אחלה טרק
איתי שיף ואמיר אטיאס, שני גולשים מנתניה, השתעשעו עם הגיטרה, נכנסו לאולפן, צרבו מהדורה מוגבלת, רק בשביל החבר'ה, ויצאו לטיול הגדול בדרום אמריקה. השירים עברו מתרמילאי לתרמילאי ו"בית הבובות" הפכו להיסטריה
בחודשים האחרונים הולך המועדון הזה ומתרחב בצעדי ענק. אלבום הבכורה של ההרכב, "מדפים", שיצא לפני כחצי שנה, מכר כבר 12 אלף עותקים, מבלי שנתמך ולו בלהיט רדיופוני אחד. מרבית המכירות התבצעו בהופעות עצמן. הופעות שבכל הנוגע למינון ולכמות כרטיסים הפכו את בית הבובות להצלחה הכי גדולה (והכי סודית) של הקיץ. במהלך הקיץ הופיעה הלהקה שלוש פעמים בשבוע, מדי שבוע. כמעט בכל הופעה נמכרו לפחות 300 כרטיסים, בחלקן נשלח קהל הביתה מחוסר מקום. מישהו אמר "היהודים" ולא קיבל את פרק ההמשך?
כדי להבין את סוד ההצלחה ובמקביל את פשר האנונימיות של בית הבובות, די להציץ ברשימת האתרים שבהם הופיעה הלהקה לאחרונה. "הפטרייה" בקיבוץ דן. "קיוז'ה" בכפר ויתקין, קיבוץ מצובה, בית השיטה, יגור, באר שבע, ברור חיל, אשדוד (760 כרטיסים!), אשקלון , הרצליה, שדרות, חיפה וירושלים. בתל אביב הם מופיעים רק אחת לחודשיים. בית הבובות, בדיוק על פי הקלישאה, נבנים מהשטח. לא מהברנז' ה. הם משלמים על כך מחיר יחצני, אבל מחפים עליו בקלות באמצעות גרעין קשה של קהל נאמן.
אלא ש"השטח", במקרה של שיף ואטיאס, אינו מתייחס רק לכפר ויתקין או לכפר סבא. מדובר בכל קצות הגלובוס. ליתר דיוק, כל קצה שבו מסתובבת חבורת מוצ'ילרים ישראלית עם מיני דיסק ביד וגעגוע בלב. כי בית הבובות היא הלהקה העברית הראשונה שטופחה, הלכה למעשה, בידי תרמילאים. מה שמפתיע עוד יותר הוא שהמוצ'ילרים אחראים לבריאת ההרכב לא פחות משני מקימיו וחבריו המרכזיים.
איתי שיף, 29, משרטט את דברי ימי הלהקה: "אנחנו חברי ילדות מתחילת התיכון, בנתניה. אני שנה מעל אמיר. היינו חלק מחבורה שהתגבשה סביב גלישה, מסיבות, ים. כתבנו שירים ברמה החברית בלבד, בלי מחשבה או תכנון קדימה. ניגנו בסלון, בקומזיצים. לא חשבנו על להקה בכלל. ככה זה היה שנים, עד שב-99' פגשנו בחור בשם אלון לויתן, שהיה אז עולה חדש מגרמניה וחיפש השקעה. אחותה של חברה שלו, היום אשתו, היתה חברה שלי. הלכנו לבקר אותה אצלו בבית, וכמו תמיד הסתובבנו עם גיטרות. התיישבנו, הוצאנו אותן, התחלנו לשיר ונהייתה הופעה בסלון, מול עשרה אנשים. אחרי חצי שעה הוא ראה שכולם שרים איתנו ושאל, 'מה זה השירים האלה?'. 'שירים שלנו'. 'מה, יש לכם להקה?'. 'לא'. 'למה לא? זה נשמע טוב, חייבים לעשות עם זה משהו'."
