"לחנך את הנרי", הווארד ג'ייקובסון
פתיחת הפרק הראשון, בו נופלת על הנרי דירת פאר לונדונית, פיסת נדל"ן בלתי צפויה שזורקת אותו אל זכרונות משפחתיים בלתי פתורים
"נו טוב", מהרהרת בקול רם עוזרת הבית שלו, ברגע שהשמועה על המוות מתחילה להתגלגל. "מה זה כבר עוד אחד?"
"הרבה מאוד, אם במקרה אתה הוא אותו אחד", מגיב הנרי.
היא נועצת בו מבט אירי תקיף, ומתעלמת מן הרגישות הבריטית למרחב המחיה ההולם שאמור להיוותר בין שני בני אדם שאינם קשורים זה לזה בקשרי נישואים.
"זה מה יש", היא אומרת במשיכת כתפיים, וממשיכה בניקוי האבק. כולם כאן מושכים בכתפיים ומנגבים אבק. לא בדיוק דרוכים. בעיקר פטליסטים, מחכים לפיצוץ. הנרי לא חושב כמוהם. הנרי פשוט מחכה למותו. קיים הבדל דק בין השניים. למי אכפת מגז רעיל ברכבת התחתית או מהליקופטרים שמרססים את העיר באנתרקס? ככל שזה נוגע להנרי, העתיד הוא קטסטרופה פרטית, עניין אישי שבינו לבין בוראו. זו תמיד הייתה הצרה עם הנרי. הוא מעולם לא הצליח לראות את התמונה במלואה.
במקום להישאר בדירתו בשעה שבדירה הסמוכה מוטלת גופה, הנרי אוזר עוז ויוצא החוצה. בדרך כלל הנרי לא אוהב לצאת החוצה, ולאו דווקא בגלל האנתרקס. מנקודת ראותו של הנרי, החוץ הוא בית משוגעים. היסטוריונים של השיגעון יאשרו את דבריו ויאמרו שאמנם אלה הם פני הדברים: המשוגעים משתחררים מבתי המשוגעים ומסתובבים כעת חופשיים ברחובות. אבל הנרי אינו מתכוון לכך. במילה שיגעון, מתכוון הנרי בעל העצבים הרופפים להתנעת המנוע בזמן שהמכונית נותרת על עומדה או לנהיגה עם יד אחת על הצופר – אתם רשאים בהחלט לפרש את המשפט הבא באופן סקסואלי, אבל הנרי חושב על תקיעה מתמדת. הוא מתכוון לשיגור הודעות טקסט לאדם שעומד על ידך, או לחיבור לרשת של חוטים שמאפשרת לך לדבר היישר אל חלל האוויר, דיבור עם אלוהים, כך זה נראה להנרי, או לנעילת נעלי ריצה שלא בשעת ריצה או לצעידה לעבר הנרי עם פרצוף חמוץ וכלב קשור בחבל, כדי לבקש ממנו כסף. למה שהנרי יתרום כסף למישהו עם פרצוף חמוץ? בגלל הכלב? בגלל החבל?
אבל יש לצאת החוצה ויש לצאת החוצה, והנרי נאלץ להודות שהיציאה הנוכחית החוצה, עולה לאין שיעור על קודמותיה. עדיין יותר מדי התנעות מנועים וצפירות והצקות תחבורתיות דומות נוספות, תופעות מחויבות המציאות בהתחשב בחנייה המשולשת הנהוגה כאן: אנשים יוצאים מהמכונית כדי לומר שלום לאנשים אחרים שיוצאים מהמכונית רק כדי לומר שלום, והאומללים שנתקעים בתווך חוטפים התקף לב בעודם רכונים אל צופריהם − אבל אלה הן הצקות מסוג משובח יותר, וגם בגדי ההתעמלות, בעיקר אלה שלובשים הקשישים, מעידים על עידון רב יותר ומתאימים יותר לקריקט או לחתירה ביאכטה מאשר למשחק כדורגל, מן הסתם הודות לקִרבה ללוֹרדס ולאגם הסירות שבריג'נט פארק. ובאשר לגברים חמוצי הפנים עם הכלבים, הרי שרק לעתים נדירות הם מרחיקים לכת עד אזורי היוקרה של 8NW, בדיוק כפי שנהג הנרי לעשות עד לא מכבר. הנרי לא מכאן, כמו רבים מן האנשים שהוא פוגש ברחוב או נתקל בהם באקראי במעלית, מה שמסביר את משיכתו העיקרית למקום הזה. עדיף להיות זר בין זרים, חושב הנרי, ולא משנה עד כמה עצביהם מרוטים, מאשר להשתייך למחצה אל המקומיים.
