מכות בראש זה לא בשבילו
עכשיו, כשהסרט "סינדרלה מן" עולה בישראל, ראסל קרואו מודה שהוא בעצם איש נורא רגיש
בסרט החדש של הווארד, "סינדרלה מן", המבוסס על סיפור אמיתי, קרואו הוא ג'יימס בראדוק, מתאגרף שנחשב לאנדרדוג, ושזכה באליפות העולם למשקל כבד בשנות השלושים כנגד כל הסיכויים והפך לגיבור בקרב מעמד הפועלים, סמל לתקווה בשנות השפל הכלכלי.
"קראתי על בראדוק וזה מאוד השפיע עליי", אומר קרואו בראיון איתו, לרגל עליית הסרט בישראל. "מצא חן בעיניי מי שהוא היה לפני ואחרי שנהיה אלוף. הוא לא ריחף לעולמות רחוקים אלא המשיך לעבוד, לגדל את ילדיו ולאהוב את אשתו עד יום מותו ב-74', בבית שקנה מכספי הזכייה. בעיניי זה סיפור אמריקני גדול בזכות הפשטות שלו והעובדה שהגיבור שלו לא המשיך לרדוף אחרי התהילה אלא פשוט חי את חייו. "הדברים שהסרט אומר על אמריקה נכונים גם לזמננו, כי היא נבנתה על כתפיהם של אנשים כמו מיי וג'ים בראדוק, הורים שעבדו קשה והעמידו את הילדים שלהם בראש סדר העדיפויות".
למה הוחלף הבמאי לאסה האלסטרום ברון הווארד?
"אחרי צילומי 'נפלאות התבונה' תכננתי להמשיך ל'סינדרלה מן', אבל הוא נדחה לטובת 'אדון ומפקד'. אחר כך התחתנתי והבטחתי לאשתי שבמשך שנה אהיה רק בעלה ולא אסתובב בעולם, אז שוב נדחה הסרט. לאסה כבר לא התאים מבחינת לוח הזמנים והתחלתי לרדוף אחרי רון. הוא מוכשר מאוד וחובב ספורט מושבע, והאמנתי שהוא יידע לבנות את סצנות האגרוף ויצליח לספר סיפור בלי להגזים".
הסרט השתנה בעקבות ההחלפה?
"לא הספקתי לדבר עם לאסה על הסרט לעומק, אבל משיחה קצרה שהיתה לנו בנושא לא הייתי בטוח שאנחנו מסכימים".
קרואו, בן 40, נולד בניו-זילנד וגדל באוסטרליה. הוא התחיל לשחק כילד בטלוויזיה האוסטרלית, המשיך לקולנוע ונחת בהוליווד רק ב-95', בסרט "המהירים והמתים" לצד שרון סטון. אבל דווקא הוא בחר לגלם אגדה אמריקנית, את המתאגרף שזכה לכינוי "התקווה של האומה".
לא חששת מהתפקיד?
"לא הסתכלתי על זה ככה כי לא היתה לי כוונה לגלם דמות היסטורית, רק את מה שכתוב בתסריט".
איך התכוננת לתפקיד?
"אי אפשר להיכנס לדמות כזאת בלי להתייחס ברצינות לצד הפיזי. אין איפה להתחבא כשאתה לובש רק מכנסיים קצרים. אבל ההכנה המנטאלית התחילה כשישה חודשים לפני שהתחלתי את האימונים, כי הייתי צריך לשכנע את עצמי להיכנס לכל הסיפור. ידעתי שמצפה לי חוויה ארוכה. לא רציתי רק לספר את הסיפור של בראדוק אלא גם לחיות את החוויה כולה, מה שמוסיף נופך ריאליסטי לסרט".
איך התאמנת?
"בהתחלה רצתי ארבעה קילומטרים כל בוקר. אחרי חודשיים וחצי רצתי פחות והוספתי דברים אחרים. הייתי רץ בבוקר, הולך לטיול קטן, אוכל ארוחת בוקר, שוחה 40 בריכות, עושה הפסקה לשעתיים, נכנס לזירה לאימון אגרוף של שעתיים, עושה עוד הפסקת אוכל, עוד אימון אגרוף בסביבות חמש אחרי הצהריים וחוזר להמשיך אחרי ארוחת הערב. האימונים לא נפסקו גם במהלך הצילומים".