"בקיצור, הוא נתן לנו כסף ונכנסנו לאולפני 'העוגן' להקליט רק את הגיטרה-שירה הזו. בזמן ההקלטות חבר מתופף בא לבקר, אז היו כבר תופים. פתאום בא חבר קלידן, נהיו קלידים. וככה, אחרי שני סופי שבוע, מצאנו את עצמנו עם דיסק של סקיצות. שבעה שירים. הן אפילו לא היו בנויות כשלד לשיר אמיתי. זה פשוט סיכם מבחינתנו תקופה בחיים, שיהיה מה להשמיע לנכדים.
"כשסיימנו את ההקלטות הדבר היחיד שהיה לנו בראש זה הטיול בדרום אמריקה. חלמנו עליו שנים קודם. לפני שיצאנו נתנו לעשרת החברים הקרובים האלה העתקים ממה שהקלטנו. גם הם יצאו לטייל, כל אחד במקום אחר, ולקחו את זה איתם כדי לנצור כמה רגעים מהבית. ואז, כל מי שסבב אותם צרב מהם".
ממש, עשרת השליחים.
(צוחק במבוכה) "נקרא לזה שגרירים של רצון טוב. בקיצור, הסתובבנו במרכז אמריקה, בעיקר גלשנו, ומשם הגענו לקולומביה. הקטע של הישראלים המטיילים היה אז להסתובב עם מיני דיסק ולהחליף ביניהם דיסקים צרובים. אנחנו לא נתנו את המוזיקה שלנו. התחייבנו בפני אלון לויתן שלא נצרוב את זה, כי אולי בעתיד נעשה משהו. אבל אנשים שמעו. גם ניגנו, וגם השמענו את זה במיני דיסק.
"כשהגענו ל'בית של יפתח' בבוגוטה (אכסניה בניהול ישראלי המיועדת לישראלים בלבד ומשמשת כשגרירות ישראל הלא רשמית בקולומביה - ש.ל), הפכנו לחלק מחבורה מאוד גדולה של אנשים. היה אז המילניום. נכנסנו לכל עסקי המסיבות בעיר. היתה אווירה מטורפת, כאילו סוף העולם הגיע".
לא פחדתם שם? אני זוכר אותה כעיר אלימה נורא.
"היינו 50 איש, לא פחדנו מכלום. כולם ישראלים כמובן. נכנסנו לתוך מסיבה אחת גדולה, כל לילה. במקביל נהיה מין באזז כזה של 'תביא לי לצרוב!', 'לא יכול, אח שלי'. אנשים היו בטירוף. בסופו של דבר, לפני שהלכנו שחררנו שני העתקים לחברים הכי טובים שמה, שכבר שיגעו אותנו".
"כשחזרנו לארץ", ממשיך אטיאס בתקציר, "ההדים הגיעו מחברים שטסו למזרח ולקחו את העותקים איתם. עד היום אנשים מספרים שהיינו במזרח, שכתבנו את זה בחופים של גואה וכאלה".
השמועות סביב אמיר ואיתי החלו להתפשט, וכדרכם של מוצ'ילרים עירבו הרבה פנטזיה, הרבה פיוט ומעט מאוד מציאות. סיפרו עליהם שכתבו את השירים בכלא קולומביאני
"הסתובבתי לפני שלוש שנים בשינקין", מספר שיף, "בא אלי מישהו, כולו ראסטות, ושאל, 'אתה איתי שיף? מאמיר ואיתי? אני רוצה להגיד לך שלמרות שלא הייתי בבית של יפתח התחברתי לשיר שלך'. אמרתי לו, 'זה נכתב הרבה לפני שידעתי שיש מקום כזה בכלל'. הוא ענה, 'עזוב אותי, כולם יודעים שכתבת את זה על הבית של יפתח'. התווכחנו עשר דקות והוא לא האמין לי בסוף. השמועה יותר חזקה מהמקור".
כמו שהשמועות עפו, ככה גם הסקיצות. במרס 2002 קיבלו שיף ואטיאס טלפון ממנהל מועדון "קמלוט" בתל אביב. שיף: "הוא אמר, 'הגיעו אלינו סקיצות שלכם, בואו להופעה'. אמרנו לו, 'גבר, אין לנו להקה בכלל, זה רק סקיצות'. בשיחה של עשר דקות הוא שיכנע אותנו לסגור איתו תאריך לחודש אחרי. מצאנו את עצמנו עם הופעה, בלי נגנים. צלצלנו לחבר שפגשנו בקולומביה וידענו שהוא קלידן. עד היום הוא הקלידן, זיו לביא. המתופף היה קולי, שהביא איתו את מיקו הבסיסט, חבר שלו".
