אולי היא צריכה איזה כלב שיעזור לה
צופית גרנט יצאה לראיין עיוורים והתברר שהיא זו שחיה בחושך
גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים להתנשאות בגרסתה המכובסת לעילא, הניו-אייג'ית והמודרנית: נוטלים מגזר הנבדל באופן כלשהו מאורח החיים התל-אביבי, או החילוני, או הקרייריסטי, או הבריא. מייחסים לו מעלה הנתפסת כייחודית, אקזוטית, או לכל הפחות חיובית. משגרים כתב שככל הידוע לצופים, נמנה עם הסולתה והשמנה של אותו ציבור תל-אביבי, חילוני, מופקר ובלתי אקזוטי בעליל. מסריטים אותו כשהוא נופל שדוד על צווארו של בן המגזר, ומנסה בענווה מעושה ובשפלות רוח מזויפת, לסחוט ממנו תובנה מגזרית, שניתן להקיש ממנה באופן אוניברסלי על אורחותיו הריקות והלוקות של העולם המודרני.
כך למשל, המזרחי החם, שמעלותיו המגוונות ובהן חום, חמימות ובישול בחום גבוה מפילות לרצפה בכל חג ומועד את מיטב השפים הלומי המועדונים. הדוס הפשוט והבלתי מתחבט, שהמפגש איתו מותיר את המראיין עם ימבה שאלות לא-אותנטיות על האני ")האמנם מגניב לי שאני כזה אינטלקטואל חקרן וסקרן?") ואחרים.
התוכנית של צופית גרנט מאמש, שבמסגרתה יצאה לשוח במרכז נחייה לעיוורים, סיפקה גרסה אחת של הדבר הזה: לעיוורים, אלה גרנט, יש "אור בעיניים" וכמו כן הם "חודרים לנשמה," "רואים לעומק" וחפים מאותן קלקלות מרובות המאפיינות את ציבור הרואים ")חשבתי לעצמי שבחברה שלנו, 'הרואים,' יש המון עיוורים, אנשים שלא מצליחים לראות פנימה שום דבר... ויש לי הרגשה שעיוורים רואים יותר לעומק, כאילו, רואים מבפנים את הדברים.("
נקודת המוצא הזו, כדרכן של נקודות מוצא המציבות ציבור מגוון ושלם על אולימפוס אחד על סמך איזו מיסטיפיקציה פשטנית, לא זו בלבד שאינה מחמיאה, לטעמי, היא גם מבטלת מראש כל סיכוי ללמוד על מושאה משהו מעניין, מחדש או אמיתי. עיוורים, יש להניח, יש מכל מיני סוגים. דברים שונים מעסיקים אותם, והם רואים את העולם, מסיבות שונות, בכל מיני אופנים. לצמצם אותם למדרגת ישויות על-טבעיות, מין נביאים עיוורים ונבונים, זה לא רק לא מעניין - זה קצת אווילי.
את המצב, בהתאם, הצילו העיוורים שהתעקשו, כמו להכעיס, להיות שונים מאוד זה מזה. חרף התעקשותה של גרנט ")אתה נוגע הרבה בילדים שלך"? "את נוגעת הרבה באמא שלך"? "למה אף אחד כאן לא מוכן לגעת בי,("? הבהירו העיוורים, כל אחד בתורו, שחלקם ממש כמו אנשים רגילים! - אוהבים מאוד לגעת וחלקם לא, ומיאנו להפגין חזית אחידה בסוגיה כלשהי, החל במצב משפחתי ומספר צאצאים ")בני כמה הילדים שלך"?
היכולת של גרנט לדבר עם אנשים "בגובה העיניים," שובת לב לפעמים, תורגמה במקרה הזה לסתמיות: מרגע שביססה גרנט בינה לבין עצמה את אקסיומת הראות לעומק, נפנתה להקדיש את רובם המכריע של הראיונות לשאלות תפלות (בצופיתית קוראים לזה "לא דופק חשבון" ו"חושפני,(" שהתשובות עליהן לא ניפקו ולו תובנה אחת על עולמם של הלא-רואים: החל בז'אנר ה"איך קוראים לילדים שלך" לסוגיו ")שי," "לירן,(" וכלה ב"האם בכית כשנודע לך שתישאר עיוור לכל החיים") "?אני לא אדם שבוכה," "כן.("
הרגע המעניין ביותר בתוכנית היה זה שבו מנתה רינת, עיוורת מלידה, את התכונות החיצוניות שהיא מחפשת אצל בן המין השני: עליו להיות גבוה ממנה, בלונדיני ובעל עיניים כחולות. אצל גרנט העלתה ההצהרה הזו את השאלה (הטובה) "מה זה בלונדיני בשבילך"? אבל לא מיליון שאלות מתבקשות אחרות, בדבר היחסים המורכבים עם עולם הערכים והאסוציאציות של חברת הרואים. שמא רמזה רינת שהיא וחבריה כמוך כמוני, פשוט וקל אנשים רגילים? על צופית זה לא עשה רושם: היא, מצדה, ביקשה לדעת, אם החלום של רינת הוא שיהיו לה ילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