בתקופה שקדמה ל- 8NW, הנרי חי בלי סְפָרות המיקוד הנלוות לכתובת קבועה, ועם כאב הראש הקבוע של מי שמעולם לא היכה שורש. רגל יבשה אחת על מדרכות העיר, והשנייה רטובה ושקועה בתעלותיה ובשלוליותיה של אדמת בּוּר קודרת כל כך, עד שהיה זה אך נס אם פֶּרח בודד אחד אזר עוז ופרח בה - ומעטים בלבד העזו.
מטיילים הגיעו והתפעלו, אבל מטיילים אינם אלא עוברי אורח. באשר לילידים, ההסבר שנתן הנרי למבקרים בקוטג' השכור שלו, היה שהם נראים כפי שהם נראים - עבי חוטם, כפופי גו ועתירי שוּמות, מפני שהם מעולם לא עזבו את המקום בערך מאז תום עידן הקרח או כל מועד אחר שבמהלכו התהוו קרקעות הבּוּר העצומות. "כתוצאה מכורח אבולוציוני, הם גידלו ראש מתחת לכתפיים", המשיך הנרי, "ומאז הם לא הצליחו להחזיר אותו למקום הנכון". בהניחם שהוא מתלונן על סביבתו, תהו בקול הפחות מעודנים מבין אורחיו של הנרי מדוע, אם כן, הוא התגורר בקוטג' נטול מים חמים, בסמוך לתעלה. למען השם, למה הוא ציפה? בתגובה, נהג הנרי לפעור את עיניו לרווחה. הוא לא היה מוכן להניח לזרים להשמיץ את המקומיים שלו. ככל שהנרי היה מסוגל לזכור, הוא נהג להתעורר ולהביט בנוף, שהרי הפֶּנין עיגלו את קצותיו כמו ריס. הרי הפֶּנין היו הרי המוֹרְן שלו. הוא ייחס משמעות לירית לגוני הירוק והסגול שלהם. הם היו האַלְפִּים שלו. הם הרחיבו מבחינתו את גבולותיו של המושג, "אפשרי". כל מהותם אמרה זרות והבטחה.
היה עליו לדבוק בנוף. הנרי הרבה יותר מאושר כאן ובהחלט אפשר ללמוד מכך משהו, מפני שהנרי אינו מאושר אבל לכל הפחות הוא מרגיש איכשהו בבית, דווקא מפני שהוא לא בבית. אבל הנרי לא מתגורר כאן זמן רב ולמען האמת, הוא כלל לא היה מגיע לכאן לוּ היה דבק במִשרתו או בנעוריו או אילוּ היה לו מישהו לאהוב, ואלמלא המקריות שבה התגלגלה לידיו דירת פאר דרומית, זו שבסמוך אליה שוכבת עכשיו הגברת הקשישה והמתה.
דירת הפאר היא סיבה נוספת שבעטיה מעדיף הנרי את הפנים על החוץ. חדר השינה עם נברשת הבדולח מעל מיטתו, אמבט שקוע, ווילונות חשמליים - לחיצה על השלט והאורות נדלקים, האמבט מתמלא והוילונות נסגרים. חייו של הנרי מעולם לא היו כה נוחים. מערכת ההגברה טובה עד כדי כך שהוא לא מצליח לאתר את הרמקולים, הוא
הנרי מסוגל להסביר איך התגלגלה הדירה לידיו. הבעיה היא הלָמָה. כי יש אלוהים, זו הסיבה, וזה ההסבר המוצלח ביותר שהנרי מסוגל לו, או לפחות ניסיון ההסבר המוצלח השני במעלה. אלא אם כן יש גם שטן ו-8NW מועמד להריסה. שאלת האֵיך פשוטה הרבה יותר. מעטפה שהציצה מתיבת הדואר של הקוטג' הכפרי שלו, זו התשובה, בדיוק בשעה ששקל את עתידו, מעטפה שהכילה הסכם העברת בעלות. הוא משער שמדובר בהסכם העברת בעלות, על אף שאי-אפשר לסמוך על הנרי שיבין כהלכה מסמך כתוב, אלא אם כן מדובר במסמך המכונה בעגה המקצועית שלו: "דמיוני". להסכם נלווה מכתב מאת שפירא וינקוביץ, עורכי דין, ובו פורטו התנאים לקבלת השי: עליו לכבד את תנאי ההסכם המופיעים בחוזה המצורף, לשמור על השקט, להתחייב שלא להחזיק בעלי חיים או כלי נשק וגם לא לשאול שאלות. בתמורה, זכאי הנרי לצפות לחיים שלווים ונטולי שקרים. הנרי לא חושב שזו טעות. הנרי סבור שהוא יכול למצוא מעט היגיון בכל זה אבל אם במקרה הוא טועה - אם במקרה שמו של מישהו אחר אמור היה להתנוסס על החוזה, הנרי נַייגל אחר, הראוי לכך אף יותר ממנו - הוא מתכוון ליהנות ממזלו הטוב, לפני שזה יילקח ממנו שוב. כמו החיים עצמם.