אטיאס: "מיקו עלק. קוראים לו מישה. הוא עולה חדש מרוסיה, בן 40, אח בבית חולים. אנחנו עשינו ממנו מיקו".
שיף: "הגיעו להופעה 140 איש. 50 מתוכם היו חברים, את השאר לא הכרנו. כולם ידעו את כל המילים בעל פה. היינו המומים. כל הזמן רק החזקנו מולם את המיקרופון ונתנו להם לשיר. בוא'נה, לא ידעתי שמישהו מכיר את זה חוץ מאמיר ועוד עשרה חברים. . .".
אטיאס: "אחרי ההופעה ישבנו שנינו עד הבוקר וניסינו להבין מה הלך שם. איך הם יודעים את המילים. לא האמנו שבאמת שלחו 50 איש הביתה כי לא היה מקום. היינו בהלם טוטאלי".
שיף: "מאז הופענו שם אחת לחודש ובכל הופעה היה בדיוק אותו מצב. עד שאחרי שבעה חודשים שני חברים שפגשנו בקולומביה, שהם גם מארגני מסיבות ומפיקים, אמרו: 'חבר'ה, אם עוד לא הבנתם, צריך לעבור למקום יותר גדול'. הם הלכו לשאול מזרחי וסגרו לנו תאריך בבארבי. להופעה הזו הגיעו 600 איש, כולם צרחו את השירים. בסוף הערב קיבלנו הצעה גם משאול וגם מניצן זעירא מ'נענע' לעשות אלבום".
דווקא אז, כשהם יכלו להסתכל לפריצה אל תוך הלבן של העיניים, השניים נבהלו והחליטו לעשות חושבים. בשקט, עם עצמם. אטיאס עבד כקופאי בקאמרי, שיף פתח בדיוק משרד הפקות. הם ניצבו בפני השתלבות אמיתית בעולם המוזיקה, שעד לאותו רגע היה רק תחביב, וההכרה המשותפת שלהם קבעה שהם חייבים להמשיך לעשות הכל בדרכם, אותה דרך שהביאה אותם להופיע מול בארבי מלא.
"החלטנו לא לתת תשובה, לא לניצן ולא לשאול", מסביר שיף, "אלא לעשות את זה לבד. להמציא הון, להקליט לבד ואז להפיץ דרך חברה. גייסנו את ההון הזה ממשקיע, שהוא חבר ילדות שלנו. כל מי שהיה מעורב בהפקה האמין בשירים וחשב שהם יכולים להצליח. התחלנו לעבוד עם נתן סלומון (אחיו של דניאל - ש.ל), גיטריסט ומוזיקאי בחסד שפגשתי במקרה בגינה ליד הבית כששנינו טיילנו עם הכלבים. עבדנו איתו שנה בסטודיו ואז נכנסנו לעוד שנה ל'המון', שאז היה אחד האולפנים המכובדים להקלטות".
אטיאס: "כשהדיסק היה מוכן חזרנו לניצן ואמרנו, 'דבר אלינו'".
שיף: "התקשרתי אליו ואמרתי, 'מדבר איתי שיף מאמיר ואיתי. בטח אתה לא זוכר אותנו'. אז הוא אמר, 'נו, סיימתם את האלבום?'. אמרתי, 'כן. ורצינו להשמיע לך אותו'. הוא אמר, 'לא צריך לשמוע. בואו תחתמו. מבטיח לכם הצעה שלא תוכלו לסרב לה'. נפגשנו, והוא באמת נתן הצעה מעולה. השאיפה העסקית היחידה שלנו היתה להחזיר למשקיע את ההשקעה שלו במלואה. ניצן נתן לנו את האופציה לעשות את זה בטווח קצר. ככה שגם אם לא נצליח בבום, זה יקרה. בפועל, זה כבר קרה".
