ראשי » תרבות » טלוויזיה

מסע בעקבות הלב

לרגל החג יצאנו למשימת בילוש מפרכת למציאת כל אותן דמויות מצוירות, עשויות פלסטלינה או תלויות על חוט שהיו גיבורות ילדותינו

כולם יודעים איפה ציפי שביט היום, או מה עושות נירה רבינוביץ' וחני נחמיאס. שלא לדבר על חנן-גשש-בלש-גולדבלט. אבל נדמה כאילו שורה של כוכבים, שהיו פעם חלק בלתי נפרד מילדותם של רבים מאיתנו, שקעו בתהום הנשייה כמו לא היו מעולם.

אבל לנילס הולגרסון יש חיים אחרי המסע עם אווזי הבר, ברבאבא פיתח קריירה אחרת, וגברת פלפלת ומרקו נשארו בשואו-ביזנס (והביאו את הילדים) ורוצים שתדעו את זה. אחרי תחקיר מעמיק, עבודה מאומצת וחיפושים מתישים, הצלחנו לאתר כמה מהכוכבים הנוסטלגיים הבולטים של המסך הקטן (ומי שראה את פינוקיו או בלה - שיתקשר).

מעטה קוצים דליל על פדחתו של קישקשתא מרמז על מה שהיה פעם הרעמה השופעת, שכיכבה על כל מסך טלוויזיה בישראל. הצבר האפרפר כבש בסערה את ילדי הארץ, ונדמה היה כי דבר לא יזיז אותו מעמדת כוכב הטלוויזיה הגדול במדינה. אך המעבר לצבע שינה הכל.

"קודם כל, ירוק פשוט לא בא עליי טוב", מסביר היום הכוכב לשעבר בביקור שערכנו בדירתו הצנועה בנתניה, סמוך למרכז המסחרי. "פתאום באו כל הצבעים האלה,

ואני לא ידעתי איך להתמודד עם השפע. זה סחרר אותי, בלבל אותי, נפלתי חזק. עברתי תקופה קשה מאוד", הוא מתוודה.

"מכוכב-על הפכתי לעוד אחד משורה ארוכה של כוכבים לילדים. מילא קולגות כמו נולי ושבי, בובות כמוני, אבל המצוירים האלה, את ראית איזה ביצועים יש להם? נמתחים כמו גומי, משמיעים קולות כאלה מוזרים, זרחניים כאלה. ואני, מה היה לי להציע? את נירה רבינוביץ' וקצת קוצים?".

אתה עדיין שר ורוקד כמעט לעצמך?
"מה פתאום".

מספר סיפורים לבד?
"מה פתאום, מה פתאום, מה פתאום. אני עושה הצגות ילדים בקניון".

בדקות הראשונות מאבטחיו החסונים של ברבאבא אינם נותנים לנו להתקרב אליו. כשאנחנו כבר מצליחים להגיע, מנופפים בתעודת עיתונאי, הוא דוחה אותנו. "לא עכשיו, אני בטירוף".

המקום : כינוס מרכז הליכוד. הזמן: ערב ההצבעה על הקדמת הפריימריז, ולמעשה על הדחתו של ראש הממשלה אריאל שרון מראשות הליכוד. ברבאבא מוביל את קרב ההישרדות הפוליטי של ראש הממשלה. הוא משוחח בשני טלפונים סלולריים במקביל. "נשמה, אני אדאג לך" הוא צועק באחד.

כעבור כמה דקות הוא מתפנה אלינו. "אתם מחזירים אותי לתקופה אחרת לגמרי", הוא אומר, ולועס כריך טונה. "הכרתי את ברבאמא מיד כשעלתה מאתיופיה, אבל כעבור כמה שנים זה לא הסתדר ונפרדנו".

ומאז מה?
 הוא נועץ את שיניו בפרוסת סלמי שהוא שולף מאחד מכיסיו ועונה: "לא הרבה, נכנסתי לחיים הפוליטיים, אני פה בליכוד, עוזר במה שאני יכול".