אלא שדרישותיו של הנרי מן הפְּנים, תובעניות לא פחות מדרישותיו מן החוץ. הוא לא מתהולל באמבט השקוע או שוכב לישון כשנברשת הבדולח דולקת. לרוב הוא משוטט חסר מעש בקימונו (יומרני), מכין תה בסמובר (גם כן יומרני, אבל הרי במאה העשרים ואחת כל דבר מוגדר כיומרני, כל דבר שהוא, פרט לשיטוט חסר תוחלת בנעלי התעמלות שכיתוב כלשהו משורבט עליהן, נחשב יומרני) - ותר בלבו אחר שלווה.
הוא מתענג על כך שלונדון נשקפת אליו מכל החלונות שבדירתו - ריג'נט פארק, גן החיות, המסגד, מגרש הקריקט של לוֹרדס, מגדלי העיר. הוא מעדיף את כל אלה על פני הגבעות. מבחינתו, המראות מעידים על כך שהחיים נמצאים בהישג יד אם רק ירצה בהם. והנרי אינו רוצה בהם, אבל הוא אסיר תודה על שניתנה לו אפשרות הבחירה. מי שמתכנן לתור בלבו אחר שלווה, חייב לדעת שהחיים מתנהלים בהישג יד.
"בעלי חושב שקודם כל הם יפציצו את מרכז העיר", מציינת עוזרת הבית שלו, ורומזת שדירתו של הנרי היא נקודת תצפית מצוינת, שממנה אפשר להשקיף על מרכז העיר העולה בלהבות. הנרי תוהה אפילו אם היא מנסה לסחוט הזמנה להגיע לשם עם בעלה בזמן אמת. אבל לא זו השלווה שבלב שהנרי תר אחריה. הנרי חושב על עצמו. הוא בסך הכול רוצה להרגיש טוב פעם אחת ויחידה בחייו, בהשוואה לשאר האנשים בעולם.
דבר נוסף שהנרי משתוקק אליו, זה להישאר בפנים ולנהל שיחה נוקבת עם אביו. מי אני? מי אתה? האם אתה אוהב אותי? האם אני מאכזב אותך? אתה לא רוצה לדעת אם אתה מאכזב אותי? מעולם לא חשבת על זה? מעולם לא הרגשת רע? אתה מרגיש רע עכשיו? בנוגע אליי? בנוגע לאמא? בנוגע לעצמך?
כל זה.
האם הנרי אינו קשיש במקצת מכדי לנהל אורח חיים שכזה? האם בגילו הוא אינו אמור לצפות בתוכניות הבוקר בטלוויזיה או לשחק קָנַסְטָה עם חבריו רעי המזג, או לקרטע בפארק עם נכדיו?
קרוב לוודאי שכן. קרוב לוודאי שמאוד לא בריא לעשות את הדברים שהוא עושה. הצרה היא שלהנרי אין ילדים שעשויים ללדת לו נכדים, וגם לא נותרו לו חברים שיכולים להשאיל לו את שלהם. הנרי שם ללעג ולקלס את כל קשריו החברתיים, בין אם באמצעות זלזול בהישגיהם של חבריו, הימנעות מחברתם או "שאילת" נשותיהם, ואתם יודעים טוב מאוד איך חברים מתנהגים כשמתחילים עם דברים כאלה.
ולכן אין לו גם עם מי לשחק קָנַסְטָה.
למעשה, "שאילת נשותיהם" מהווה תיאור מתקתק מדי ובה בעת גם נועז מדי של התנהגותו בפועל של הנרי, שנכון יותר לתארה ככריעת ברך בהבעת פנים רגשנית, תוך כדי התוודות על תחושות מסירוּת עזות שלמען האמת, הוא לא היה מודע לקיומן עד לרגע שבו העלה אותן על דל שפתיו. מתוך רחמים, הו, כן, וגם מתוך סקרנות גרידא, לעתים גם הן "שָׁאֲלוּ" אותו. שאלו אותו, זיינו אותו והחזירו אותו למקום. אך כמי שיש לו סיבה טובה לפקפק ביכולתו להתקיים בגרסתו הפעילה של כל פועל שהוא, מְשווה הנרי נופך זוהר למעשי ההוללות הזעירים שאפיינוהו בצעירותו.
בכל מקרה, בין אם הוא היה זה ש"שאל" אותן, או שהן היו אלה ש"שאלו" אותו, אין לו עם מי לשחק קנסטה.