מרגע החתימה התגבש סביב הלהקה צוות קטן אבל מיומן. מזרחי מבארבי קיבל את הניהול הישיר, זעירא היה לסוג של מנהל על ובידי אלון אמיר הופקדה משימת יחסי הציבור, שהיתה קשה במיוחד. החומרים שנכללו ב"מדפים" לא כבשו את הרדיו בסערה. למעשה הם אפילו לא דיגדגו את הסקאלה. לא מדובר, אמנם, בצלילים אוונגרדיים או במסרים חתרניים. רחוק מזה. אבל רוק בסיסי של נח"לאים, עם טקסטים טיפוסיים לבני 18, הכוללים חיפושי דרך ואהבות נכזבות, הולך טוב הרבה יותר בחופי הקאריביים מאשר במטה הפיקוד העליון ביפו. מה עוד ששיף ואטיאס עצמם פיתחו רעד בלתי נשלט רק למשמע המושג "יחסי ציבור".
"אלון הבין אותנו", מסביר שיף. "הוא קלט שיש פה סיפור אחר, שזו להקה שמבוססת על קהל. למרות שהדיסק כבר היה בחנויות המשכנו לשים את הדגש על הופעות. ההתייצבות שלנו, עד היום, היא נטו מול קהל".
אטיאס: "הגענו מהקהל, ואת זה אנחנו רוצים לשמר. לא האמנו גם אחרי עשר הופעות שנשב פה עם עיתונאי ונדבר על עצמנו כלהקה. רק הקהל גרם לנו להאמין בעצמנו".
שיף: "הדבר היחיד שהערכתי אובייקטיבית היה רמת השירה של אמיר. לגבי השירים ידעתי שהחברים יפרגנו גם אם נשיר 'אבא קנה לי מסטיק'. אם לא התגובות של הקהל, לא היה לי מושג. וזה רק מתעצם מהופעה להופעה. בשלושת החודשים האחרונים עשינו למעלה מ-50 הופעות, ובכל אחת יש יותר אנשים. גם רוב המכירות מתבצעות בהופעות. ומה מעניין? שהאפשרות לקנות כרטיס פלוס דיסק בכניסה לא הולכת. מה שכן הולך זה שאנשים קונים אותו מיד עם סוף ההופעה. הם מתבאסים שלא ידעו את המילים אז הם רוצים דיסק".
מה בעצם סוד הקסם של ההופעות שלכם? הרי אתם לא עושים שום גימיקים וגם כפרפורמרים אתם מאוד צנועים. איפה הקאץ'?
שיף : "יש מעין רוטינה שאני זוכר כילד שהולך להופעות. השעה הזאת לפני, שאתה רק רוצה שיתחיל. הלהקה עולה, נותנת הופעה ואז נעלמת מאחורי הקלעים. אנחנו, בכל הופעה, בלי יוצא מהכלל, סוגרים את המקום. בסוף ההופעה אנחנו יורדים לקהל, ואנחנו נחתום לכל אחד, נענה לכל אחד. לא בשביל לשחק אותה לא מתנשאים, אלא כי זה כיף לנו".
אטיאס: "דוגרי, אנחנו נהנים מכל רגע. זה מפרגן לנו בטירוף כשמישהו רוצה שנחתום לו על היד. מבחינתנו זה ההיילייט בהופעה. האנרגיות האלה".
בכל הופעה מציגים שיף ואטיאס את הקהל, לקהל, כחבר השביעי בלהקה. פרט שבהחלט קל לעכל לאור הסמיכות הפיזית בינם ובין הצופים. לאטיאס יש ריטואל קבוע לפני ביצוע השיר "בית הבובות", ובו הוא מזכיר לקהל שהוא יצר את הלהקה. אבל במרוצת השנה האחרונה השתנה החבר השביעי. דור המייסדים, תערובת של גולשים ומוצ'ילרים במיל' הלך, ונחילים של טינאייג'רים הגיעו. "בטקסטים יש הרבה חיפוש עצמי, מציאת הדרך ותהיות קיומיות", מסביר שיף. "זה מאוד התחבר לי עם אנשים שחזרו מטיול. אבל זה מתאים גם לנוער".
