שימו את המשקפיים ותצללו פנימה
שמרי טוריס מבליח עם כמה הצעות צפייה פחות שיגרתיות ליום כיפור: אנימציה של דייויד לינץ', מופעי יחיד של הנרי רולינס ואדי איזארד, גיבור על יפני, סאטירה על הביטלס
מה הופך ארבעה צעירים מליברפול לפופולאריים יותר מישו, כפי שפעם טענו וחוללו סערה רבתי?
האם בזכות המוזיקה החתרנית, תספורת האוונגרד של הפוני-הפטרייתי, או אולי המכנסיים הצמודים שאינם מותירים מקום לדמיון? אין ספק, היו אלו המכנסיים. אבל לעזאזל, זו לא הייתה אשמתם שבתקופתם ישו לא הוציא שום אלבום משמעותי ולא שיחרר אף לא להיט ראוי אחד לפלייליסט.
את התשובה המוחצת לסוד הקסם של להקת הקצב פורצת הדרך מנסה לפצח סרט דוקומנטארי לא חדש, אך מומלץ ביותר, אשר מגולל את סיפורם המופלא. החל מההופעות במועדון 'הקאוורן' (המערה) בליוורפול, דרך שגעת ההערצה שאחזה אפילו
עבור חובבי להקה אחרת מליברפול, ייחשב התעלול המוקומנטרי (פרודיה תיעודית) של אריק איידל ("מונטי פייטון") לחילול קודש של ממש. גמר חתימה טובה? תלוי כמה היא שווה בסות'ביז.
The Rutles - בריטניה 1978. תסריט בימוי, משחק וזימרה: אריק איידל. עוד מתארחים: מייקל פאלין, ביל מאריי, ג'ון בלושי ודן אקרויד. נפקדים: ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.
לפי הקונספציה שנקבעה מ-73' של המאה הקודמת, יש להודות: אין על מי לסמוך בימי כיפור. תחושת החרדה שמלווה את החג הדומם דורשת גיבור של ממש. יותר לא נסתפק בגנרלים הרואים רק חצי מתמונת המצב או לחילופין, במנהלות מטבח קרירות. בשלנו די לקראת אימוצו המוחלט של "אולטרא-מן", גיבור הקומיקס היפני. אם במישור הקולינארי זה עבד אין סיבה שזה לא יעבוד גם ברמה הביטחונית.
אולטרא-מן הוא תוצר של תאונת אווירית. התנגשותו של מאקי, טייס בחיל האוויר היפני במטאור אדום-זוהר, העניק לו כוחות-על המאפשרים לו להציל את העולם מפני פלישת מפלצות אימתניות מהחלל. הטראנספורמציה שלו מאדם רגיל לסופר-גיבור מתאפשרת בזכות הרכבת משקפי אייטיז באדום-מזעזע ומפלסטיק זול. דבר הדורש אומץ רב מטייס מהשורה, אולי האקט הקמיקאזי שנראה מעולם על המסך.
הסרט שיצא לאחרונה ב-DVD ממש כמו סדרת הטלוויזיה, הוא טראש מזוקק באריזה האופיינית באיכותה ללוק של ה"פאוואר-ריינג'רס". אגב, מחסום השפה הוא אולי הבונוס העיקרי- השער לעולם מחורפן, מקושקש ומהפנט אף יותר.
Ultraman - הסרט (2005), סדרת הטלוויזיה (מ-96') וחוברות הצביעה.
למי שמוכרח למלא את תחושת הריק של החג ביציקה של דברת בלתי נלאית, לרשותכם שתי אופציות לסטנד-אפ תוצרת חוץ. שני אמנים, הנחשבים לאבות-טיפוס קיצוניים בשדה הקומי-ליטראלי, שהמשותף להם הוא אולי העובדה שהמונח "בת-ים" לא אומר להם דבר או חצי דבר. האחד הוא הבריון של השכונה, השני הוא קוקסינל כריזמטי: מסייה הנרי רולינס העצבני ומאדאם אדי איזארד הממזרי:
רולינס הידוע בעיקר כזמר (Rollins band), סופר, שחקן בטייפ-קאסט הנצחי של השוטר העצבני ("כביש אבוד", "מרדף בשידור ישיר") וכמעט-אנס בהרשעה, הוא סוג של עונש לקהל היושב באולם תחת איומיו. במבטיו המצליפים אל מול צופיו השבויים הוא מכין את רשימת המוות לסוררים, אלו חתומי החיוך וקמוצי הצחוק. להם הוא מכין הדרן מיוחד בחניה. הבדיחות, יש לומר די פתטיות. לאיש דרושה זירה אחרת לשחרר פאנצ'ים ובכל זאת, תמיד מסקרנת ההצצה לאדם שבחר במקצוע הלא נכון. לזכותו יאמר, שלפחות בחלטורה אחת הוא יצא די מוצלח. כמעט.
הנרי רולינס: Live and riipped in london, Talking from the box
מאידך, האג'נדה של אדי איזארד גורסת שעל אף שזה נראה קל, זה לא פשוט לשים ליפסטיק.
הרטוריקה המצוחצחת עם החינניות הטראנסווסטית והגלאם הבלתי נלאה הופכים את איזארד לדרשן קומי סוחף. בבחירותיו הקולנועיות הוא אמנם לא הבריק (כאמרגן אדי דיוויין ב"וולווט-גולדמיין" חסר הגיבוש), אלא שעל הבמה הוא מחולל כשפים ומצליח לסחוט צחוקים ממסורבי סטנד-אפ העקשניים ביותר.