ואם כבר מדברים על זה, גם אין לו אבא. בכל אופן, אביו כבר לא בחיים. אבל פעם היה לו. לכל אדם שאביו כבר אינו בחיים, היה פעם אב, או לכל הפחות סיפרו לו על אביו. אי-אפשר להסתדר בעולם מבלי להכיר את מושג האב. מושג האב, ובעיקר דחייתו של האב, מניע את העולם המודרני, והרי אי-אפשר לדחות דבר מה שלא היה לך מעולם.
כך שמבחינתו, הנרי לומד כרגע לדבר עם אביו.
שום דבר דרמטי. שום "אבי, את פני אבי נדמה לי כי אראה". שום גשר לעולם הבא או שולחנות רועדים. במרפקים שעונים על שולחן הכתיבה הירוק כהה - שירש במסגרת עסקת חבילה יחד עם הדירה - וסנטר מעורסל כגביע, שיוצרות שתי כפות ידיו הצמודות מדי זו אל זו, שוטח הנרי בדממה את טרוניותיו בזמן שאביו, המת מזה עשור, מקשיב. בגלל מודעותו לכך שאביו מבין את דבריו באופן חלקי, שילוב של תפיסה איטית וחוסר אהדה, הנרי מעריך את תשומת לבו. הוא לא רוצה שאביו יפייס אותו. כשמתחילים לפייס אותך, סימן שאתה כבר בדרך לקבר. אם תמשיך להתווכח, סיכוי טוב שתחיה לנצח.
זה תפקידו של אביו של הנרי: לראות דברים בצורה שונה ולשמור על בנו בחיים.
ככה זה היה מאז ומתמיד (אביו של הנרי ממשיך להתווכח). לא שקיבלתי על זה אי פעם קרדיט, אבל מאז ומתמיד זה היה התפקיד שלי. מי עוד היה מוכן להציל את הילד מטביעה?
טביעה במה, אבא?
כאילו שאתה לא יודע. טביעה בנשים, טביעה בספרים, טביעה במכתבים חולניים, טביעה בפחדים שלך...
ובאשר לשאלה למה רוצה הנרי לחיות לנצח כשאין לו חברים ואף אחד אחר לאהוב אותו, והוא סבור שהחיים הם בית משוגעים - זו באמת שאלה טובה. אבל מעצם טבעה, המכונה אינה רוצה לכבות לעולם. שאלו את הקשישה בת התשעים וארבע מן הדירה הסמוכה. רק אל תצפו לתשובה.
אדם אחד בלבד מתאבל עליה. כשהנרי יוצא מדירתו הוא נתקל בו במסדרון, עומד כמו ילד שזה עתה הועף מהכיתה, כובעו מסתיר את מבושיו, מכבד את זיכרה של המנוחה, בשעה שאלה שאמורים לבצע מתוקף תפקידם פעולות שונות שמן הראוי לבצען בגופה, טרודים בביצוען. וגם, כך נדמה להנרי, בוחן בקפדנות את הצבע שעל גבי הקיר.
הנרי מניד בראשו. "אני משתתף בצערך", הוא אומר. המילים מתגלגלות על לשונו. מישהו מת? אני משתתף בצערך. פעם, היה זה תפקידו של אביו של הנרי לומר למשפחה האבלה שהוא משתתף בצערה. כעת האחריות עוברת להנרי. בוקר טוב, אני משתתף בצערך...
האָבֵל הוא פחות או יותר בן גילו של הנרי והוא נראה כמו אדם שבעבר, בתקופה שבה גברים מבוגרים עדיין היו באופנה, נהגו לתאר כ"נאה". נאה שנס ליחו. שפם ג'ינג'י, גבות אימתניות, לסת בולטת, שיניים מוכתמות מניקוטין, לחיים תפוחות של כלב ציד, גוון עור אדמומי. "איזה מזל מחורבן", מתחשק להנרי לומר.
"ציפיתי לזה כבר זמן מה", אומר לו המתאבל.
"מצטער, לא ידעתי", אומר הנרי. "ידעתי שהיא מבוגרת, אבל היה לי הרושם שהיא בריאה".
"בריאה מספיק כדי למשוך עוד תשעים שנה. אבל תמיד אפשר לקוות, לא?"
"כן, אני מניח שכן", אומר הנרי. ואחר-כך, מכיוון שנראה לו שמצפים שיאמר דבר מה נוסף, הוא שואל: "אתה הבן היחיד?"
"אני? לא ממש. רק הבן החורג. היא הייתה הקרצייה של אבא שלי, הזקנה".
הנרי לא שומע היטב. "פרגייה?"
"קרצייה, פרגייה, אותו הדבר. הוא אף פעם לא היה מסוגל לראות אישה, הקשישון הזה, מבלי לעשות משהו מטופש".