לא מבאס אתכם קצת? אתם גדולים מהם בעשור.
שיף: "הדיסק שלנו עולה 39.90 שקל וההופעה 50 שקל. זה מחיר עממי, ולא סתם. אנחנו מייעדים את עצמנו לכולם".
אטיאס: "גם אם ילדה בת שמונה תבוא, אשריה. אני לא יכול להבין אמנים שמתבאסים מזה שהקהל שלהם תיכוניסטים. הם הרי קהל היעד. גם בחנויות וגם בהופעות. מי אני שאני אגיד, לך מותר לאהוב את מה שכתבנו ולך לא? זו חוצפה מתנשאת שלא קיימת אצלנו. אני שומע חבר'ה בגילנו שאומרים, 'איזה באסה שיש ילדים בהופעות'. מה באסה? זה נהדר".
שיף: "בפורום שלנו בתפוז התחיל דיון חזק על זה. מישהי, אחרי הופעה בכפר ויתקין, התחילה נושא: 'כל כך נהניתי מההופעה, אבל כל כך התבאסתי לראות מצד ימין את שתי הפרחות שצורחות את השירים. איזו זכות יש להן?'. מדהים התגובות שהיא קיבלה. גם ממני".
הפורום בתפוז הוא רק אחד מתוך ארבעה המוקדשים ללהקה ופועלים ברשת. הקשר בין בית הבובות ובין הקהל נמתח אל הרבה מעבר לגבולות הבמה. שיף, הדובר הבלתי מעורער של ההרכב, חוזר מהופעה ויושב עד לפנות בוקר כדי לענות לאוהדים הווירטואליים. לפעמים הוא נדרש להיות הרבה יותר מבן שיחה חביב. לדוגמה, "דיברה איתנו לפני שלושה שבועות בחורה שנאנסה, שלא יצאה חודש מהבית עד ההופעה שלנו. לא התחילה את שנת הלימודים, לא סיפרה למשפחה. החליטה שרק איתנו היא רוצה לדבר. לשנינו אין כלים להתמודד עם זה, אז התקשרנו למרכז לנפגעות אונס וקישרנו ביניהם".
אטיאס: "יש מלא סיפורים כאלה. גם טובים. חבר שלי, שהיה אחרי קשר מאוד מסובך, פגש מישהי בהופעה שלנו, ואוטוטו הם מתחתנים".
תשירו להם בחופה?
"אההה. . . אין לנו שירים לחתונה, זה בעייתי. 'וכמה את רצית להכאיב לי כשגילית שגם אני יודע להיות זונה' (מתוך "אישה כנענית" - ש.ל) לא ממש הולך בחופה".
שיף: "חברה טובה שלי טיילה בברזיל עם חברה ועוד ידיד. הם ישבו בחדר במלון, פתאום פקיד הקבלה עלה ואמר לידיד שיש לו שיחה. הוא ירד וקיבל בשורת איוב שאחותו נהרגה בפיגוע בירושלים. הבחור עלה לחדר, סידר את כל ענייני הטיסה ונשארו לו 24 שעות. בכולן הוא שכב במיטה, עם פנים במזרן, ושמע בריפיט את השיר 'בית הבובות'. לא רצה לדבר עם אף אחד".
אטיאס : "יש לנו חבר'ה צעירים, אחרי צבא, מאלי סיני ומאשקלון. גולשים, בני עשרה. מי שהכיר להם אותנו זה לירון עטיה, בנאדם שהיה לנו חיבור מאוד מיוחד איתו. לפני שמונה חודשים התקשר אלינו אחיו וסיפר שהוא נפצע בתאונת סקי בחרמון ושבר את המפרקת. משותק מהצוואר ומטה. הלכנו ועשינו לו הופעה בבית לוינשטיין".
שיף: "היום מצבו הרבה יותר טוב. והוא גם מוזיקאי נהדר. הם נתנו לנו דיסק עם הקלטה שלהם שוכבים על חוף בסרי לנקה ושרים שיר שלנו. קאבר. כולם שם כותבים שירים בעצמם, סופר מוכשרים. לירון זה בנאדם שלא רק שהסיפור שלו נורא ריגש אותנו, הוא בעצמו נורא ריגש. אתה לא קולט איזו שמחת חיים יש לו, גם היום. אנחנו מעריצים אותו".
