בחזרה למציאות
מספר הצופים בסרטים ישראליים אמנם הכפיל את עצמו בשנה האחרונה, אבל תעשיית הקולנוע שלנו לא ממש מזכירה את זו ההוליוודית. למעשה, אפילו המילה "תעשייה" קצת גדולה עליה
"באמצע חורף קשה, כשהגענו לסט של הסרט, דווקא משהו עתיר תקציב יחסית, לקחו אותנו לחדרי ההלבשה. זאת אומרת, קראנו להם חדרי הלבשה, אבל אלה היו בסך הכל מכוניות שחורות שאמרו לנו להתלבש בתוכן. כדי שלא יהיה לנו קר, הפעילו את החימום באוטו".
קרוניות ההלבשה לשחקנים, מסתבר, עדיין לא ממש הגיעו לישראל. תעשיית הקולנוע הישראלית נהנית בשנים האחרונות מתנופה אדירה, הקהל זורם לאולמות, והאוסקרים זורמים כמו מים (טוב, כמעט). אבל מי שנמצא מאחורי הקלעים, יודע לספר שמאחורי רוח היצירה הגדולה נמצאים תנאים סגפניים, יחס בינוני ובעיקר - משכורות מביכות. "היו אפילו מצבים שנאלצתי להתלבש בחוץ, חשוף לגמרי. מצאתי את עצמי עומד באמצע הרחוב בתחתונים. אחרי כמה שעות התקשר אליי מישהו שמצא את כרטיס הוויזה שכנראה נפל לי מהמכנסיים, ודרש 100 שקל בתמורה", מציג השחקן יורם חטב, מנכ"ל שח"ם (איגוד שחקני המסך), עוד דוגמה מתוך שגרת היצירה הקולנועית בארץ. "אין פה כבוד בגרוש, אלא שוק עבדים, לא תעשייה שממנה אפשר להתפרנס בכבוד".
בשנתיים-שלוש האחרונות משך הקולנוע הישראלי מיליוני צופים. "סוף העולם שמאלה" המטאורי, שעלה לאקרנים בשנה שעברה, הצליח להביא לבתי הקולנוע יותר מ-450 אלף צופים. בפעם הראשונה ב-20 שנה הצליח סרט מקומי לכבוש את המקום השני (והמכובד מאוד) ברשימת הסרטים הנצפים. בדיוק בין שוברי הקופות האמריקניים "שרק 2" ו "שר הטבעות". שנה אחת קודם, ב-2003, היה זה "חתונה מאוחרת" שהצליח להביא את הישראלים אל האולמות, וגם זכה לביקורות מהללות ומשך את עינם ולבם של פסטיבלים וצופים רבים בעולם.
המספרים האסטרונומיים האלה, שהקולנוע הישראלי התבייש אפילו לחלום עליהם קודם, הפיחו רוח חיים חדשה בתעשייה המקומית שכמעט גוועה. לאור הסרטים המצליחים והבאזז התקשורתי המתלהב, מבחינת הציבור כבר ברור שהקולנוע הישראלי הוא בדרך המהירה למעלה.
אלא ששיחות עם ראשי התעשייה מגלות שהטפיחה הלאומית על השכם היא קצת מוקדמת מדי. "אנשים נכנסו לאופוריה, שהנה הוליווד מגיעה לישראל. גם היום, כשיש יותר עבודה, המצב של שחקני הקולנוע בארץ הוא מכה. להתפרנס מזה באמת אי אפשר", מצהיר חטב. אבי נשר, במאי "סוף העולם שמאלה", מוסיף: "אני לא מכיר אף אחד בארץ שהצליח לקנות משהו משמעותי מהכסף שעושים בקולנוע. אף אחד לא חושב להתעשר מזה, זו אופוריה מזויפת".
הנה קצת מספרים כדי לקבל פרופרציות: בכל שנה נמכרים בישראל כעשרה מיליון כרטיסי קולנוע. בשנה שעברה הכפילה את עצמה כמות הצופים בסרטים ישראליים בארץ - ועמדה על כ-13 אחוז מכלל הצופים. מחזור הכספים שגלגלה התעשייה עמד, בהערכה גסה, על 50 מיליון דולר - כסף גדול, השאלה היא רק לכיס של מי הוא מגיע.