הנרי שם לב שהאָבֵל מניח למילים לגווע בחזהו באופן מיוחד, כאילו שכל מה שמתרחש סביבו הוא בגדר חוצפה גמורה אבל הוא אינו יכול לעשות דבר בנוגע לכך, אם כי להנרי אין מושג אם מדובר בחלק בלתי נפרד מאישיותו של האיש או שאולי מדובר בתולדה של האבל שפקד אותו, או של ארוחת בוקר שנעכלה בחופזה. "בכל אופן, תנחומיי", אומר הנרי ומנסה להמשיך בדרכו.
המתאבל מושיט את ידו הימנית, בעוד ידו השמאלית ממשיכה ללפות את הכובע שבעזרתו הוא מסתיר את מבושיו המכובדים. "לַכלַן", הוא אומר, רוק ניתז משפתיו. "לכלן לואיס סטיבנסון".
שם שובר שיניים, אבל הנרי חושב שאדם בגילו של לכלן לואיס סטיבנסון, אמור להיות מסוגל לומר את שמו מבלי לירוק. הייתם מצפים שהנרי עצמו, שספג די והותר יריקות במהלך חייו הארוכים, לא יתרגש מחלקיק מזון שנחת בזה הרגע על שרוולו. אבל הנרי מתקשה, ומאז ומתמיד הוא התקשה, להתרכז בדבריו של אדם שפלט בזה הרגע פירור של אוכל על שרוולו. הוא בוהה בו, מהופנט -בגרגר, בכתם, באטום. לא מנומס, אבל אין לו ברירה. בדיוק מאותה הסיבה שאסור לו להביט, הוא אינו יכול לעשות דבר פרט לכך.
לכלן לואיס סטיבנסון מקשקש משהו על כך שהם עומדים להפוך לשכנים, ועל תוכניותיו לעבור לדירתה של הזקנה ברגע שהגופה תסולק משם. הדירה שלו על-פי חוק. היא הייתה כזו מאז ומתמיד.
"סליחה, מה אמרת?"
"אני ירשתי אותה מלכתחילה, אבל הייתי צריך לחכות. לא ממש יכולתי להעיף אותה".
"ובכן, כל דבר בעתו, כמו שאומרים", אומר הנרי ומנער את שרוולו.
לכלן תוחב את לשונו בלחיו. "אלה בדיוק המילים שהזקן אמר לי על ערש דווי לפני שלושים שנה", הוא אומר, כאילו שהנרי אשם בכך שהוא נאלץ לחכות.
כולנו ממשיכים להילחם במתים, חושב הנרי ומגיף את דלתות המבואה. הוא בודק וכעבור שנייה שב ובודק את מנעולי הביטחון, מאזין לצליל נקישתם, ולאחר מכן הודף אותם בכתפו. טיפוסים חשודים מסתובבים לאחרונה בבניין, עוברים מדירה לדירה, מוכרים מוצרי חשמל מוברחים, מעבירים אותם מדירה לדירה ומאיימים בסתר על הקשישים, שהחל מיום הולדתו הבא, גם הוא יימנה עמם באופן רשמי. אף אחד לא מודה שהוא מכניס אותם לתוך הבניין. יכול להיות שהם פשוט צועדים להם פנימה בנחת, מתנהלים במרחק של צעד אחד או שניים מאחורי דייר תמים - קשיש מכדי להבחין בהם או מבוהל מכדי לשאול שאלות. ככה זה בבניינים שמרבית דייריהם קשישים: באותה המידה, אפשר להפליג בים במסננת. כך שהנרי שב ובודק את המנעולים ואחר-כך בודק אותם פעם נוספת, מטיח בהם את מלוא כובד משקלו, כוח בלתי מבוטל בימים אלה, מפני שהנרי נעשה כבד. אם ינהג כך בכל פעם שייצא החוצה, מרב הסיכויים שהוא ירופף את מנגנון הנעילה ויאפשר לסוכני המכירות של מוצרי החשמל המוברחים להתגנב שוב פנימה.
הבניין משווע לשוער. כמקובל בדירות יוקרה מסוג זה, בבניין עובדים אנשי שירות אבל אם רוצים משהו, צריך לצלצל בפעמון מיוחד ועד שמישהו מואיל בטובו לענות, הדיירים עלולים לדמם למוות. הם זקוקים למישהו שיעמוד על המשמר עשרים וארבע שעות ביממה ואם אפשר, שיהיה חמוש. הנרי לא בטוח לגבי הנשק, אבל יש לו יסוד סביר להניח שפעם עבד כאן שוער. יתרה מזו, הנרי גם מאמין שהוא פגש בו...
