"לא עכשיו, לא כאן", ארי דה לוקה

קטעי מונולוג מהורהר של נער מגמגם, מתוך ספרו הראשון והכמו-אוטוביוגרפי של הסופר האיטלקי

ארי דה לוקה | 26/10/2005 10:10

יפה לרדת לחקר תצלום, יפה להישאר ללא-ניע. את אינך מזהה אותי, אבל מניחה את עינייך על פני, ואני נושא את הפנים הללו, הסימן הוודאי היחיד, בין מעטים, לשייכות. פני חוזרות עכשיו אל אלה של סבא. במשך הזמן התחלתי לדמות לתצלומו שניצב על השידה של אבא. פנים רציניות, קצת מהורהרות, זעף שפתיים שרגילות להיות קפוצות, כזה היה דיוקנו. התחלתי להתקרב לצורת גולגולתו מן המצח, ואחר-כך הידלדל הבשר של עצמות-הלחיים שלי, והלחיים שקעו באותו רפיון, באותה נפילת הקשב של פניו. אלה רק הערות, אך הן יקרות לי, כי אני יודע שאיני דומה לא לך ולא לאבא; חיפשתי בתצלומים נושנים תווי פנים שיצדיקו את שייכותי. כשהייתי ילד לא אמרו עלי: הוא ממש אבא שלו, או, הוא ממש אמא שלו, משפטים מעצבנים אך גם מנחמים. דמיתי לסבא מצד אבא, שמת כשבנו עוד היה נער.

באלבום תצלומים הוא לובש מדים של חייל במלחמת-העולם הראשונה. באחד הקרנבלים שאלת אותי למה אני רוצה להתחפש. רציתי את המדים הללו כדי לדמות לו עוד, ולכן אמרתי לך: "למלחמה", כדי לא לומר, לסבא. היה לך רק מעיל יר ענקי, ומלבדך לא ידע איש מיהו הצרפתי הזה, שבלב דואב לבשתי את בגדיו. איפה אני ואיפה סבא, לבש כך דמיתי לנר.

מעולם לא האמנתי שהוא מת. כילד, משמעה של המלה "מת" היה לעמוד מן הצד, לא להיראות, להתעקש מתוך רצון על ההיעדרות. זה היה יכול להיות זהה לאמירה: הסבא נעלב והוא לא רוצה לבוא לבקר אותנו, או, העבירו את הסבא למקום אחר.

לדידי לא היה העולם גדול מן הבית או מן השכונה, והחיים תאמו את סדר-הגודל הזה: ההבדל בין לגור או לא לגור לא היה רציני. הילד, שהיה בחדר בסמטה, חשב שהסבא עבר לגור מעבר לעמק היונים והעכברים, שהיה אז קו הגבול שלי, כלומר, פיאצה פלבלישיטו.

יום אחד חלה אבא, הצהיב, והיה סגור באחד החדרים. אנחנו היינו צריכים להיות שקטים עוד יותר, כדי שיבריא. ולא חשוב שבחוץ, בסמטה, הידהד כדרכו השאון; הדממה שלנו, כילדיו, היא שהבריאה אותו. לשתוק, להיות בשקט, היא מלאכה שקשה לזכור אותה כל הזמן, אך היא לימדה אותנו דברים רבים כשהתאמצנו לבצע אותה. חשבתי: כעת אני אנקור על ענף, ועומד לרדת גשם; אחר-כך הייתי סירה שנגררת אל החוף לעת ערב; אחר-כך אנחנו, הילדים, דיברנו בינינו וחיקינו את קול הרוח בין הסמטאות.

אבא נשאר בבית זמן רב. באחד מימי החלמתו פתחתי את הדלת לאדון אחד. מיד הכרתי את סבא. הוא היה כמו בתצלום על השידה. עמדתי להודיע על החדשה הזאת, אך האיש בילבל את התרגשותי כשאמר לי שהוא הסר שהוזמן

לשפר את מראה החולה. נודע לי ששירת את אבא שנים רבות ופקד את משרדו אחת לחודש. מעטים היו הספרים שהיה להם סלון משלהם, רבים מהם היו ניידים ובאו לבתי הלקוחות.

צדקתי אם כן. הוא לא היה מת כפי שאתם הבנתם, אלא הוא היה מת כפי שאני האמנתי. הוא עבר לגור רחוק ונהפך לספר שאיש אינו מכיר. רק אני גיליתי אותו, כי ידעתי בעל-פה את כל התצלומים שלו, אבל לא אספר לאחרים, לא אבגוד בו.

אהבתי את הסבא הזה, שלא היה יכול לחבק את הבן שלו, והסתפק בכך שפעם בחודש הוא יכול ללטף את עורפו בתירוץ שהוא משרת אותו.