השחקנים הם בטח לא התשובה. אז מי כן? בעיקר המפיצים ואחריהם, אם יש להם מזל, המפיקים. המפיץ הוא מי שקונה את הסרט להקרנה, ולוקח למעשה את ההימור הכלכלי הגדול ביותר. בארצנו הקטנטונת פועלות שתי חברות הפצה גדולות: "יונייטד קינג" של האחים אדרי ו"גלובוס גרופ" של יורם גלובוס. הן היחידות ככל הנראה שיכולים להכניס כסף אמיתי לחשבונם, העשיר בלאו הכי. ורק אם הסרט מצליח מעל המצופה, זוכה גם המפיק לרווחים צנועים יחסית, המתחילים בקבלת המשכורת האישית שלו, שברוב המקרים מושקעת מלכתחילה בתקציב הפקת הסרט.
כך מתחלק הכסף: מכל כרטיס קולנוע לוקח היום בעל בית הקולנוע כ-50 אחוז, גם המפיץ זוכה לנתח מכובד, והשאר נמסר למפיק שמחלק את הכסף שבידו לצוות השחקנים (כ-20 אחוז מתקציב הסרט מגיע אליהם), לצלמים, לתאורנים, למאפרים ועוד. וזה בלי לדבר על הבמאי שמקבל בין 7.5 אחוזים ל-12 אחוז מתקציב הסרט, והתסריטאי שמקבל גם הוא בין חמישה לעשרה אחוזים, לא כולל אחוזים מהרווחים. בקיצור, למפיק
למרות התנופה האדירה והעלייה בכמות הסרטים שנעשתה בשלוש השנים האחרונות, עדיין אי אפשר לראות פריחה של ממש. רק חברות הפקה בודדות נוספו. אנשי הצוות הטכני אמנם התרבו, אבל לא משמעותית. "אין יותר כסף בתעשייה, זה משהו וירטואלי. היה בום של כסף, יחסית, אבל זה דבר שלא ישפיע לאורך זמן. נעשו הרבה סרטים בתקציבים נמוכים מאוד, והשכר של העובדים די עומד במקום. הרבה מאיתנו עדיין רעבים", אומר אייל מלובן, מנכ"ל איגוד עובדי הטלוויזיה והקולנוע ונציג הפרולטריון, במקרה הזה.
לצד הרוב הרעב, יש קבוצה קטנה של שחקנים, במאים ותסריטאים וגם כמה צלמים, שהצליחו להפוך למלכי הביצה בזכות הצלחה של סרט שבו השתתפו, ולכן לפחות בינתיים, הם מצליחים להרוויח קצת יותר. ליאור אשכנזי כוכב "חתונה מאוחרת" ו"ללכת על המים", איילת זורר שלוהקה לסרטו של סטיבן שפילברג לאחר שכיכבה בסרט "האסונות של נינה", ורונית אלקבץ כוכבת "אור" ו"ולקחת לך אישה" - הם חלק מרשימה קצרה למדי של הכוכבים הנוצצים של הבועה המקומית.
"אין היום בישראל שחקן שהוא קלף מנצח, שאתה שם אותו במרכז הסרט, וזהו, הוא מצליח", אומר אבי נשר, "פה אין תופעת טום קרוז. אפילו כשאיילת זורר, שחקנית מוכשרת ואהובה בקרב הצופים הישראלים, השתתפה בסרט "משהו ללבוש", אף אחד כמעט לא ראה אותו, למרות המשחק שלה. הכוכבים הגדולים הם עדיין האמריקנים".
ואכן , על אף שהאפשרויות בהחלט רבות יותר מבעבר, אף שחקן עדיין לא יכול לחיות מקולנוע ישראלי בלבד. כמו בהרבה מדינות קטנות, גם השחקן הישראלי מתרכז קודם כל בתיאטרון, אחר כך בטלוויזיה ורק בסוף בקולנוע - מה שהופך את חייהם של מפיקי הסרטים לקשים יותר. הם נאלצים לשחרר שחקן באמצע יום צילומים, כדי שילך להצגה או לצילומי תוכנית טלוויזיה, ולתמרן בין עשרות האנשים ולו"זים צפופים.