הנרי פיתח תיאוריה שלפיה הדירה התגלגלה לידיו הודות לאדיבותה של פילגש עשירה של אביו. לפי התיאוריה של הנרי, הדירה שימשה כקן האהבים הסודי של אביו: רחוקה מרחק רב מהבית, רחוקה מכדי שאפשר יהיה לקפוץ לשם ברכיבה על אופניים בין הארוחות, אבל אביו תמיד נע בדרכים - נוסע לעתים קרובות לכנסים ולוועידות קוֹסמוּת, והוא היה יכול לנהל בנקל חיי נישואין נוספים במקביל לראשונים. הנרי לא מתכוון ל"בנקל" מבחינה כלכלית, ספק אם אביו היה מצליח לממן את מספר הנורות שהנברשת צורכת במשך שבוע ימים, אלא לאופן שבו דבר מעין זה עשוי היה להלום את אופיו הצייתני של אביו. מישהו משכיב את אביו של הנרי על מיטת נוצות, ואביו של הנרי פשוט מתקשה להסביר שיש לו כבר איפה לישון. יותר מכל דבר אחר, זה עניין של נימוסים והליכות. אביו של הנרי אינו מעונין לפגוע באף אחד. למרבה הצער, בדיוק אז אמו של הנרי נהרגת בעודה יושבת במושב הקדמי של אוטובוס בעל בלמים דפוקים, שעושה את דרכו ללונדון (ללא ספק, בניסיון כושל לגלות את האמת). מיד לאחר שמודיעים לאביו של הנרי על הטרגדיה, הוא נוסע דרומה להחזיר את הגופה (הנרי מתקשה לשוות בנפשו מה היה מצבו הנפשי. הרי מדובר באביו ונוסף לכל, גם בגופה), ומיד לאחר שהוא רואה אותה הוא חוטף שני התקפי לב קטלניים - צער ואשמה, אשמה וצער - המותירים את בני-הזוג מאוחדים יותר במותם, כך רוצה הנרי לחשוב, משהיו מזה זמן רב בעודם בחיים: אוחזים ידיים, מעז הנרי לקוות, אם יש בכלל ידיים בגן עדן, ומי יודע, אולי אפילו מתמזמזים שוב. כתוצאה מכך, הפילגש הלומת הצער מטפחת את הדירה במשך שנים והופכת אותה למקדש עד שגם היא מתה, בודדה ומלאת חרטה, ומחליטה להוריש את הדירה ללא שום תביעות בעלות (באמצעות שפירא ומנקוביץ) להנרי - בנו יחידו של הגבר שאהבה ולמותר לציין, גם של האישה שהרגה.
הנרי נוטה להאמין בתיאוריה הזו ובכך שדיירי הבניין נהנו בעבר משירותיו של שוער בגלל זיכרון ישן של גבר אדום פנים ומייבב, שניגש אליו בשעת ההלווייה של הוריו. גבר שעטה מעיל גשם שחור ונראה כמו מקונן העיירה או פקיד הוצאה לפועל, ושאל את הנרי אם יואיל בטובו לסור עמו לרגע הצדה. אלמלא הבכי, היה הנרי חושד שהאיש הוא גובה כלשהו של העולם התחתון. לא מתקבל על הדעת שלאביו היו חובות כתוצאה מהימורים או שהוא היה מעורב בעסקי סחיטה ודמי חסות, אבל במחשבה שנייה - בכל האמור באביו, כל דבר שבעולם בהחלט עשוי לעלות על הדעת. בכל אופן, הבכי סיכל את האפשרות הזו. הנרי מעולם לא שמע על אנשים שבאים לכסח אותך במכות כדי לסחוט ממך כסף, ותוך כדי כך גם ממררים בבכי. האיש לא היה קרוב משפחה ואפילו לא קרוב רחוק, הנרי היה בטוח בכך. הוא הסיר את כובעו בשעה שהיה אמור להמשיך ולחבוש אותו ולא איחל להנרי, כמקובל, "חיים ארוכים".
האם על-פי המנהג הדתי, הנרי היה אמור להיעתר וללחוץ את היד שהושטה לעברו ללחיצה? האם מותר לשאר הבשר האבל הקרוב ביותר אל הנפטרים לגעת באדם אחר, או להניח לאדם אחר לגעת בו? האם מי שקובר את שני הוריו גם יחד, רשאי להביט בעיניו של יצור אנושי אחר ביום הקבורה? או אם חושבים על זה, בכל אחד מן הימים העוקבים? כל המראות בבית היו מכוסות. האם כדי למנוע עיסוק בהבלים חיצוניים או כהמלצה על עיוורון? אי-הידיעה הייתה מכובדת. התעייה באפלה, חשב הנרי, הולמת את הנסיבות. אדם אינו אמור לשלוט בעצמו ביום קבורתם של הוריו. מדוע, אם כן, לא להניח לפקיד הבכיין מטעם ההוצאה לפועל, או מי שזה לא יהיה, לפתוח בכוח את כף ידו ולהניח שם חפץ שמגעו דמה לתיק מלא מטבעות נחושת משונים - מעות אזרביג'אניות, אולי? ואז לקפל את אצבעות ידיו הקרות כקרח של הנרי בזו אחר זו, כמו היו אצבעות של תינוק.
