתי גאווה לאומית".
גלי אמנם תפסה מקום של כבוד בפנטאון המוזיקלי הישראלי והאירופאי אך גם בעולם הקולנוע והטלוויזיה היא לקחה חלק. בצעירותה השתתפה בתוכניות "ראש כרוב" ו"סטלה", כיכבה בסרטים "דיזינגוף 99" ו"הלהקה", עליו גם זכתה בפרס שחקנית השנה ולאחרונה כיכבה לצידו של ארנון צדוק בסדרה הקומית הלא ממש מצליחה "משפחת עזאני".
איזה מקום תופס משחק בחיים שלך?
"לא מקום עיקרי, מה שעשיתי עד היום בקולנוע זה דברים שלא יזמתי אף פעם, זה בעיקר דברים שהציעו לי או שהגעתי אליהם במקרה. אני רציתי להתרכז במוזיקה. אם הייתי יוזמת יותר אולי הייתי עושה יותר אבל אף פעם לא התאמצתי. היום דווקא יש לי רצון עז לעשות הרבה טלוויזיה ואפילו יש כבר דברים על האש".
את מרגישה שלזמרת שנמצאת בשנות החמישים בחייה יש מקום בתעשיית המוזיקה הישראלית?
"בוודאי. תשמע, בכל מקום היום, העולם שייך לצעירים וכמו בכל תחום יש כאלה ששורדים ויש כאלה שלא. אני מרגישה נהדר. אני מקבלת את זה. דווקא אם הייתי צעירה יותר אולי הייתי דואגת מהתחרות שיש בין הצעירים אבל בגילי אני מרגישה טוב, אני נראית טוב ויש לי עדיין מה להגיד ולשמחתי יש עדיין מי שרוצה לשמוע. אין לי טענות לגלגל"צ ואין לי טענות בכלל. זה שהרדיו מחבק אותי פחות מפעם זה נכון אבל אני לא לוקחת את זה באופן אישי אני חושבת שתשומת הלב פשוט מתחלקת בין כל האמנים".
בשנת 1988 יצא "צעד אחד לפני הנהר". זה האלבום המצליח שלך ביותר עד כה שמכר למעלה מ-80 אלף עותקים. מה היה הקסם שלו?
"כשיצא האלבום, זה היה מקום ראשון לפני שלמה ארצי עם "חום יולי אוגוסט" ולפני יהודה פוליקר. היו בו שמונה להיטים מתוך עשרה שירים. היום כשעושים אלבום יש להיט אחד, אולי שניים, אז לא תמיד שווה לקנות אלבום בשביל שני להיטים. אז גם לא היה פלייליסט ושירים היו מושמעים ברדיו בטירוף ומכירות זה פונקציה של השמעות. היום יש הצפה של כל כך הרבה זמרים ולהקות שאין מקום להשמיע את כולם".
ועכשיו כשאת בתחילת עבודה על אלבום חדש, תנסי לכוון לאוזניים של הקהל הצעיר?
"האלבום החדש נמצא כרגע בשלבים של בחירת חומרים. עוד לא החלטתי אפילו מי יהיה המפיק מוזיקלי. הכיוון שלו יתבהר תוך כדי עשייה. באלבום "חבק אותי לאט" רציתי ללכת לכיוון צעיר יותר אבל לא יותר מדי, כדי לא לאבד את הקהל שלי. פה אני אעיז הרבה יותר כדי לעשות אלבום שונה וחדשני. אלה שנאמנים לי יישארו נאמנים לי אבל אני בהחלט חושבת שיהיה לי עוד קהל חדש".
הפחד מכישלון עדיין קיים?
"תמיד. תמיד אתה רוצה שמה שאתה עושה יצליח ותמיד אתה לא יודע כלום. אתה רק יכול לקוות ולעשות את המקסימום".
מי האמן הישראלי האהוב עליך?
"חנה לסלאו - כישרון מהלך מבחינת כתיבה ומשחק, בן אדם מקסים".
מה מכעיס אותך בטלוויזיה?
"ספורט, ואני לא רואה בכלל, אלא אם זה גביע עולמי או משהו כזה. הבן זוג שלי רואה ולפעמים אני מפרגנת לו וזורקת משפטים כאילו אני מבינה משהו "וואו איזה דיפנס" וכאלה..." היא צוחקת.
מה את אוהבת בטלוויזיה?
"היפים והאמיצים". אין לי בכלל זמן לצפות, אבל אני מקליטה. החלטתי להתמכר לאופרת סבון כדי שכשאני מקפלת כביסה יהיה לי מה לראות".
מה את עושה בזמנך הפנוי?
"משחקת משחקי מחשב. נהייתי פריקית. זה מדהים בעיני".
הדבר הכי נורא שאמרו עליך?
"כשיצא 'משפחת עזאני' כתבה עלי עיתונאית שיש לי אנרגיה של סלרי מיובש. ואתה יודע מה, זה באמת היה נכון. בשתי התכניות הראשונות הייתי חולה ולא היו לי אנרגיות ואמרתי לעצמי 'וואלה צדקה'. אני חושבת שכל ביקורת בונה נותנת לנו פוש להשתפר אם נרצה או לא נרצה. ב'צעד אחד לפני הנהר' כתבו עלי ש'אני לא מי יודע מה יפה', וזה היה סתם לא לעניין".
רגע בלתי נשכח בקריירה עד כה?
"חוץ מזה שערוץ 1 שכח לשדר אותי מופיעה?" היא צוחקת. "אני חושבת שההופעה בהיכל התרבות עם צאת האלבום 'חבק אותי לאט' בינואר שנה שעברה. זה היה ערב בלתי נשכח. הגשמת חלום. הייתי מאד חולה עם דלקת אוזניים איומה אבל הערב עצמו היה מדהים".
סרט אהוב עליך?
"'צבע הארגמן' האמריקאי".
דיסק אהוב?
"אני לא שומעת מוזיקה בכלל. זה בשבילי עבודה".
הצגה?
"אני לא רואה הצגות ויש לי ייסורי מצפון. ההצגה האחרונה שראיתי זה 'המורדים', שזה דיי פדיחה, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