"כל השנים הייתי משק מעורב. לא רק מפני שרציתי להתפתח, אלא כי היה לי ברור שאי אפשר אחרת", אומרת השחקנית גילה אלמגור, כלת פרס ישראל לקולנוע. "מבחינה כספית, אין תמורה אמיתית לעבודה", מודה סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון, "הפרמטרים בקולנוע הם לא כלכליים, זה רחוק מלהיות מה שמגיע לשחקן, אבל מנגד, הוא מקבל חשיפה פורצת גבולות".
"במאי מפורסם הזמין אותי לאודישן", מספר יורם חטב, "ובאמצע הוא התחיל לומר לי ששחקנים בארץ צריכים לעבוד בלי כסף, ורק אם הסרט ירוויח הם יקבלו משהו. התאפקתי לא להתנפל עליו, ורק שאלתי בנימוס ממה הוא מצפה שאחיה. על זה לא היתה לו תשובה".
החלום להיות מובי-סטאר גם בקנה מידה מקומי, יחד עם קצב הצמיחה בענף, וגם 11 בתי הספר למשחק והסדנאות בארץ, מביאים אל תעשיית הקולנוע עשרות שחקנים חדשים בכל שנה. סביר להניח שהבשר הטרי אינו מודע למצב הקיים היום בשוק, או שהוא יודע להדחיק ממש טוב. שכר המינימום של שחקן, על-פי תעריפי האיגוד, הוא 250 דולר ליום צילום. שחקנים ממוצעים מצליחים להכפיל את הסכום. שחקנים מבוקשים ונחשקים מהמדרגה הראשונה, כמו ליאור אשכנזי, רונית אלקבץ או איילת זורר, יכולים להגיע לסכום של 1,500-1,000 דולר ליום צילום בודד. מעטים מהם מצליחים לגרוף גם כמה אחוזים מהרווחים. נשמע טוב? בעיקר עד שמסתכלים על הפרטים. בפועל, סרט ישראלי ממוצע מצולם בכ-30 יום ולא על פני תקופה של כמה חודשים, כמקובל בחו"ל. שחקן בתפקיד ראשי נוכח, במקרה הטוב, בחצי מימי הצילום. בודדים הם השחקנים, אם בכלל, המצליחים להשתתף בכמה סרטים בו-בזמן בשנה אחת. עם הסכומים האלה לא ממש צריך מחשבון.
"כדי להתקיים במדינה הזאת, שחקנים עדיין נאלצים להתפרנס מ-17 עבודות אחרות. הדברים האלה קורים גם בסרטים שבהם התקציב הוא מיליוני שקלים", מוחה חטב. אבי נשר מודה שאפילו בסרט המצליח "סוף העולם שמאלה", שהצליח להשיג תקציב ענק (יחסית) של כשני מיליון דולר, "אף שחקן לא קיבל יותר מ-300 דולר ליום צילום". רק לאחר שיוצריו הרוויחו הרבה יותר ממה שציפו, קיבל כל שחקן 3,000 דולר מענק, מתנה נדירה אצלנו.
גם היום, למרות החוקים והתקנות המגינים על השחקנים, יש לא מעט מקרים של שחקנים מתחילים שמקבלים איומים מצד מפיקים גדולים, שאם לא יוותרו על זכויות בסיסיות (כולל שכר), הם יוחלפו וייזרקו החוצה. היו גם שחקנים שקיבלו איום מפורש שאם יצטרפו לאיגוד השחקנים יפוטרו לאלתר.
בשנה האחרונה, על-פי איגוד שח"ם (שחקני המסך), הוחזרו לא פחות מ-700 אלף שקל לשחקנים בעקבות התערבות האיגוד וגורמים חיצוניים. "יש בתחום הזה עושקים סדרתיים, שלא הבינו עדיין שזה לא חוקי להתנהג ככה, ושחקן זה לא תחביב, אלא מקצוע לחיים", מעיד חטב מנכ"ל האיגוד.
"במשך שנים עבדתי בלי שכר, הרבה סרטים עשיתי בהסכם שרק אם הסרט יצליח אז נקבל, ותודה לאל שהיום כבר אין דבר כזה", אומרת גילה אלמגור, "השתתפתי בסרט 'הבית ברחוב שלוש' שהצליח יפה מאוד, ועדיין לא ראיתי גרוש. וכן, גם לי לא עלה השכר בתקופה הטובה הזו. זה לא דבר שמתעשרים ממנו, פה אף שחקן לא יפוצץ הזדמנות לעשות סרט טוב בגלל הכסף. זה משהו שאתה עושה מתוך רצון ואהבה, ואני גאה מאוד בקולנוע הישראלי, שסבל כל כך הרבה שנים והוכיח שיש פה כישרונות ברמה בינלאומית".