"כל אותן שנים שבמהלכן עמדתי ברוח ובגשם", אמר להנרי, משתהה בין הברה להברה כדי למחוט את אפו בשרוול מעילו, "תמיד התייחסו אלי באדיבות. תזכור את זה אם מישהו ינסה להכניס לך לראש דברים אחרים. אף פעם לא נתקלתי ביחס אחר. אף פעם לא. אבל לבי הוא לא הלב השבור היחיד, מר נייגל. אני בטוח בכך. ואם תחליט שאתה רוצה להפוך את המקום הזה לביתך", האיש טפח על אגרופו הצייתן של הנרי, "תעשה חסד גם עם החיים וגם עם המתים. זה המסר העצוב שעלי להעביר לך מתוקף תפקידי. חסד, מר נייגל. תרגיש חופשי. אתה אהוב הודות למי שהביא אותך לעולם, מר נייגל. תרגיש חופשי".
ולאחר מכן הוא נשך בחוזקה את שפתו, הרכין את ראשו המגולח וצעד לעבר רגבי העפר הטריים, שתחתיהם שכבו הוריו המרוטשים, ממש כאילו התכוון להשליך את עצמו עליהם. כשהוא נזכר סוף כל סוף לפתוח את ידו הקמוצה, ראה הנרי צרור מפתחות, אבל לא היה לו מושג לאיזה נכס הם שייכים. הוא ידע שאביו שלח גרורות אל מחוץ לבית ושכר מחסנים ומבנים ריקים (מתחת למסילות רכבת) כדי לאחסן את חפציו בכל רחבי מנצ'סטר, ולכן הוא שיער שצרור המפתחות נועד לאחד מהם. ובאשר לאדם הלא מוכר, אביו נהג לקבץ סביבו עשרות אנשים מסוגו: נוודים טרופי דעת שהוא הרעיף עליהם את נדבנותו הנלהבת, מעריצים מטורפים לא פחות, חובבים נלהבים של עבודתו. רק כעת, לאחר שגיבש לעצמו תיאוריה חדשה המסבירה את השתלשלות האירועים, מבין הנרי שאותם מפתחות אבודים ונשכחים היו שייכים כנראה לדירה הזו, מקדשה של אותה אהבה אסורה, ושהשליח שבור הלב של אותה פילגש שבורת לב עוד יותר, שלכל הפחות הפגינה את הטקט הדרוש על מנת להתרחק, היה כנראה השוער של הבניין.
היו זמנים, חושב הנרי, כשהוא מתאמן בלחשוב כמו הזקן שיהפוך להיות בקרוב, שזהותם העצמית של בני האדם לא סתרה בהכרח את תחושת החובה שלהם. היו זמנים שבהם הם הרשו לעצמם להיקשר לעבודה מבחינה רגשית, ללא רגשות טינה. איפה אפשר למצוא כיום שוער שמבכה דייר שנפטר? איפה אפשר למצוא כיום שוער, נקודה? אישה זקנה נכבית לה בקומה העליונה ואין איש שיודיע על כך לדיירי הבניין - או שהם יריחו או שלא - לא כל שכן, שיזיל עליה דמעה.
וזה יהיה גם הסוף שלי, מזכיר לעצמו הנרי. הוא יודע מה מצפה לו. הוא ישרך את דרכו הביתה אחר צהריים מטורף שגרתי אחד, יחוש דקירה בלבו ואז יחרבן במכנסיים. תיאור לא מדויק לחלוטין מן הבחינה רפואית, אבל הנרי מעולם לא היה מבין גדול במתרחש בגופו. עדין מדי. אנין מכדי לנסות לברר. אבל מה שאמור לקרות יקרה, בין אם אתה מבין גדול ובין אם לאו. הוא יחרבן במכנסיים בפרהסיה. הוא ייצא מתוך גופו שלו, וצואתו תהיה משולה לפסולת של חייו ושל ישותו. רואים את הטינופת הזו? זה הנרי. וכל העדינות, כל ההתבוננות הזהירה, כל הרעיונות המתנשאים, יירדו לטמיון.
