אושר גדול
אם מותר לנו להמר, אז זו הולכת להיות שנת האושרי כהן של ישראל. הילד שפרץ ב"כוכבים של שלומי", ינפיק השנה הצגה, סרט, תוכנית מערכונים ואיך לא, גם פסטיגל
מי היה מאמין, אבל כן, מתברר שלקראת סוף שנת 2005 יש מעריצות שמעדיפות לקבל את הטלפון של אושרי כהן, והן מתרכזות כמובן בכמה מתחמים עיקריים: ליד בית הוריו, באתרי הצילומים, באתר האינטרנט הרשמי, ובאתרים הלא רשמיים שצצו למען האדרתו של השחקן בן ה-21.
כהן , בניגוד לכמה מעמיתיו ועל אף גילו הצעיר, מגיע לנקודת השיא של אתרי המעריצות בחייו עם רקורד מרשים של עשייה בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. השנה,
אל תיתנו לו לבלבל אתכם: הבחור לא בוחל בפוזות, מגרות ואחרות (עיינו ערך התמונות המצורפות לכתבה), אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, כהן הוא עדיין אאוטסיידר, לא תמיד מאושר בחלקו, מנסה להשאיר את האגו לשחקנים אחרים. מבולבלים? אמרנו לכם.
איך אתה מסתדר עם הכוכבות?
"זה קצת מוזר לי. הייתי ילד ביישן נורא. אני לא יודע לתת את זה, אני לא יודע ולא אוהב כי זה ריק לי, אין בזה שום דבר. כל הזמן אומרים לי'קצת מרפקים, ותזיז את עצמך למרכז הבמה וכולם יצלמו אותך'.
מה פתאום, פאק-איט. אני נותן את מה שיש לי לתת על הבמה, מול המצלמה, במקומות שזה ממלא ומרגש אותי. סתם לעשות פוזה ולהצטלם? אין בזה כלום".
בעבר התבטאת כמישהו שסולד מכוכבות המסלול המהיר, סטייל'כוכב נולד' וחבריהם. איך זה מסתדר עם העובדה שאתה מככב השנה בפסטיגל?
"מבחינתי, זה קרש קפיצה כלכלי גרידא. אני חושב שטוב יותר להתחיל לבנות את עצמך כמו שצריך. אני בניתי את עצמי, אני כבר נמצא". במהלך הראיון הוא מספר שבאמצע החזרות לא מצא את עצמו, התקשר לזוהר יעקובסון (הסוכנת שלו), ופשוט רצה ללכת משם. שיחה אחת - והילד נרגע.
"הפסטיגל זה משהו כיפי", הוא אומר, "אבל זה לא המקום שלי באמת, אני רוצה ליהנות מכל העולמות. אני מדמיין את עצמי בידיים ענקיות שנוגעות בכל דבר, וכך אני רוצה להמשיך ולהיות. אבל כן, האינטרס הוא כלכלי לחלוטין".
עד גיל 16 גדל כהן בלוד, מקום שבו שחקן כדורגל טוב יכול להבטיח כמעט אוטומטית את מקומו בין החבר'ה המקובלים. "האמת שגדלתי בשכונה די נורמלית", הוא מספר. "יחסית, היה בטוח להסתובב ברחובות, זה לא היה איזה שיקגו או משהו כזה. אבל כשהייתי צריך, שלפתי אגרופים ונלחמתי".
אגרופים בגיל 12?
" כן, אבל אף פעם לא הייתי הראשון ששולף. לא הייתי אלים, לא הייתי צריך את האגרופים כדי להתקדם בשכונה. הייתי טוב בכדורגל, וזה נתן לי המון נקודות. הייתי הקפטן של הכיתה, ואני בחרתי מי ישחק ומי לא. זה כבר נתן איזה ריספקט".
אתה מסתכל על הסביבה שגדלת בה כמשהו מפחיד?
"לא, האמת שדי אהבו אותי הערסים והעבריינים הגדולים. היה לי איזה חיבור עם העולם הזה, עם הקשקשת הזאת. לפרקים הייתי חלק מהם, אבל לא באמת הייתי שם. האמת שהיתה לי ילדות ממש מאושרת, ממש כיפית. במבט לאחור, אני קולט שספגתי הרבה מעיר כזאת. אם זה דמויות, אם זה הקושי היומי של אנשים".
ואיך הגעת לתיאטרון?