ב-2001 נכנס לתוקפו חוק הקולנוע הישראלי, ושינה את תזרים המזומנים בתחום. נכון להיום עומד סבסוד המדינה ותמיכתה בקולנוע הישראלי על כ-58 מיליון שקל בשנה. כ-32 מיליון מהם מגיעים להפקות פיצ' רים. סרט ישראלי ממוצע מופק היום בתקציב שנע בין 600 ל-700 אלף דולר - סכום זעיר לעומת סרטים שנעשים במדינות קטנות באירופה. סרטים ישראליים יקרים נעשים בתקציב של מיליון-מיליון וחצי דולר. את הכסף משיגים מסבסוד של המדינה באמצעות קרן הקולנוע הישראלי או קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, מגופי שידור, ממשקיעים זרים ומידיים נוספות, וביניהן של העוסקים במלאכה עצמה.
"לפני ארבע שנים, כשמצב השוק היה בקאנטים, כל דבר שיצא נחשב לנס. היום הרבה ידיים מושכות בחוטים, ולא ממש יודעות לאן. כולם חושבים שזה מצליח נורא, ורוצים חלק מהעוגה שעוד לא ממש קיימת. מבעד לחלון בתנור הם רואים את העוגה, אבל היא יכולה ליפול מהר מאוד", מבהיר שף הסרטים גל אוחובסקי.
"בגלל ריבוי הסרטים, התקציב של כל סרט וסרט דווקא קטן, ואפשר לראות את התוצאה על המסך", אומר המפיק מרק רוזנבאום, יושב ראש האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה בישראל. צילום סצינות כמעט בלי חזרות מוקדמות, קיצוץ מסיבי במספר ימי הצילום ובשעות העריכה - הן תופעות מוכרות בתעשייה המקומית, שההשפעה שלהן על איכות התוצר הסופי ברורה גם למי שלא עוסק בתחום.
אז אם כאן אין כסף, הפתרון הוא כנראה לפנות לעולם הגדול. "הוצאות המלון שלי בסרט אמריקני שאני עושה, גבוהות יותר ממה שאני מרוויח בסרט ישראלי", אומר נשר בגיחוך קל, "אין ספק שאם שחקנית בסטנדרטים של איילת זורר היתה בחו"ל, בנקודה הזאת בקריירה שלה היא כבר היתה מקבלת שבעה-שמונה מיליון דולר לסרט. לפחות".
ואכן , כמה שחקנים ישראלים החליטו לנסות לעשות את המכה מעבר לים. אקי אבני, נועה תשבי ומשה איבגי עברו להתגורר בארצות-הברית, כדי למצוא תפקיד שיהלום את מעמדם ואת חשבון הבנק שלהם. והם לא היחידים שרוצים. במפתיע, מה שמשאיר בארץ לא מעט אחרים, למרות השכר הלא הולם ותנאי השטח העלובים, הוא לא הפטריוטיות דווקא אלא מחסום השפה. מבטא ישראלי הוא לא בדיוק מצרך מבוקש בהוליווד, מלבד סרטים פה ושם שעוסקים בעם הנבחר, למשל סרטו החדש של שפילברג על טבח הספורטאים במינכן שבו ישתתפו שרון אלכסנדר, איילת זורר, גילה אלמגור, רנה ורבין, גיא זו-ארץ ועוד.
תופעה מפתיעה של השנתיים האחרונות, שהצליחה לנחם מעט את הקולנוענים, היא התעניינות אירופית דווקא בסרטים ובשחקנים הישראליים. חנה לסלאו עשתה היסטוריה וזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, ומנהרות הרכבת התחתית של פריז התמלאו בפוסטרים של השחקנית רונית אלקבץ מתוך הסרטים "אור" ו"ולקחת לך אישה". כמו גם הסרט "אהבה קולומביאנית" שמשך גם הוא את תשומת הלב, שאפילו המפיקים בהוליווד רוצים לעשות גרסה אמריקנית.