עוד המשכתי לשאול את אבא, כשהיה חוזר ושערו גזוז, האם עדיין מטפל בו אותו ספר ביתי.

כעת אני נושא עלי את ראשו, אך העיניים הן שלך.

היחידים שהיה להם ממש נוח בבתים החדשים היו האמריקנים. אבל הם הזרים של העולם, שגרים תמיד באזורים שזה עתה נבנו, בערים שהטיח שלהן עדיין טרי. החדש הוא להם הרגל. הם זרים אף בביתם שלהם. היו להם מכוניות ענקיות, בתי-ספר משלהם, ובגדים שהולמים עד מאוד ילדים שמשחקים.

שם גיליתי את היופי. לפני כן, כלומר, לפני גיל אחת-עשרה, לא חשבתי שיש ילדים יפים וילדים מכוערים. ידעתי שיש עניים ויש עשירים, יש בריאים ויש חולים, אבל עדיין לא הבחנתי ביניהם מן ההיבט הזה. הזיכרון, שמתחמם עם הזמן ביחס לכל-מיני פריטים, במקום להתקרר, מעלה בי תמונות של ילדת אמריקניות יפהפיות, מצטיינות במשחקים, בעלות שיניים בריאות, ונשיותן כבר מלאה חיוניות. הן שיחקו רק זו עם זו, ודחו כל קשר עם מי שאינו אמריקני. על ריבוע בגינה נאספו הילדים שגרו בבתים האלה, וביניהם גם אני, להביט בהן. היינו רואים כפפת בייסבול, כדור עור שמישהו מאיתנו הצליח לגעת בו כשנחת בטעות בצד שלנו; התפעלנו מן המיומנויות שלהן. אנחנו שיחקנו בכדורגל ובעטנו לשער שהיה הכניסה לחניון. בחפץ-לב הייתי נשאר שם להביט באמריקניות. או-אז היו נראות לי הילדות האחרות מכוערות, גם בגלל הבכי שלהן. היופי, שגיליתי בהתרגשות של זר, חייב להיות כזה: לדבר בשפה אחרת, להשתייך לעושר, ולהיות מוטרד אפילו מן ההערצה. שום ילד לא נעה חבר של אמריקני. אחדים, שנעלבו מזה, עיינו את האנשים הללו הבאים מרחוק, שהתגוררו בתוכנו ונמנעו מחברתנו. אני לא יכולתי. התנהגותם לא העליבה אותי. הם היו מארץ אחרת, והאיכות שהתפעלתי ממנה מן-הסתם הוענקה להם שם בתנאי ששום זר לא ייגע בה. לברייה שחלפה על פני ויופיה גרם לי להסמיק, היו עיניים מלאות בעולמה, לכן לא יכלה לראות אותי. אני פערתי את שלי למולה, נוכח החלונות ששיקפו את אודם הערב, ונסחפתי בסחרחורות האושר של ילד שחולם להיות סמוי מן העין. אל מרפסת המטבח שבו למדתי עלו ובאו הקולות של משחקיהם, של השמות שהיו קוראים בהם זה לזה, של צחוקיהם, שגם הם היו שונים מאלה שלנו.

בין כל הילדים הייתי אני היחיד שהצליח פעם אחת שיביטו בו. שיחקתי באבנים וחיפשתי בהן את נקודת הרוגע שמאפשרת את האיזון. חיברתי בין הנקודות הללו, העמסתי אבנים זו על-גבי זו. בעודי רכון בפינת הגן הקטן מעל למשחק השביר, באה היא. הרמתי את הראש, ומקוצת השיער החלק שנחה על המצח נבטו העיניים. ראיתי אותן מלמטה, מן המקום שבו רכנתי: כנגד השמיים הביט בי ראשה הבלונדי מבעד לשני חרכים ריקים. דימיתי שיש בפניה שני חורים שדרכם ניתן לראות את הרקיע. אני ראיתי אותו. אולי דרך עיני שלי יכלה לראות את האדמה. רגע השתאינו, אחר-כך היא צחקה, אחר-כך נפלו האבנים, אחר-כך אמא שלה קראה לה בשם ערב שאיני רוצה לזכור. אף-פעם לא חזרה.

כעת מתגוררים האמריקנים באזורים ששמורים להם. שום ילד שבא מסמטה כבר אינו גר בקרבת ילדה בלונדית אמריקנית, ואינו מסמיק כשהיא חולפת, ואינו מעריץ אותה.

עטיפת הספר "לא עכשיו, לא כאן" עטיפת הספר

"לא עשיתי כלום".
"לא עשיתי את זה בכוונה".