לפני מספר שבועות נסגר מעגל רציני מאוד מבחינת בית הבובות. "סיגפו", סינגל שלהם שנשלח לתקשורת כבר לפני חודשים רבים, נכנס לפתע לפלייליסט של גלגל"צ. לכאורה מאורע שאין משמח ממנו, בפועל עוד דוגמה לכך שיכולתה של התחנה מיפו לייצר להיטים והצלחות הצטמצמה מאוד. שהרי בית הבובות כבר באים בשערי הפלייליסט כמנצחים.
"להיכנס לשם זו כבר לא שאיפה", מאשר שיף. "בגלגל"צ לא לוקחים סיכונים. לפני כמה חודשים היינו סיכון. היום, עם ההצלחה שלנו, זה כבר לא סיכון, אז הם לקחו, ולכן זו לא כזו שמחה בשבילנו. אפילו היחצן שלנו, שזה מעוז חפצו, קיבל את הפקס שבישר שנכנסנו ואמר, 'שמחת זקנתי'. הייתי בהלם ממנו. התקשרתי לשאול מזרחי, אמרתי לו שנכנסנו לפלייליסט, אז הוא אמר לי, 'נו. . . יש' ך משהו יותר מעניין לספר לי?'. ועדיין , ברור שזה מפרגן לנו. זו הכרה מכיוון שלא זכינו לו עד היום. כל המנהלים שלנו הבטיחו לנו מהיום הראשון שנגיע לזהב. אבל הרדיו לא פירגן".
אטיאס: "אצלנו הכל נעשה דרך הקהל. מההתחלה. יש אחרים שנכנסים לאולפן, עושים אלבום, מקבלים צ'אנס בתקשורת ועל פניו נראה שהם מצליחים. אבל הם לא מביאים אנשים להופעות".
אז מה, המיתוס שאם אתה לא ברדיו אתה לא קיים כבר לא רלוונטי?
שיף: "תלוי. מה זה אומר 'קיים'? מבחינת הקהל אנחנו סופרסטארים. אבל כשנכנסתי למנהל הבנק וביקשתי הלוואה, הוא שאל אותי, 'איך קוראים לכם?'. אמרתי, 'בית הבובות'. והוא שאל, 'זה לא ספר על השואה?'".
מתסכל?
"מצד אחד כן, ומצד שני מעלה גיחוך. אחרי הופעה אנחנו מרגישים נפלא. האצבע לא מפסיקה לחתום. בטח שזה משפיע. אבל כל מי שלא בעניין לא יודע מי אנחנו. אישית, איבדתי בזה עניין. ביום שישי אני ואמיר ירדנו לים בנתניה, למקום הקבוע שלנו. עבר בחור בגילנו. ישבנו, דיברנו, אכלנו פירות. הוא לא שמע עלינו בחיים. סבבה. המשכנו לדבר על העבודה שלו כגנן. פעם היינו אומרים לו, 'אתה עוד תשמע עלינו'. את הפינה של לסגור את הביטחון העצמי סגרנו. היום אנחנו מאמינים בעצמנו לגמרי. בראיונות הראשונים הכרזנו שאנחנו רוצים למכור 50 חתיכות. גם באלבום השני, שאנחנו עובדים עליו עכשיו, אם נמכור רק אלף לא נתבאס".
לא מאמין לך.
"אנחנו יוצרים בשביל ליצור. אפשר לתכנן אלף דברים, אבל הדברים יקרו לבד. כל מה שאפשר זה להאמין בעצמנו ולרוץ עם זה".
אטיאס: "אני חושב שלא הוכחת את עצמך בארץ עד שהוצאת אלבום שלישי. רק אז אתה יכול להגיד שהותרת איזשהו חותם. יש להקות שהדיסק הראשון שלהן היה וואו. אנחנו לא כאלה. ברגע שהחלטנו ללכת על זה. . . לקח לי בערך ארבע שנים להחליט מה אני רוצה ללמוד, ובסוף החלטתי שאלמד מוזיקה. זה יהיה תחום העיסוק הראשוני שלי, מה שאומר שלושה אלבומים לפחות. אם אוכל גם להתפרנס מזה, לא יהיה מאושר ממני".
