תראו אותי, אני דוגרית
לירון ורטהיים סבורה שהפרסונה הוולגרית של צופית גרנט היתה עובדת הרבה יותר טוב אם היא לא היתה מתמצה במשיכת תשומת לב
בתוכנית הראשונה, צופית והצוות שלה נכנסים לתוך כתלי בית כלא לגברים בבאר שבע. האסירים, נרגשים מתשומת הלב של המצלמות, השתוקקו לשפוך את ליבם בפני צופית כפי שלא עשו מעולם. הצרה הייתה שצופית קטעה אותם ללא הפסק והתריסה עוד שאלה פסאודו-פרובוקטיבית וקלישאתית ממש, במקום לפקוח את העיניים ולחבק את המסירות של האסירים אליה. הסיבה הייתה שגרנט, כמעט לאורך כל התוכנית, הייתה עסוקה בלהפגין שוב ושוב את האומץ-לכאורה שנדרש כדי להגיע עד לכלא לדבר דוגרי עם אסירים; ואת זה הבנו כבר בפרומו. נקודת אור יחידה הבהיקה על המסך לאחר מדיטציה קבוצתית, כאשר גרנט סיננה בשיא הנון-שלנט לעבר אסיר שהתלונן שלא הרגיש דבר: "כי לא ניסית. אם אתה לא רוצה לנסות אז למה אתה כאן?". ספק אם איזו אושרת קוטלר בחליפה יכלה לגרום להתרסה הזו להישמע טבעית כמו אצל גרנט.
בסיבוב השני, הגיעה צופית להעביר יום בסבבה עם חטיבת מילואים בצנחנים. או כמו שהכריזה בדרמטיות בתחילת התוכנית: "שעות אמיתיות, במקום הכי ישראלי שנשאר". קביעה זו מעוררת תמיהה לא מבוטלת, שכן בימים האחרונים קשה לנו אולי להאמין שיש משהו יותר ישראלי מסעדו. אבל חבורת מורעלי המילואים המזדקנים, שכבר מזמן עברה את גיל הפרישה, לא מדברת על ישראליות והגנת המולדת. הם מציירים מקום מפלט מתלאות האישה-ילדים-עבודה, בו רק הצרכים הראשוניים והבסיסיים ביותר, נטולי מסכות וגינונים נורמטיביים, משחקים תפקיד. לכן, רק בתוך בועת טסטוסטרון, מנופחת כהלכה בסקס חרבונים ונאדים, יכול מזכ"ל מפלגת העבודה איתן כבל, לשים חזרה את החליפה בארון, לעלות על מדי ב', ולהגיד דברים שהיו נוטעים ספק בכשירותו להיות מועמד ליו"ר ועד הבית.
בשל כך, בהרבה מובנים, צופית מרגישה בבית בקרב גטו גברי, כדוגמת המילואים. היא וולגרית מספיק כדי לדבר על נחירות משני כיוונים וגרביים מסריחות, מבינה בכדורגל יותר מהם ומתחרמנת מדיסקית של עשרים שנה. מצד שני, קשה להתבלבל בדבר זהותה כאימא וכאשת משפחה כשהיא נחרדת מעצם המחשבה של מה יהיה כשבנה יתגייס (שלוש שנים מחוסרות שינה כמובן), ומתעצבנת כמו פולנייה בסוף הפרק מהברכה המסורתית של המילואימניקים לפני יציאתם למשימה - "שלא נשאיר אלמנות". בתחילת אותו פרק, שאגב היה מוצלח בהרבה מקודמו, צופית קונה את מעמדה בקרב מפלצות הטסטוסטרון, בזכות אנאלוגיה שטותית אך מרשימה למדי בין המילואים עבור הגברים, והמחזור החודשי עבור הנשים. כל אחד מהצדדים לעולם לא יבין את הצד השני בנקודה הזאת. ויותר מכך, מוסיפה גרנט לאבחן, כשם שהפסקת קבלת הווסת אצל אישה מכריזה על סוג של סוף, כך יקרה גם אם יאמרו למילואימניקים המזדקנים, שכאמור מזמן עברו את גיל הפרישה, באם יודיעו להם "חבר'ה, אתם זקנים מדי בשבילנו".
אז ממה בעצם נובע הפספוס הגדול של גרנט, שתוחם את שתי התוכניות הראשונות של "שעות", במקרה הטוב, בנישת הערב בכיף מול הטלוויזיה? מה מונע מהתוכנית להביא אלינו לסלון את פיסת האנושיות המרתקת שהובטחה לנו? יכול להיות שזה מפני שאף אחד לא אמר לצופית אף פעם שכדי להפוך למראיינת טובה, צריך לא רק לא לפחד לשאול, אלא גם לשאול את השאלות הנכונות. אף לא פעם אחת היא הטילה ספק בגבריותם חסרת המורא של המילואימניקים, ושאלה:"אוקי, אז סבבי-בבי לך פה עם החברים הכי טובים שלך עם דיבורים על זיונים בתחת וכו', אבל אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת לא מפחד? אין לך אף רגע שבו הריח של המוות גובר על ריח הנאדים וגורם לביצים שלך לרעוד?".
צופית אולי לא מפחדת ממכורים לסמים, רוצחים, ומילואמניקים מורעלים עם פאלוס M-16 באלכסון. דוגרי? קטן עליה. הדבר היחיד שהיא באמת מפחדת מפניו הוא להקשיב. להקשיב אומר, לא אני במרכז, אלא המרואיין שלי. וההינהון המסור והמבט החודרני לא נחשבים, אם תוך כדי את מתרכזת כולך בשאלה הדוגרית פיצוצית שאת תכף תביאי בהפוכה. צופית לוקה בתסמונת הילד ההיפראקטיבי-התשומתי שחושש למקומו בכיתה בפרט, ולקיומו בעולם בכלל, ובשל כך משמיע ומשמיע, מהפחד שאם יפסיק לדבר, הוא יעלם מתודעת חבריו. הצרה היא שאם המראיין לא סותם את הפה, המרואיין והסיפור שלו הם אלו שנעלמים.
כך למשל, צופית
נקודת התורפה המרכזית בתוכנית של גרנט, היא אפוא כישלון גישת ה'לא-מפחדת-מכלום' בתור אמצעי והפיכתה למטרה עצמה. גיל ריבה העיד בריאיון לרזי ברקאי, "כשאני בא לראיין אנשים אני בא לראיין אותם, לא להביא את העמדה שלי". במקרה של גרנט, נושא התוכנית החדשה שלה כמו גם הישנה, היא "תופעת" 'צופית וביצי הדוגרי המשוגעות שלה'. החיסרון הבולט של גרנט כמראיינת, הוא שהיא אינה משכילה לתעל את אותה וולגריות מוחצנת לכדי כלי ריאיון אסרטיבי ומנצח. הביצים שלה כאלה גדולות, שהן מסתירות כמעט כליל את האנשים והסיפורים במקומות אליהם היא מגיעה. זה שקול פחות או יותר, לגיל ריבה חמוש בליפ-גלוס מנצנץ, וללא מתק השפתיים שמסוגל לשאול את דניאלה ווייס אם היא נוגעת בעצמה כמו שהיא נוגעת באדמת הקודש.
נא להמתין לטעינת התגובות