גם עם אשתי המשכתי לומר מבלי-משים את המשפטים הבנאליים הללו. הם גרמו בלבולים, אך גם מצב-רוח טוב. "אהב אותי תמיד", היא אמרה לי פעם. היא כבר היתה חולה, ואני הייתי לצידה, ומבלי להעניק תשומת-לב למלים עניתי את ה"לא עשיתי את זה בכוונה" שלי. לכן חייכה. אהבתי כשהתחשק לה לחייך. החיוך שלה היה רחבה שצצה לפתע באמצע רחוב, כיכר שהשמש חיממה. הייתי עוצם לרגע את עיני ומעכב אותו בחושך לפני שייסוג. עצמתי את עיני לנצור אותו.

כשמצאתי חן בעיניה, כבר התעייפה מאנשים הרפתקנים, מלאים במסעות. הפתיעה אותה, באותם ימים, העובדה שריבוי חוויות לא יצר אנשים נעלים. היא גילתה אצלם קלות-דעת, חוסר-ממשות. הכרנו זה את זה עוד בנעורינו, אבל עכשיו הביטה בי במאמץ למקד אותי. יום אחד, בבית-קפה, פירשתי את הבעתה כגערה, שכדי להפיג אותה קרבתי אליה והזמנתי אותה לדבר-מה. היא חייכה. עצמתי את עיני רגע ממושך. היא אחזה בידי, דרכתי על כף רגלה.

"לא עשיתי את זה בכוונה", אמרתי לה.
"לא קרה כלום".
"אני יכול לדרוך לך גם על השנייה".
"אל תנסה".

היא חשבה שאני מתבדח קצת, אבל זה היה בלי כוונה. היא חשבה שאני מסוגל לתשומת-לב, אבל זה היה אלתור. האמנתי לה כשאמרה לי שהיא יכולה להתעייף ממני, ואף-על-פי-כן היא רוצה להתחתן אתי. האמנתי לה כשאמרה לי שלא תצא יותר מביתנו. היא היתה כה צעירה כשחלתה במחלה חשוכת-מרפא ונתנה לי את המפתחות שלה לבית ואימצה את ידי בידה.

לא היו לנו ילדים באשמתי, הבדיקות הוכיחו. כשהתחלנו בהליכי אימוץ, היא חלתה. כמה מוזר הזמן של המחלה, שאינו עשוי מימים, מלילות, מימי ראשון ומענת בחלון. זה היה מהלך של שעות, אחדות מהן היו אתנחתה, ובאחרות, לעומתן, שוטט הכאב בגוף כסביבון תמידי. לילות וימים התערבבו בחדר שלנו עד שלא יכולנו להבדיל. היא לא רצתה את בית-החולים, בשבועות האחרונים סירבה לראות את הרופא, הסכימה רק לאחות, דקות אחדות בכל פעם. היא כבר לא ישנה, ואילו מן הקריסות הקטנות לשינה היתה מתעוררת במצב גרוע יותר, כי המחלה התקדמה בזריזות רבה יותר מאחורי עיניה העצומות. במקום שפעם היה החיוך שלה, נותרו רק חוטים.

עיניה המהירות, שתמיד היו גלויות וסקרניות, החלו להסתתר, נסוגו אל הבור היבש של ארובות-העיניים. הן היו רחוקות, הביטו מבעד למסך. לא הנחתי להן, תרתי אחריהן, התקרבתי יותר כדי לקרוא להן החוצה, עדיין.

היא רזתה, איבדה משקל, איבדה מלים מרות, קולות שלא ביקשו דבר, רק שישמעו אותם. אחרי שהעיניים הלכו להן, באו הידיים. הן לא ידעו מנוח, היו עצבניות, נאחזו בידי במשך שעות. היה איזה קשר מוזר, שהיתה עושה באצבעותיה בין אצבעותי, קשר שנותר סגור ואיתן גם בקריסה הפתאומית לשינה. "אל תישן", היתה אומרת לי, "חכה", אלה היו מלותיה בחשכת המחלה, בסוף חזרה רק על "חכה לי".

כשמתה, לא הבחנתי. ישנתי על הכיסא, ידי שלובות בידיה, עיני היו עצומות ושלה היו פקוחות לעברי. כשהתרתי את אצבעותי מאצבעותיה הייתי לבד בעולם.

היא היתה מנת חלקי, האשה הזאת שבאה עד אלי. בנינו את אושרנו, עדשים במסיבה קטנה אך מתמשכת. זו היתה מנת חלקי, ואני לא שמרתי עליה. היא היתה אתי מעט, זמן קצר של מהלך החיים, אבל היא באה.

הייתי אדם בעולם הזה לא רק בעשר השנים הראשונות של חיי, אלא גם בשבע השנים של הנישואים.