שיף : "אני מבטיח לך דבר אחד. גם אם באלבום השני נמכור אלף יהיה אלבום שלישי. זה לא ישבור אותנו. למדנו להאמין בדרך ולא לחשוב כל הזמן מה יהיה אם".
אתם לא חוששים שאם תצליחו עוד יותר, הייחוד שלכם ייעלם? הצניעות, הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל?
"נגיד שאנחנו נהיה הכי גדולים בעולם. אז לא נוכל להגיד שלום ל-200 אלף איש? גם בניצנים, כששלושה שומרים לא נתנו למישהי לקפוץ אלינו כמו שהיא רגילה, עברנו אותם והלכנו אליה".
אטיאס: "אי אפשר לשמר את המצב הקיים, להיות תמיד בשוליים, גם אם נרצה. המגמה הטבעית היא שהשוליים הופכים למיינסטרים, ואני אשקר אם אומר שזו לא הכוונה שלנו בסוף".
שיף: "אני באמת לא מבין מה הבעיה. קח את קולדפליי. אני חושב שהרספקט אליהם קיים בדיוק כמו פעם, כי הם באים אמיתי. עם כל הכוח הזה שיש להם, הם באים בצניעות. צניעות שהיא לא החלטה אסטרטגית, אלא מי שהם. המניע שלנו הוא לא הפרסום, וזה מה שחשוב".
באלבום הבא, זה שבדרך לשלישי, הם מבטיחים שני שינויים עיקריים. הטקסטים יהיו יותר בוגרים ואישיים (בכל זאת שירי האלבום הראשון נכתבו לפני שהיו בני 20) והפקה מוזיקלית של כל הלהקה יחד, במשותף. ויש גם חוליה מפתיעה בפאזל: המתופף הוותיק דני מקוב, שהיה חבר בנקמת הטרקטור וניגן עם שמוליק קראוס, יצחק קלפטר, ערן צור, ברי סחרוף, יהלי סובול ומי לא. "לקחנו אותו כנגן בתשלום לאלבום שהפקתי", מסביר שיף, "ובזמן ההקלטות סיפרתי לו על בית הבובות. הוא אמר שיבוא להופעה ויתרשם. הוא הגיע, ואמר לי, 'אנרגיות כאלה בהופעה, אני מטומטם אם אגיד לא'".
אטיאס: "כל מי שמעורב פה מאמין שזה יכול לעזור לו נפשית בחיים. זה הרבה יותר מביזנס, אפילו ממוזיקה".
אתם כל הזמן מדברים על עזרה, עידוד, חשיבה חיובית. אין לכם שום ביקורת? שום צורך גם לתקוף, להתלונן?
"קודם כל אנחנו אנשים אופטימיים. פשוט אופטימיים. אבל להגיד לך שכל השירים נכתבו מתוך אופוריה? זה ממש לא ככה. רוב השירים מדברים על לצאת מהמצב החשוך".
שיף: "אתה יכול להיות בחושך ולפנטז על האור, או לשקוע בו. הייתי בתקופות לא חשוכות אלא שחורות משחור. אי אפשר לכתוב על כאב בלי לחוות דיכאון".
מכאן השם? קריצה ל"בית הבובות" של ק.צטניק? לשואה?
"חס וחלילה", שיף מזדעזע. "אני אשכנזי. סבתא שלי איבדה את כל המשפחה בשואה. אין לזה גם קשר למחזה של איבסן. לא, השם לקוח מהשיר שלנו 'בית הבובות', שהוא בעצם מטאפורה. 'איך זה שבסוף כולנו נפגשים, בבית הבובות הקטן של אלוהים'. לא מצאנו שם ללהקה, אז אימצנו את השיר".
אטיאס: "אולי היינו צריכים לקרוא לעצמנו 'השמועות', כי מתוך כל המיתולוגיות האלה נולדה להקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