הפלגמטיות שבהווייתו וקולו הפדגוגי מפעימים את הכנות והנכונות לשהות במחיצתו שעה וחצי של הופעה ואפילו לחתום לו על פוליסת ביטוח למכונית לא קיימת.
איזארד למתחילים : Glorious - Eddy Izzard 1997
למטיבי לכת: Unrepetable 1994
לרוכבי אופניים: Dress to kill 1996
בסימן החגים, אפילו אמן ההיגיון דיוויד לינץ' חוזר למקורות. מי שהחל את דרכו האמנותית כמאייר מחונן והטביע חותם של גאונות בקולנוע ובטלוויזיה, נתפס פוזל לאהבתו הראשונה.
בסדרת האנימציה המתומצתת Dumbland, שב לינץ' לשרוט את לובן המסך באנימציית flash דיאטטית באיכותה הגראפית, אף שאינה מביישת שום בוטות פורנוגרפית. אמנם הסרטונים קצרים כפתילו של גיבור הפרברים הזועם, החף מכל צנזורה רגשית. אלא שמסת הברוטאליות מותירה תחושה של שובע אחרי דקות רופפות.
במרכזו של עולם בשחור-לבן מתנהלת מלחמתו של איש הפריפריה הזועף בכל הנקרה בדרכו: בשכן, בזבובים, בסוכן המכירות, באישה ובטף. קרבות ההישרדות מלווים בצרחות, אגרופים, תלישות איברים ונפיחות עמוקות. במקום בו נמלים פוצחות במחזמר בעננת תרסיס ההדברה אין מקום לשאול שאלות, כל שנותר הוא לחכות שהברווז הנכון יופיע. גם אם הוא מוטרד מינית מאיש בעל זרוע אחת.
Dumbland – דיוויד לינץ' (ניתן גם להוריד מהאתר הרשמי של לינץ', תמורת צדקה באשראי)
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, קבלו את הפרויקט המרכזי לחג: עשר שעות ושיר. אתר מוזיקה, יחסית דנדש, שפותח עבורכם תיבת "פנדורה" להרחבת הפלייליסט האישי על פי טעמכם המוסיקלי. זאת, על סמך הזנת פרטיו של שיר אהוב.
בשלב הבא יציע האתר גלריה של שירים בסגנון הדומה ככל הניתן ליצירה שהקלדתם. את ההצעות המושמעות יש לדרג על סמך רגישות האוזן לטעם האישי: אוהב/לא אוהב.
יומרני ככל שיהיה, אין האתר חף מהפתעות תמוהות כגון ג'אז אוזבקי או פאנק אלבני, הנופלים לערך של תואמי סגנון "DEPECH MODE", למשל. ובכל זאת, את פרטי הטראקים השווים רצוי לתעד בצד על מנת להשיגם מאוחר יותר, מחוץ לאתר.
מעבר לרווח האישי בהיפתחות לאמנים ושירים שהולמים את מידתכם המוזיקלית, הרי שמדובר בלקיחת חלק במחקר מדעי: מיפוי הגנום המוסיקלי. זאת, דרך יצירת מאגר מוסיקלי רחב המושתת על טעם דומה, ככל הניתן, על סמך שיפוטם של כמה שיותר אנשים.
כל גולש מוזמן להשתתף בניסוי, תמורת 36$. אבל הכיף הוא שעשר השעות הראשונות באתר פתוחות חינם, אז תתחילו להעמיס חופשי ובדרך גם לעשות מצווה לדורות הבאים. מטרה ראויה כשלעצמה, כל עוד האתר יימנע ממעבר אל שלב ביקוע האקורדים.
http://www.pandora.com/
אם נותרו כמה שעות פנויות, אחרי ששרפתם עשר ביעילות רבה באתר "פנדורה", זה ה-Q להיות מרותקים למסך למול סרטו הקלאסי של אנדי וורהול "שינה" - תיעוד של שש וחצי שעות של אדם ישן. בעקרון, התכנון היה לצלם חומר של שמונה שעות מלאות. אלא שהדבר התפקשש הודות לכוכב הסרט, המשורר ומאהבו של וורהול, ג'ון גיורנו, שחתך את יום הצילומים בחצי בשל יקיצה מוקדמת. למרות המחסור בארבע שעות, החליט וורהול להסתפק רק בשש שעות וחצי ועל כן הוא העתיק קטעי שינה שלמים, מתוך אלו שצולמו והשלים את האוברדראפט של השעתיים וחצי. מתוך השש וחצי החליטו אנשי ההפקה לבשל 45 דקות ערוכות של ההתרחשות, זאת בלי שהנרטיב ייגרע בשיט.
חישוב זריז מגלה שעל מנת להגיע לזמן האמת של גרסת הבמאי המלאה, קרי שש שעות וחצי, יש להקרינו ב- REPEAT שמונה פעמים ושני שליש סרט. האדוקים שבינינו אף יגדילו להקרין את הסרט עשר ושני שלישי היצירה על מנת להגיע למכסת הזמן אשר לה התכוון הוורהול מלכתחילה.
ואולי, במחשבה שנייה, גם 15 דקות יספיקו למצות את רגעי התהילה.
Sleep - אנדי וורהול. 1963
נא להמתין לטעינת התגובות