עדיף לא לצאת החוצה. עדיף להישאר במיטה, כמו הגברת הזקנה. אבל הוא אוהב את תחושת החזרה הביתה, והוא לא יכול ליהנות ממנה אם לא ייצא החוצה. הוא צועד במשך ארבעים דקות, ניצל פעמיים ממתקפות תחבורתיות - בפעם הראשונה כשהוא מנסה להיכנס לריג'נט פארק ובפעם השנייה כשהוא מנסה לצאת ממנו - ואחר-כך הוא עולה לאוטובוס הנוסע למרקס אנד ספנסר ברחוב אוקספורד, שם הוא מתמסר להתבוננות בקשישים ממנו הפושטים על אחד מבתי הקפה. קפה חיים חדשים, זה שמו. הא! הם אוגרים מזון לְפֶּרֶק הזמן שעוד נותר להם לחיות, דוחפים לכיסיהם את שקיות הסוכר, החלב והמפיות החינמיים, חלקם בגלוי וחלקם בחשאי, כמו סנאים. מתי גם הוא ינהג כך? הוא בודק את העומק של כיסיו. עכשיו? האם כדאי לו להתחיל עכשיו? שתי קשישות בשולחן הסמוך לשלו קוראות כתבי עת, העוסקים בעצמים בלתי מזוהים. שתיהן בעלות מראה חולני. זרועה האחת של כל אחת מהן נתונה במתלה, כתם סגול מתחת לעין השמאלית של שתיהן, על מסעדי כיסאותיהן תלויים מקלות הליכה. האם ייתכן ששתיהן נחטפו בספינת חלל? תוהה הנרי. האם דעתן נטרפה עליהן לאחר שהן ניסו לשכנע את הבריות להאמין לסיפור הזה? הוא מבין לליבן. גם הוא משוטט בודד בין חוצנים מרבית חייו הבוגרים. גם לו אף אחד לא מאמין.
בשעה שהנרי הולך לדרכו, הוא מחליק לכיסו שלושה מכלי חלב זעירים מפלסטיק ואחר-כך מתחרט ומחזיר אותם, ובשל פיזור נפש מפיל שניים מהם על הרצפה. הנשים מספינת החלל הצועדות בעקבותיו דורכות על אחד מהם, ומועכות את השני במקלותיהן. האם זה היה בכוונה? תוהה הנרי. האם זה מה שתכנתו אותן לעשות? לשפוך חלב המיועד לבני אדם? הוא יוצא מבית הקפה נרגז, מודע לכך שנקיפות מצפון גרועות יותר מהעבירה עצמה. הזקנים יודעים היטב דבר אחד, שמן הראוי שגם הנרי ילמד: בתי עסק מעדיפים גניבות על פני מהומות.
הוא לא היה משלם את דמי הנסיעה באוטובוס לו רק היה מעז לעשות זאת, אבל הוא לא מעז. כשהוא שב לבניין מגוריו הוא הודף את המנעול, כדי לוודא שבשעת היעדרו אף אחד לא התעסק איתו או השאיר אותו פתוח לסוחרים במוצרי החשמל המוברחים. אחר כך הוא נאלץ לבצע חיפוש על גופו כדי למצוא את המפתח. יכול להיות שהוא איבד אותו? לא. כן. לא. כמה זמן - כמה זמן עוד נותר עד שהוא יתחיל לחרבן במכנסיים?
כשהוא עולה למעלה, הוא נתקל בלכלן העושה את דרכו מטה. אם הנרי אינו טועה, האָבֵל הראשי על מות הזקנה נראה כעת עליז יותר מכפי שנראה קודם לכן. למרות שמזג האוויר חם ויבש, הנרי מבחין בכך שהוא לובש מעיל גשם ירוק באורך הברך בעל כיסים תפוחים, ואוחז בידו דיוקן קטן בצבעי שמן. הוא מרים אותו למעלה כמו במכירה פומבית, כדי לאפשר להנרי לבחון אותו.
"רוברט לואיס, אחד מאבות אבותיי. מביט על הים מסיפונה של הקסקו בדרך לטהיטי, המנוול בר-המזל. מה אתה אומר? נראה שלא הייתה מזיקה לו ארוחה הגונה, אבל אף אחד מבני המשפחה שלנו לא אוהב במיוחד אוכל זר. חוץ מזה, לא רע, מה? במיוחד המסגרת. שווה כמה פרוטות, לא? כמו שאמרת, כל דבר בעתו. והיא לא תזדקק לזה במקום שהיא הולכת אליו".
"למה, לאן היא הולכת?" שואל הנרי בפיזור דעת. לטהיטי, נכון?
עננת בהלה חולפת על פניו של לכלן. "אתה יודע... למקום טוב יותר".
"אה, כן, שם", נזכר הנרי. "מתי הלוויה?"
"לא יודע בדיוק מתי. צריכים לחזור אליי מהמשרפה. לא אכפת לך שהיא תשכב שם עוד יום יומיים, נכון?"
"לא", מבטיח לו הנרי. "לא, בכלל לא".
"לא מפריעה, אה?"
"ממש לא", אומר הנרי.
בסופו של דבר, מה זה כבר עוד אחד? כבר עדיף להיות בפנים עם המתים ולהמשיך להתווכח ולהתווכח, מאשר בבית המשוגעים שבחוץ, עם החיים.
"לחנך את הנרי", הווארד ג'ייקובסון, תרגום: שרון קרמנר, הוצאת סאגה, 352 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