מי שהצליחו להוכיח באופן עקבי שחו"ל הוא מקום טוב מאוד גם לישראלים הם איתן פוקס וגל אוחובסקי, שלמרות האהבה הגדולה לקולנוע מודים שאם לא היו יכולים לייצא את הסרטים שלהם ולהפיצם, כנראה היו מתמקדים במה שאפשר להרוויח בו - טלוויזיה. ההצלחה התחילה בסרטם "יוסי וג'אגר", שעורר סקרנות רבה וזכה בפרסים בינלאומיים, והמשיכה ב"ללכת על המים" בכיכובו של ליאור אשכנזי שצולם בגרמניה ובישראל. הסרט, שהוקרן באירופה, בארצות-הברית, באוסטרליה ואמור להגיע בקרוב גם לדרום אמריקה, גרף עד עכשיו הכנסות של לא פחות מחמישה מיליון דולר, שיא ישראלי שלא היה כמותו.
אך הסרט לא רק עשה הרבה כסף, הוא גם פתח להם צוהר אמיתי - הזמנה לפסטיבלים יוקרתיים, להרצאות ולפגישות עם לא מעט קליברים בתחום. אגב, בארץ צפו בסרט כ-150 אלף איש בלבד - מספר שאמנם לא מיקם אותו בצמרת הטבלה, אבל הביא ליוצריו לא מעט סיפוק.
בעקבות ההצלחה הבינלאומית הצליחו אוחובסקי ופוקס למשוך את תשומת לבם של מפיצים ומשקיעים זרים מחו"ל. וגם לסרטם הבא "הבועה" הצליחו לגייס תקציב של לא פחות ממיליון דולר, לא עניין של מה בכך. "אבל גם היום אין כסף ל-300 ניצבים. מנסים להסתדר. אתה לוקח שני גברים גדולים ומזיז אותם ממקום למקום, כדי שיחסמו את הפריים", משתף אוחובסקי ומוכיח שגם מיליון דולר לא מתקרבים למה שצריכה הפקת סרט באמת. נראה כי השניים מצאו את הנוסחה: להמשיך ולעשות סרטים ישראליים עם צוות ישראלי ולהציגם בארץ, ואז להפיץ את הסרט ברחבי העולם, משם מגיע הכסף האמיתי. "יהודים בתפוצות התחילו לצאת ולראות קולנוע ישראלי בחו"ל. ברגע שזה תפס ואנשים המשיכו לבוא לקולנוע ולראות, המפיצים הבינו את הפוטנציאל וביקשו עוד", מסביר אוחובסקי, ומדגיש שקשה לשמור על הגחלת. "סרטים תלויים זה בזה. חשוב שסרט שבא לפניך לא יאכזב, כי צריך לשמור על הקהל הנאמן".
ובחזרה לישראל. נראה שהתנופה האדירה שזכה לה הקולנוע הישראלי נעצרה השנה. ב-2005 כמעט לא יצאו סרטים לאקרנים, והקהל הישראלי לא קיבל את המנה הגדושה של הסרטים האיכותיים הישראליים שהורגל לה בשנים האחרונות. טקס פרסי "אופיר" של האקדמיה הישראלית לקולנוע ששודר בחודש שעבר, הוכיח יותר מכל את מצבנו העגום: עשרה סרטים בלבד הגישו את מועמדותם, פחות מחצי מהסרטים שנעשו שנה קודם, רוב הסרטים האלה בכלל לא יצאו עדיין לאקרנים, כך שהציבור לא מכיר אותם. אחרי מסורת של שנים שבמסגרתה שודר הטקס בערוץ 2, לא רצה אף גוף שידור לשדר אותו. זאת למעט "הוט" שהתגייסה לעזרה, הסכימה לשדר את הטקס, וחטפה מכת רייטינג של 1.5 אחוז - מה שמעיד יותר מכל על ההתעניינות הכללית של הציבור בקולנוע הישראלי השנה. המפיקים כבר מדווחים על ירידה גדולה במכירות הכרטיסים השנה.