תוכניות לעתיד?
"איזה עתיד, רק תנו לי לעבור את הערב", הוא מחייך ולוגם קרטון חלב (דל שומן). כעבור כמה דקות הוא נפרד מאיתנו וממשיך לעשות טלפונים, "לעזור במה שהוא יכול". בכל זאת, עתידו של ראש הממשלה מונח על כף המאזניים.

את גברת פלפלת פגשנו באולפנים, אשר שם היא עובדת על עונה שלישית של תוכנית הבישול המצליחה: "שום, פלפלת ושמן זית". לאחרונה ובעקבות החשיפה הגדולה שזכתה לה, קיבלה פלפלת גם שער באחד המגזינים המפורסמים לנשים, אולם מפאת קוטנה היא נאלצה לחלוק אותו עם עינת ארליך, מנחה מצליחה ומוערכת לא פחות.

מעטים בלבד שמו לב שבפינה השמאלית למטה ניצבה גם פלפלת, שמאז שעשתה שפם וגבות היא נראית טוב מתמיד. רעננה ובשלה. אשת עסקים שהולכת עם הזמן. מצליחנית.

"'גברת פלפלת' היתה בית הספר שלי,'האקדמיה למדעי השואו-ביזנס', כפי שאני מכנה את זה", היא אומרת, "שם רכשתי את היכולות הבימתיות המקצועיות שלי. באותן שנים הקים מר פלפל את חברת בגדי הים שלו, והרבה דוגמניות צעירות ראו במשכננו בית, וביניהן גם יעל בר-זוהר. נישואינו, לצערי, לא צלחו, ומר פלפל עזב את הבית ואת הארץ והוא מנסה את מזלו בלהקות גראנז' בסיאטל".

איזה תבלין את חושבת שאת מוסיפה לתוכניות הבישול המהוללות שלך?
"קודם כל פלפל", מתמוגגת פלפלת מההנחתה שהונחה לה, "סתם אני צוחקת. לפעמים זה חריף-חריף. לפעמים מתוק-מתוק. ולפעמים חמוץ-מתוק".

כשהיא אומרת חמוץ-מתוק, מתכוונת ודאי פלפלת לאחת התקריות המצערות מהעונה השנייה. כפית הפלא, שבעקיפין גם אחראית לפרסומה, התעקמה בעת בחישת הצ' ולנט בניחוח ווסאבי של פלפלת. אחרי שנים של ממולאים, תקף הפיוז'ן גם את מטבחה הצר של כוהנת הבישול, והנזק התדמיתי הבריח את המפרסמים.

"היום אנחנו כבר אחרי זה", היא מחייכת, "על אף שבכל פעם שאני בוחשת, צפים ועולים הזיכרונות כמו שכבת שומן קצבית בסיר מרק".

לא קל היה לתאם ראיון עם נילס הולגרסון. בכל פעם שכבר הצלחנו לקבוע איתו משהו, הוא שוב הוקפץ לטיסה. "ככה זה", אמר בטון עייף אחרי הביטול הרביעי, "צריך להתפרנס... אח , אוגי די כבר. מצטער, הוא התעוור מאז שהזדקן, והוא כל הזמן נתקע לי ברגל. מאז שאני שוב גדול, אני כל הזמן דורך עליו בטעות".

מהיום שבו שב מהמסע הגדול שלו, היה ברור להולגרסון שהוא ישוב עוד אל השחקים. בהיעדר חסדיהם של המפקדת אקה, מרטין האווז וחברים אחרים, הוא החליט שיהיה טייס.

"החוויה הזו נתנה לי המון. חוויות, סיפורים וגם איזה טפיל שבדרך כלל יש רק לאווזים. בקיצור, החלטתי ללכת למבחנים ל' אייר-שוודיה'. ידעתי שקטן עליי כל הניווטים האלה בשמים. מי מכיר נתיבי אוויר כמוני?

"אבל המניאקים האלה לא העבירו אותי, שמו אותי להיות פרסר. הכי פאדיחה. לחלק ארוחות ערב, להביא שתייה. כן אדוני, לא אדוני. לפעמים אני רואה מהחלון של המטוס את הלהקה של האווזים עוברת. הם נקרעים מצחוק כשהם רואים אותי עובר עם העגלה של הדיוטי-פרי. אני שונא אותם. בשנה שעברה היה פה משאל עם בעד או נגד ציד עופות. ברור שהצבעתי בעד. אני הכי אוהב לעבוד בימים שבביזנס נותנים אווז".