אז מה למדת? מה עובר בראש של מתאגרף בזירה? הוא זועם?
"יכול להיות בו הרבה כעס, בבראדוק היה, אבל זה לא נותן כלום. אתה חייב להיות מסוגל לשלוט בפרצי האדרנלין ובנשימה. לפרק את האויב שלך לגורמים לוקח זמן, זה לא משהו שעושים באגרוף אחד. זה לא משהו שכעס מהיר עושה.
"רוב קרבות האגרוף הם תהליך ארוך. צריך להתאמן הרבה כדי שלא להיכנס למצב של זעם ופאניקה מהאדרנלין אלא להגיב למצב הספציפי. הרעיון הוא לחסום את הכאב ולשמור על ראש צלול. ברגע שהראש מתמלא עננים, אתה נפגע. אתה צריך לא רק להתאמן, אלא גם לכבד את היריב שלך".
מבחוץ זה נראה כמו מכות.
"זה הרבה יותר מדעי ממה שזה נראה מבחוץ. ובכל זאת, זה לא משהו שאני ארצה לעשות שוב. יש לי הרבה כבוד למי שיכול ללבוש מכנסיים קצרים, להיכנס למתחם סגור שממנו אין לאן לברוח ולהתמודד מול גבר אחר, אבל זה לא משהו שמדליק אותי אישית".
מה נשאר איתך מכל האימונים האלה?
"מהירות תגובה. ללכת לכיוון הסכנה כדי להוציא את עצמך מסכנה. זה לא נשמע הגיוני, אבל זה כמו שקורה לפעמים על אופנוע, שכדי לצאת מסכנה אתה צריך להגביר מהירות, ולוקח הרבה זמן עד שאתה מוצא את האומץ לעשות את זה, כי נראה שזה יותר מסוכן. "הרבה דברים ברורים לי יותר עכשיו, במיוחד כשאני רואה קרבות אגרוף. אני מבין מה הם עושים בזירה. אני יודע יותר, וזה גורם לי לא לרצות להיכנס למצבים של אלימות".
הגיבור בסרט נאלץ בשלב מסוים לקבץ נדבות. הגעת פעם למצב חמור כל כך?
"ניגנתי ברחובות בשביל כסף וככה התפרנסתי כשלא היתה לי דרך אחרת. עמדתי בפינת רחוב ושרתי שירים. שילמתי שכר דירה של 50 דולר לשבוע וחייתי משלושה דולרים וחצי ביום שהוצאתי על אורז מטוגן וסיגריות. זה מה שעשיתי במשך שבעה חודשים עד שמצאתי עבודה. אני גם מכיר ויודע מה התחושה
אתה יוצר דמות על ידי התבוננות בדברים שקרו או לא קרו לך בחיים?
"אני ביקורתי מאוד ביחס לעבודה שלי. אני תמיד יודע שיש דברים אחרים שיכולתי לעשות, אבל אני לא ניגש לדמות חדשה דרך דמויות מסרטים ישנים שלי. אני ניגש לדמות מבפנים, כשהמיקוד הוא על תחקיר. כשלומדים על חיים של מישהו, לומדים מה שאפשר על האישיות שלו, וכמובן שכשמדובר בדמות אמיתית כמו הפעם, ועם כמויות החומר שיש, יכולתי ללמוד עליו הרבה. אפילו מה הוא אמר כשהוא היה בלחץ, על פי ראיונות שנעשו איתו ברדיו. אני לא מכניס מעצמי לתפקיד, וברגע שאני יוצא מהסט, זה נגמר.
"לפני שנים לא ידעתי בדיוק מה אני עושה. היום יש לי ניסיון והגעתי לכמה החלטות ביחס לדרך שבה אני בונה דברים, אז יותר קל לי להיכנס לדמות. אני עדיין מתרגש מזה, אני עדיין אוהב את התהליך ועדיין יש לי צמרמורת כשאני מגיע לסט של סרט. היום חשוב לי יותר לבחור את העבודות שלי, שיהיה בהן משהו מיוחד. כשהייתי צעיר יותר לא הבנתי את ההבדל.