"היה לי חבר טוב שהלך לחוג תיאטרון במתנ"ס, ואמרתי, יאללה בא לי לנסות. זה קרה בדיוק כשהייתי בקבוצת כדורגל, אבל בתיאטרון היתה איזו תחושה של מקום אחר קצת. אם זה מבחינת האנשים, אם זה מבחינת הדיאלוגים שהיו בחדר קטן במתנ"ס שבו מדברים על רגשות. כשהייתי הולך לאימוני כדורגל, היו מדברים רק על כוח. זה היה שינוי מרענן".
היו לך שם חברים טובים?
"בטח, היו לי חברים מדהימים. היינו חבורה הכי כיפית בעולם, היינו משחקים כדורגל כל היום, עד היום אני מת על כדורגל. אפילו שיחקתי במכבי תל-אביב איזה שבועיים".
נשמע כאילו נהנית יותר בכדורגל מאשר במשחק, ובכל זאת אתה כאן.
"כנראה נהניתי יותר בתיאטרון. אחרי שאתה יוצא משם, לא משנה אם כן שמת גול או לא שמת גול, ואם כן היית טוב היום או לא היית טוב היום. היה כיף. היתה אווירה פתוחה שמשכה אותי לשם, דיאלוג בריא כזה".
ללא תחרות.
"לא".
הסרט המצליח "הכוכבים של שלומי" היה מבחינת כהן הפריצה הגדולה לתודעת הבידור הישראלית, ולאחריו לוהק לשתי עונות ב"אהבה מעבר לפינה". כמעט פריים-טיים בערוץ 2, אך עדיין ללא באזז וללא מעריצות היסטריות.
אבל הכישרון שלו משך את תשומת לבם של קודקודי התעשייה המקומית עוד כשהיה ילד. בגיל עשר קיבל את תפקידו הראשון: כוכב "ג'ינג'י", תוכנית הילדים האהובה עוד בימים שבהם נהנה הערוץ הראשון ממונופול חינוכי.
אחרי שנחשף בתוכנית, היתה זו מנהלת תיאטרון בית ליסין ציפי פינס ששמה עליו עין. "הגעתי אליה לאודישן, וכשהיא התאהבה בי כבר קיבלתי כמה תפקידים אצלה בתיאטרון, וזה הפך לחממה, מין בית שני כזה".
רומן עם גברת פינס זה בהחלט משהו שכדאי לטפח.
"כן, לחלוטין".
את השנים הראשונות של התיכון זוכר כהן באור לא חיובי במיוחד, מבחינה חברתית. "בתחילת התיכון לא היה לי טוב כל כך בלוד. אני זוכר את הגיל הזה בתור גיל תחרותי מאוד, מוחצן מאוד, מסתכלים על הקליפה שלך כל הזמן. מין גיל כזה שהוא אכזרי נורא". בגיל 16 קיבל אושרי מפלט, כשעברה משפחת כהן למשכנה החדש בראשון-לציון. תיכון מקיף ח' סומן כטריטוריה החדשה של הכוכב העולה, ולמרבה הפלא לא היתה זו מגמת תיאטרון, אלא מינהל עסקים וכלכלה.
בשגרירות הפולנית דורשים בשלום תעודת הבגרות שלך.
"עשיתי בגרות ולא רעה אפילו - ממוצע 80".
אתה מתחרט על כך שהתחלת לשחק בגיל צעיר?
"לא, אני רואה את זה כזכות לגמרי, במיוחד אחרי שלא ויתרתי על הרבה דברים בשביל זה. היתה לי ילדות נורמלית לגמרי, כל הזמן השתדלתי להרוויח גם את זה וגם את זה".
ולא פספסת כלום?
"היו כמה טיולים שנתיים שפספסתי. לעומת זאת, בטיול השנתי הכי נחשב שכולם ישנו באכסניה באילת, לי בדיוק היו צילומים, והיתה לי סוויטה במלון והזמנתי את כל חברים אליי, אז זה מתקזז".
את טעם הסלבריטאיות החל לטעום כבר בתיכון. "אני זוכר שהייתי בתיכון, וסיפרתי בראיון איזו אנקדוטה על חבורת בנות שביקשו ממני חתימה, אז הכותרת היתה'הבנות רודפות אחריי', ועם זה הייתי צריך ללכת לבית הספר".
אבל אז הגיע זמן הגיוס שטרף את המציאות. הרומן של כהן עם הצבא היה קצר, וכלל פרידה טראומטית של ממש. חודשים ספורים אחרי הגיוס החליט הבחור, ששירת ביחידת ההסרטה, שהוא לא יכול יותר, שם פעמיו לקב"ן (בחיל האוויר זה נקרא קפ"ס), והשתחרר משירות החובה על סעיף נפשי.