לא פשוט לקבוע ראיון עם צ'ומפי, אלוף-משנה צ'ומפי מחיל התחזוקה בשבילכם. האישור מדובר צה"ל התעכב, הפקידה שכחה לתאם, וכשסוף סוף הכל נסגר, הוא נקרא לדיון דחוף אם להשיב את הלוף למטבח הצבאי.

כשהתיישבנו לבסוף בלשכתו עטורת המגינים והדגלים, ותמונתו של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוק מאחוריו, הוא לא שש לגלות שדווקא הקריירה שלו כנער היא שהביאה אותנו למשרדו.

"'שלוש, ארבע, חמש וחצי' עשתה לי הפרעות אכילה. כל הילדים קראו לי השמן שליד אנשם. והטקסטים שנתנו לי:'ואז נאמר, אה-הה, סופגניות שלי, להתראות' כל הזמן אוכל. אבל היו אחלה סיפורים וגם נחמד לגור בתיבה הזאת שמנגנת".

אתה בקשר עם אנשם?
"משהו רופף, שלום שלום, הדרכים שלנו כבר נפרדו מזמן. אני חושב שהסדקים החלו להיפער בתקופה ששנינו חיזרנו אחרי הדרדסית. אבל האמת, פגשתי אותו באוגוסט, בהתנתקות. הוא התבצר שם על איזה גג. כשהוא ירד, הוא חיבק אותי ובכה: 'אח שלי, אנחנו שירתנו יחד', אבל באמצע גררו אותו משם. תמיד הוא חיפש פרובוקציות. רואה מצלמות ונדלק. תשאל את ששי קשת, גם הוא לא סבל אותו. חמוד ששי, הרמתי לו טלפון להגיד סחתיין על הטלנובלה הזאת 'צ'יק צ'ק'". 

"פיק-אפ"?
"כן, כן, זה. יופי-יופי של בת סידרו לו שמה".

הפרצוף העייף והמבט האטום אינם מסגירים את סודו של נער המועדונים המזדקן, אולם הסרבל, הנמשים וניצני השדיים לא מותירים מקום לטעות - הקלאבר הוותיק, כוכב מסיבות הגייז של שירזי, הוא לא אחר מאשר גיבור ילדותנו, רגע.

ברגעים הראשונים הוא אינו מוכן להתראיין. הוא סוקר אותי במבטו ולוחש בטון מתפנק: "חמודי, אני עם הבלגנים גמרתי". לאחר מכן הוא מתרצה ומספר את סיפורו. לאחר שכבש את מסכי החינוכית בשנות ה-70 וה-80, המריא לניו-יורק והעלה שם מופע דראג אוונגרדי בשם "אונו מומנטו".

המופע זכה להצלחה במועדונים, ורגע הפך לאושיה מוכרת בסצינת הלילה של העיר. הלוק האנדרוגני שאימץ עוד בימי הזוהר שלו בחינוכית, היה קיצוני ופורץ גבולות אפילו לשועלי הלילה של התפוח הגדול. המראה הייחודי מלווה אותו עד היום.

"אני חושב שלא חייבים להחליט, אפשר ליהנות מכל העולמות", הוא מלחשש. גבר ישראלי-אמריקני שהכיר במועדון גרם לו לחזור ארצה. "תמיד היתה לי משיכה למבוגרים, לשוגר דאדיז", הוא משחזר, "דודלי, פיסטוק ואחריהם מיסטר קשטן שבעצם החזיר אותי לארץ".

השניים מתגוררים כיום בדירה מעוצבת במרכז תל-אביב, עם לין הפיליפיני שסועד את קשטן הקשיש. על שנותיו הסוערות עם דודלי הוא אינו מעוניין להרחיב. "בוא נאמר רק שהוא באמת היה נחמד מאוד מאוד לי", הוא מסמיק.