להיות בעולם פירושו, ככל שביכולתי להבין, שמפקידים בידך אדם ואתה אחראי עליו, ובעת-ובעונה-אחת אתה מופקד בידיו והוא אחראי עליך. שבע שנים אינן מעט. ואילו זה היה מחציתו של הזמן הזה, או מחצית המחצית, גם אז זה לא היה מעט. לא ניתן לקבול על הקוצר, זה לא צודק, אך על האורך כן. הביך אותי להמשיך לחיות. לא מכאיב לי לראות לפעמים רקיע זהה לחלוטין לזה שראינו באוגוסט, כשבילינו יחד בחופשה, אך אני מסמיק על שאני יכול להביט בו, על שנשארתי. מבחינתי מדובר בכך שאני מה שנשתייר מאנשים אחרים, מן החיסור שלהם. אני נושא את הריק שהותירו לי, וכשאני אוחז בידי אני חש שצצים בי אי-סבלנות ודחף להפסיק את הזמן של התצלום והאוטובוס.

הכרתי אותה עוד בנעורי. בבוקר היינו יורדים ברגל מן הגבעה, ובטיילת היינו עולים אל האוטובוס שנוסע לבית-הספר. היינו עוברים בדרך פרטית, סגורה בשער כבד, שנפתח ביום. זה קיצר את הדרך בהרבה. הקדמתי להגיע והמתנתי שהשומר יפתח.

בתקופה מסוימת אף היא הקדימה להגיע. לא הצגנו את עצמנו, אך ראינו זה את זה כמעט מדי יום, כי למדנו באותו בית-ספר. כשמלאו לנו שש-עשרה, כבר חיזרו אחריה בחורים אחרים. הקשרים בינינו היו רק ברכת שלום, כל משפט אחר התקשה להשתחרר מפי. ייתכן שמלותי המועטות נראו לה שקולות, אולי הייתי בעיניה בוגר יותר. העור העמום והרזון איפשרו זאת.

רציתי לקוות שהיא אשר חיפשה את ההזדמנויות להיפגש, הפנטזיה הזאת הלהיבה אותי. חשבתי שעלי לעשות משהו, בפעם היחידה בחיי ידעתי את הדחיפות ואת תולעת היוזמה. מבולבל מן המשיכה חשתי את הזמן כאילו הוא דהירה, כל בוקר חמקה, ואני בלעתי יחד עם הרוק את המלים הכי יפות שלא הצלחתי לומר לה. בפנייה של העיקול הייתי מביט אל השער. אהבתי לראות אותו סגור, ניצב על ציריו. עוד יש שערים שמחברים, לא רק כאלה שמפרידים. שלנו היה ישן, הצבע שלו התקלף, אך הוא עוד היה ירוק, והיו לו כידונים שהתגבהו מסביבות מרכזו. כשנפתח השמיע צליל עמום וכבד. בירכנו בבוקר-טוב את הרעש הזה יותר מאשר את השומר הזקן, שבקושי הצליח להזיז אותו ולא רצה שיעזרו לו.

לכל אדם יש שער באיזה זיכרון, כל אחד נותר מחוץ לגן כלשהו. ככה זה היה בשבילי כשרציתי לדבר איתה. אמרתי לה את מלותי הדלות, ואת תקוותי הגואה שכל הבקרים בעתיד יהיו דומים, ושייוותר לי שער להתעכב בו יחד איתה. אמרתי אותן כה גרוע, כה נקשת, והן התיישנו ברגע.

לא הוספתי משהו אחר, היא חייכה במבוכה.
היא לא באה שוב אל השער.

מדוע היו המלים כה מסוכנות, מדוע היה מוטב להיות הבחור האילם, שהיה בולש במבטו מעיקול הדרך אחרי פה, כדי לראות אותו נפשק ומחייך? יש אנשים שהכוונה אינה מאירה להם פנים, רק המקרה. הדממה שימרה לפגישתנו את היתרון של מאורע אקראי. זאת היתה השותפות הנדרשת. כשהיא נחשפת, היא לא תתרחש שוב. אני יודע, אין לי זכות להסיק מסקנות כאלה על בסיס הוכחות כה קלושות, ולאחר מכן קרה שבחור החל להסיע אותה לבית-הספר בווספה שלו. היו לה סיבות רבות לנסוע בדרך אחרת, אבל אני רציתי להאמין כי אני אחראי לכך, וקשרתי מלים אחדות, מסודרות גרוע, לתוצאות המרות. לא משום שאני חושב שבעקבות טעות חייב לבוא עונש, לא, לא זה מה שקורה. נראה לי כי הטעות שעשיתי כבר בה-עצמה היה עונש, צמצום, אבל בכל טעות כרוכה בדידות.

לא הוספתי ללכת אל השער הסגור.

ארי דה לוקה, "לא עכשיו, לא כאן", תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 119 עמ'.