בניגוד לדעה הרווחת, כהן טוען בתוקף כי היותו סלב מקומי הפריעה לו לגמור את השירות ביחידה, שבה שמו לו הרבה "מקלות בגלגלים", כדבריו . אגב, ליחידה עצמה הוא דווקא כן הגיע באמצעות פרוטקציה. "כל הזמן דאגו לשים לי את זה על השולחן ולנפנף לי בזה, ולדאוג שדרך זה יוכלו לתת את המכות. ואמרתי שאני לא מוכן. הלכתי, ניסיתי וממש השתדלתי. בטירונות ממש לא ראיתי את עצמי עוזב, היתה לי תקופה נפלאה והיה לי כיף. אחר כך נזרקתי ממקום למקום".
למה ?
"זה לא שאמרתי אני שחקן, ואני רוצה לשחק, ואם הצבא לא נותן לי את התנאי שלי, אז אני יוצא. היו המון ריבים עם מפקדים. רציתי שיתייחסו אליי כאחד החיילים, רק שזה לא ככה. כשאתה מגיע לבקו"ם יש שם עיניים שבוחנות אותך כי אתה מי שאתה, אז כן לוחצים על כפתורים שאצל חייל רגיל לא ילחצו".
בראיון למגזין "רייטינג" אמרת: "אני לא דוגמה רגילה לחייל שנכנס למערכת". אפילו אתה מודה שלא ראית את עצמך כחייל רגיל.
"תשמע, באתי עם איזשהו מטען, עם תיק מאחוריי, עם עבר ודברים שעשיתי ורציתי לעשות בצבא".
אתה מצטער שהתגייסת?
"לא, אני שמח שהתגייסתי. היה לי ממש כיף בטירונות. פשוט, זה היה משבר שנבע מהמון דברים, תקופה לא טובה שהיתה לי בחיים הפרטיים והאישיים. ולא שכל הזמן חשבתי מה יהיה, פשוט הרגשתי שאני לא תורם לשום דבר, ולא עושה שום דבר, ונכנסתי ללופ נורא נורא מפחיד, שפחדתי שאני לא אצא ממנו, ורציתי לשמור על הבריאות שלי".
לאחר השחרור עזב את בית הוריו היישר לתל-אביב. "לא שהיה לי רע בבית או שבאתי ממשפחה שהייתי חייב לעזוב, ממש לא. ההורים שלי התבאסו נורא וניסו לשכנע אותי שלא כדאי. אבל אני מוכרח להגיד שההורים שלי הם באמת מתנה, באמת ברכה. בכל דבר שאני בוחר הם תומכים בי, זה גם החינוך שקיבלתי: בלי לשפוט וכל הזמן לנסות לראות את הכוס המלאה".
עם יד על הלב, לא היתה לך הרגשה של התרסקות כשהגעת?
"כן, אף שידעתי שזה יהיה ככה, אפילו רציתי שזה יהיה ככה. התחושה הראשונה שעברתי לתל-אביב היתה או, הגעתי. עם כל הזבובים בכיור, היתה תקופה ארוכה מאוד ויפה מאוד עם מלא בקטריות".
והיום מה?
"היום קל יותר כי אני בזוגיות. אני גר עם נועה (חברתו זה כמעט שנה - א"ג). למרות שאם להגיד לך את האמת, אם היא לא היתה שם, אני לא יודע עד כמה המצב היה שונה בעניין הבקטריות בכיור".
הרומן התיאטרלי עם ציפי פינס נמשך עד ימים אלה, וכעת משחק כהן בהצגה החדשה "החולה ההודי", המועלית במסגרת פסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית ליסין.
בהצגה האוטוביוגרפית שכתב רשף לוי משחק כהן לצדם של שלמה וישינסקי וגילת אנקורי, וזכה ללא מעט ביקורות נלהבות. הוא מגלם את דמותו של שגב, בחור צעיר בן 20 שיוצא לחפש את אחיו הבכור שמעולם לא פגש. לאחר פגישתם נרקם בין השניים קשר יוצא דופן, שהתחיל בכעס ובטינה והפך לקשר מיוחד ועמוק, עקב נסיבות משפחתיות קשות שמאלצות אותם להכיר זה את זה. במסע משעשע, מצחיק ומרגש למדי הם מגלים את האמת על שהתרחש במשפחתם ברבות השנים, על אבי המשפחה ועל אמו של שגב.