מעטים במסדרונותיה החשוכים של האקדמיה מזהים בזקן הכפוף בעל ההליכה המתנדנדת את הכוכב הגדול שפעם היה.

איש לא היה מאמין שאותו גוף מרוט נוצות החזיק פעם שעות על גבי שעות בעמידה זקופה על ענף עץ גבוה. אבל ראש החוג לספרות פרופ' ינשוף-אז עוד אדון ינשוף - הוא אכן הסייד-קיק של ציפיטפוט לשעבר, בעל הפינה המיתולוגית "סיפורים פה".

"לצעירים של היום", קרקר לעברנו לאחר שאיתרנו אותו מעל כוס תה קמומיל בקפטריה, "אין טיפת כבוד לאושיות תרבות ותיקות. ואולי עדיף כך. היום הנני אישיות מכובדת, פדגוגית. לא הייתי רוצה שישאלוני לפתע על ימיי הפוחזים כריקא, כפרחח המסתובב על עצים.

"אמנם עליי להודות שכבר אז הייתי ידוע בשכלי החריף (מעטים יודעים שהגעתי במקום השני לחידון התנ"ך בשנת תר"ג), אך חיי הזוהר לא היו בשבילי. לא מצאתי את עצמי במסיבות הבוהמה. מה לי ולאבקות שהריחה הדבורה מאיה? או לילד הרחוב המשוטט הזה מרקו? "

השתתפת בהפקות נוספות אחרי ציפיטפוט?
"אם להודות על האמת, אכן הוצעה לי מה שמכונה סדרת טייקאוף,'סיפורים שם', אבל אמא שלי לא הסכימה שאשתתף".

וויתרת לה?
"מה זאת אומרת, היא אמרה שאם לא אז יהיה אוי ואבוי".

אתה בקשר עם ציפיטפוט כל השנים האלה?
"אמא לא הרשתה".

בדומה ללא מעט ילדים-כוכבים אחרים, גם מרקו בחר לפנות בבגרותו אל מאחורי הקלעים של תעשיית החלומות.

אנו פוגשים אותו במשרדי חברת ההפקות שלו "אדיפאלי". על הפרק: אודישנים לתוכנית הריאליטי "אמצי אותי, פנינה". עשרות נערות בלונדיניות ומחומצנות מרחבי הארץ הגיעו כדי להיבחן להפקה השנויה במחלוקת.

מרקו מראיין אותן אחת-אחת, תוהה על קנקנן, סופג את תחושותיהן, לש את רגשותיהן, יוצא איתן למסע מתוק ואפל במסדרנות הנפש.

"אני לא מתבייש לומר, אני פה בשביל הבידור", הוא מצהיר, "מה הצופה מחפש? דרמה טובה, סיפור אנושי. אנטרטיימנט". ומרקו פה כדי לספק לו אותו. בשנים האחרונות, הוא מודה בגילוי לב, "עשה לביתו".

אמו הישישה שוכבת במחלקה הסיעודית בבית אבות במרכז הארץ. מרקו, בן יקר שכמותו, מקפיד לבקר אותה בכל יום. את מסעו המתוקשר בעקבותיה הוא זוכר היום כחוויה טובה ומרפאת: "בדיעבד, יכולנו לחבר לכל הסיפור ספונסר גדול -'אל על', ' הדקה התשעים' או ממקום אחר לגמרי - סלטי שטראוס או צבר". מה לקח עמו ממסע החיפוש העצום הזה? "יכול להיות שהיינו צריכים לקצר קצת. לקראת הסוף איבדנו חלק מהצופים".

היום הוא עצמו כבר אב לילדים, שעליהם הוא שומר מכל משמר. "הגדול כבר עשה שני פסטיגלים, הקטנה תתחיל בקרוב בערוץ הילדים", הוא מחייך בגאווה.

"די, כבר נשבר לנו מלסדר ולנקות, ולדאוג לארוחות ולטפל בתינוקות", קוראים היום בזעם גדול שני המהפכנים הבולשביקים בזיק ויויו. הם ירדו למחתרת לאחרונה, ומשם הם מנסים להפעיל את הממשלה הזמנית שהחליפה את הצארית האכזרית "דובשנית" לאחר המהפכה באוקטובר האחרון.