"אני לא רואה טעם בללכת לקולנוע ולא לקבל שום דבר ממה שראית. אני רוצה לעשות סרטים שחודרים ללב של אנשים, נוגעים בהם בדרך כלשהי, אפילו אם רק באותו ערב כשהם בקולנוע. לגרום להם להזיל דמעות אמיתיות או להעביר בהם צמרמורת. זה מה שמניע אותי. זה אולי נשמע מוזר, אבל אם אתה לא מתמקד בקהל, בשביל מה אתה עושה סרט? אני לא חושב שצריך להתחנף לקהל, אבל צריך לשאוף שתהיה תהודה לעבודה שאתה עושה".
אתה רוצה לביים?
"אני לא מקדם את זה כרגע, אבל כן".
זו שאיפה שלך?
"זה כמו שעכשיו אני לא משחק גולף, אבל אני יודע שבמוקדם או במאוחר אני אשחק. ההתפתחות לבימוי היא טבעית. אני אומר את זה כבר שנים וכשזה יגיע - זה יהיה הדבר הנכון. יש לי כמה פרויקטים שלא הגעתי אליהם כי את תמצית העניין, שהיא לספר את הסיפור המלא והשלם, עוד לא מצאתי".
משחק הוא רק חלק מהכישרונות ומתחומי העניין של קרואו. הוא הסולן של להקתו, Odd Foot of Grunts 30, שהופיעה לראשונה בארצות הברית בשנת 2000. עוד קודם לכן, הופיעה הלהקה בתוכנית הלילה של ג'יי לנו.
אתה גם שחקן וגם מוזיקאי. שני התחומים משלימים זה את זה?
"די קשה לתחזק שתי קריירות שלא משתלבות במיוחד. אני מפריד ביניהן כי בעיני הציבור, מוזיקה נתפשת כחשובה פחות ממשחק. אני מתרכז במשחק, ואם לוח הזמנים שלי יאפשר לי, אשמח מאוד לצאת לסיבוב הופעות. אבל עכשיו אני אבא וקשה להוציא אותי מהבית אם זה לא בשביל לבלות עם הבן שלי. מצד שני, אני לא מתייחס למוזיקה כאל קריירה. טוב לי עם מה שיש לי".
אין לך חוזה הקלטות.
"מעולם לא חתמתי על חוזה הקלטות שמן ולא הגבתי לחיזורים של חברות תקליטים, גם כשהיו כאלה. אני כותב את השירים, אנחנו מקליטים אותם ועכשיו הם הולכים ישר לאינטרנט ומי שרוצה יכול להוריד אותם משם. ככה לא צריך לחכות שנה או יותר עד שחברת התקליטים תגיד לך שעכשיו זה הזמן הנכון להוציא את התקליט ועוד כל מיני דברים. השיר פשוט שם, מוכן. אני לא צריך להציג הצגות, ללחוץ ידיים ולחייך לאנשים מחברת התקליטים. לא אהבתי לעשות את זה".
בגיל 38, אחרי אי אלו מערכות יחסים וגם איזה דייט או שניים עם מג ריאן, התחתן קרואו עם חברתו, השחקנית דניאל ספנסר. הם נפגשו כבר ב-89', על סט של סרט, אבל לקח להם יותר מעשר שנים להחליט סופית שזה זה. בנם, צ' רלס ספנסר קרואו, נולד בדצמבר 2003.
איך האבהות שינתה את חייך?
"בהרבה דרכים. אני אוהב להיות אבא, והחיים שלי השתפרו מאוד בזכות זה. אני לא מבין איך הסתדרתי בעבר בלי כל כך הרבה חיבוקים. אין לי מספיק מילים לתאר את החוויה וכל שבוע עם אשתי מעמיק את הקשר בינינו, את ההבנה. אין לי שום תלונות בחיים".
לא מיהרת להתחתן.
"בגלל שההורים שלי נשואים באושר כבר 45 שנה. חיכיתי עם החתונה כי רציתי לוודא שאני אעשה את זה רק פעם אחת, ובינתיים זה נראה בסדר".
נא להמתין לטעינת התגובות