"עוד שנה אחת כזו ונחזור למפולת הנוראה שהיתה בשנות ה-80", מזהירים אנשי הקולנוע. אז למה בכלל נעצרה התנופה בפתאומיות כזו? הסבר אחד הוא חוק הקולנוע הישראלי. ב-2001, לפני החוק, עמד תקציב הקולנוע בארץ על יותר מ-70 מיליון שקל - הרבה יותר ממה שיש היום, כסף שמאפשר לעשות יותר סרטים ובתקציבים נורמליים יותר. "הצמיחה היתה אפשרית לפני שהאוצר החל ליישם את אסטרטגיית החיסול שלו, וחוק הקולנוע הישראלי נכנס לתוקף. לתעשיית הקלונוע בארץ אין עתיד ואין תקווה, לנוכח המדיניות הזאת. -1.1.2008 סיום ההסכם עם האוצר, הוא יום מותו של הקולנוע הישראלי מהבחינה הזו", מתלהם חטב.
"אנחנו לא בית תמחוי, אלא תעשייה, והיחס צריך להיות בהתאם. זה כיף לבוא לפרמיירות, אבל אין התייחסות לקולנוע כאל תעשייה, והדבר מתבטא בהטבות שהממשלה נותנת. אנחנו ילדים גדולים, וצריך להכיר בנו כיצרן שמביא פרנסה לאלפי משפחות שעוסקות בתחום", מצטרף מלובן למחאות האיגודים.
לצד הנבואות השחורות, יש גם מי שמאמינים שעוד תהיה תקומה. "אלה בסך הכל עליות ומורדות כמו בכל תחום, ואין צורך להתרגש. מה שחשוב הוא שהצלחנו להחזיר את האמונה בקולנוע הישראלי, הן מצד הקהל והן מצד משקיעים מחו"ל", מרגיע כתריאל שחורי מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, "זה נכון שאנחנו חיים במציאות של תקציבים לחוצים, אבל אין פה קבוצה שצריכה להרגיש מקופחת. כל הסיפור של הכסף הגדול בקולנוע הוא לא נכון, מעין בועה. אמנם סכומי הכסף גדלו בהשוואה לתחילת שנות ה-90, אבל ערך הכסף ירד הרבה, והיום אפשר לעשות אפילו פחות מפעם עם התקציבים. צריך להבין שמדינת ישראל אמנם מאשרת את התקציב בכל קיץ, אך היא מעבירה אותו רק בסוף השנה - דבר שמעכב את עשיית הסרטים".
בהערכה גסה מוקרנים אצלנו בכל שנה כ-200 סרטים מחו"ל, רובם אמריקניים. מולם עומדים בגאון כ-15 סרטים מקומיים. רוב אנשי הקולנוע מאמינים שהיחס הזה די מכובד, לאור כמות הצופים בארץ. הטענה היא שהציבור הישראלי ממילא לא מסוגל לקלוט יותר מסרט ב-3 שבועות. "כמות הסרטים עכשיו הגיונית, לא צריך יותר", אומר מרק רוזנבאום יושב ראש האקדמיה הישראלית לקולנוע, "מה שכן צריך הוא כסף, כך שהתקציב לכל סרט יהיה גדול יותר. נהיינו מומחים בעשיית סרטים איכותיים בתקציבים נמוכים. על אף שכרגע התקציב שהמדינה נותנת די בסדר, צריך לזכור שסבסוד התיאטרון עדיין גדול פי חמישה". "עוד 20 מיליון, ונייצב את התעשייה, כולל שיווק בארץ ובחו"ל", מוסיף שחורי.
לאסי דיין, שזכה השנה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס פרסי-האקדמיה (אליו כלל לא הגיע, אגב), דווקא יש הסבר אחר. "אצלנו אין בכלל דבר כזה שנקרא 'כישרון', טאלנט . לא מעריכים פה את העובדה שצריך כישרון גדול כדי להיות בתחום. רוב הבמאים הם טכנוקרטים קטנים שלמדו בבית ספר. אין כישרונות גדולים, וזה לא מפני שרע פה, אלא כי היהודים הגדולים לא צומחים בישראל", מצהיר דיין ומוסיף, "בקטן, אני מבסוט מממדי התעשייה במדינה הקטנה שלנו, שקיבלה מעל ומעבר להרבה ארצות בעולם".
והנה טיפה של אופטימיות לסיום. "בשנה הבאה יהיה פה מעניין מאוד", מבטיח אוחובסקי, "כל התותחים הכבדים עובדים על הסרטים הבאים שלהם. חכו ותראו".
נא להמתין לטעינת התגובות