במקביל הם שוקדים על כינוס מליאת המפלגה הקומוניסטית החדשה. "פועלי וחרקי העולם התאחדו", מוסיף יויו (המכונה היום "ילדון הברזל", או בהמלצת הדובר החדש שלו מר קו, "בייבי-סטלין" - בקרוב בקלטות הווידאו לפעוטות בליווי מנגינת העבודה מהגולאג והאינטרנציונל).

השניים מגוללים סיפור כואב על אומה עייפה של דבורים ושנים של השפלות ועוני. "מעטים יודעים מה עשתה דובשנית לפזמונאי של שיר הנושא לסדרה הדוקומנטרית הקרויה על שמנו", הם אומרים, "היא לא היתה מתוקה, ולא ביישנית ובטח שלא יפה. אבל כשמאיימים עליך בזבוב הצה-צה, אתה תכתוב כל מה שאומרים לך. באחת הגרסאות האחרונות לשיר נאמר כי השמש זורחת לדובשנית מהתחת, אבל בחינוכית כנראה חשבו שזה לא קליט מספיק".

כיצד מתנהלת הכוורת היום?
 "ראשית, ביטלנו את הקניין האישי. המשושה הוא של הכלל. שנית, הקמנו ועדות כי זה גם נשמע רציני. אבל צריך לזכור שאנחנו לומדים. טיפין טיפין, אנחנו לומדים".

בזיק , איך זה להפוך ממקק קטן למנהיג גדול? כזה ששנים מהיום יחנטו ויעמידו בכיכר במרכז העיר?
"מה לעשות, כפי שאמר ולדימיר דבורוביץ' לנין: 'חרק מהפכן הוא אדם שנחרץ גורלו'".

"לגמר הגדול הגענו דרדסית ואני", אומרת הדבורה מאיה (שמבקשת שנקרא לה מעתה רק מאיה ועדיף במלרע), כשהיא נזכרת בתוכנית שהחזירה אותה שוב לתודעה, "המשימה האחרונה היתה להצטלם בעירום עם נקניק סלמי בפה. אמרו לנו שכל הדוגמניות עושות את זה בפרסומות לנקניקים, ומדובר בעירום זול אך אמנותי. דרדסית נרתעה, שכן היא באה ממשפחה מסורתית".

את מאיה אנחנו פוגשים בבית קפה תל-אביבי, ולמרות כובע המצחייה ומשקפי השמש אין מי שלא מזהה אותה. אולי הכנפיים והמחושים הם שמסגירים. היא רזה היום. פניה שקועות ופסיה מצומקים. אין כמעט זכר לגוף הנשי והעגלגל של אותן השנים בתוכניות הילדים. היא מזמינה מהמלצר קערה גדולה עם קוביות קרח ולידה כוס מים. היא שופכת אותם על הקרח ומצקצקת בהנאה.

"אין כמו פסטה", אומרת מאיה, "זה המאכל האהוב עליי". אבל זה לא פסטה, את אוכלת קרח. "אה, זה מתכון שלי לפסטה. ככה אני יכולה לאכול גם סטייק וקרם שניט. אני אוכלת הכל. מבנה הגוף שלי, ממש כמו של נינט, הוא טבעי לגמרי. אחרי זה אני עושה שיעור ספינינג של שש שעות.'כחוש זה הכי אחי'".

איך הגעת לדוגמנות?
"ישבתי על פרח ושאפתי צוף ואבקנים עם ווילי, חברי הדבורון. הגיעה אליי בטי רוקוואי ואמרה לי שמאחר שאני בלונדינית, עם באזז תמידי סביבי ונטייה טבעית להסניף, יש לי כל מה שצריך כדי להיות דוגמנית מצליחה".

אם מביאים בחשבון את העובדה שאין לך כל השכלה, הפנים היפות לא יישארו יפות לנצח, וכישרון המשחק שלך מוטל בספק, מה התוכניות שלך לעתיד?
"להיות קרדיולוגית או שופטת. עד אז אשמח להגיש ב'אקזיט'".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...