"בהתחלה קצת נבהלתי מהתפקיד, בשלב מסוים פחדתי", מתוודה כהן על התפקיד הראשי שקיבל. "יש לי נטייה להיות טוטאלי עם דברים ולהיכנס אליהם, ופחדתי שזו דלת שהיא קצת מסוכנת לי כבנאדם. הדמות עצמה דרמטית נורא, דברנית וצינית. בשלב הראשון הייתי בטוח שהיא יוצרת אנטי, אבל בקריאה השנייה התאהבתי בבחור הזה, שכן נלחם למרות הכל רק באמצעים שאחרים לא נלחמים בהם, ושהדרך שלו להגיד דברים יפים היא עקיפה כזאת אבל מעניינת מאוד".
מה שפחדת ממנו קרה. הדמות חלחלה אליך?
"קצת. תקופת החזרות לא היתה קלה, אתה כל הזמן צריך לנסות ולהפריד בין החיים האמיתיים להצגה. בחזרות הכל נהיה גוש אחד".
אתה מוצא את עצמך דומה לדמות הטרגית הזו?
"מאוד, בטח. שגב הוא בחור ששואל המון שאלות, סקרן. כמוני. גם אני לא יכול להגדיר את עצמי בנאדם מאושר ושמח בחלקו, אני תמיד אשאף קדימה. שגב הוא אושרי אחרי טראומה, במקורות שלו הוא כן בנאדם שמח שעשה דברים שהוא אהב, אבל הסביבה ומה שהמשפחה הזאת עברה הפכו אותו לכזה. המעבר הטראומטי הזה יכול היה לקרות גם לי".
לא פחדת להוביל את כל ההצגה על כתפיך?
"זה לא מלחיץ אפילו לרגע. זה רק דרבן, ועושה טוב ".
גם מוזיקה איננה תחום זר לאושרי. מלבד נגינה בפסנתר, בגיטרה וכתיבת שירים למגירה, הוא נוהג לתקלט לעצמו בבית במערכת די משוכללת, ומדי פעם אף להקפיץ כמה בליינים על הרחבה. ההתנסות הווקאלית הראשונה שלו נערכה בצילומי העונה השנייה של "השיר שלנו".
לא הפחיד אותך לשיר ליד נינט?
"לא ממש, כשהייתי צריך, פניתי לנינט להכוונות. לשיר, מבחינתי, זה פשוט לתת מונולוג טוב רק בפרייזינג אחר של דיבור. הדבר היחיד שהשתדלתי הוא להעביר קצת נשמה בתוך המילים".
והלך לך?
"כן, אני חושב שהלך לי ממש טוב. קיבלתי הרבה תגובות".
לא מפריע לך שאתה אחד השחקנים הכי מקצועניים שם? לא מבאס?
"לפרקים זה ביאס אותי מאוד. בהתחלה זה שיקול שהייתי צריך לעשות, והיו בה המון חסרונות. אבל אני חושב שזה עשה לי רק טוב כי באמת נהניתי, לא התעסקתי יותר מדי במה שיצא".
כמו הרוב, גם אתה באת ל"שיר שלנו" בשביל הכסף?
"כן, בשביל הכסף. בשביל הכיף שחבורה צעירה סוחפת מדינה שלמה. כשעשינו את החלטורה הזו ב'טעם העיר' (פסטיבל האוכל שהתקיים בגני התערוכה בתל-אביב, א"ג) קלטתי שאני ממש נהנה מהעניין. עליתי לבמה, ועמדתי מול 30 אלף איש וצרחות ובלגן. אני יורד למטה, ושואל את נינט,'נינה, גם בניצנים זה היה ככה?' אז היא אמרה לי שבניצנים היו 8,000 איש, ופה יש 30 אלף. ואז אתה אומר לעצמך, וואלה, גם את זה חווית-לשיר מול מדינה שלמה".
נו , אז מה על קריירה מוזיקלית?
"אם אני אזכה בלוטו, אני פשוט אעשה סרט קולנוע משלי, ואצא במופע רוק הכי ביזאר שיכול להיות והכי מוטרף וחולני".
אתה תיענה להצעה להמשיך לעונה נוספת ב"השיר שלנו"?
"אני עוד לא יודע, נראה. אני קודם רוצה לשמוע מה התפקיד, מי השחקנים וכל זה".
הפעם מתוכננת טלנובלה שתעסוק בלהקה צבאית. זה אומר שאתה שוב תהיה על מדים.
"או אה, זה יגרור הרבה בלגן. אבל אני אוהב בלגן, חולה על האש, רץ אליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
