שמח בגטו הנשי
ענת ביגר על פסטיבל הקולנוע "נשים בתמונה". אנימציה, עלילה תעודה וכל מה שיש בפסטיבל של גברים
התשובה שאענה לשאלה הזו, למרות הסיכון להתפס כפמיניסטית, היא שכן צריך לתת מקום ייחודי ליצירה הקולנועית הנשית. למה? כי התפיסה הנשית וצורת הייצוג הנשי הן בעלות ערכים ייחודיים מכל הבחינות - הפן האסתטי, האופן שבו הן מספרות סיפור והבחירה מה לספר. השוני הזה עוד לא תפס את מקומו ההולם בתוך התעשייה הקולנועית. כל עוד מצב מספרי הסיפורים הקולנועיים גברי באופן מובהק, פסטיבל שכזה מהווה עבור הצופות והצופים הזדמנות ייחודית לשמוע סוג אחר של סיפור לכמה ימים.
פסטיבל נשים בתמונה מציג מגוון רחב של תוכניות שהמשותף להם הוא רק זאת - נשים יצרו את הסרטים. בין התוכניות תוכנית ישראלית (בעיקר קצרים, אך גם אנימציה, גם תיעודי וגם עלילתי), תוכנית אנימציה רחבה (שמזכירה לנו את מקומן הראוי יחסית של נשים בתחום העיצוב הגרפי והמולטימדיה), תוכניות של סרטים עלילתיים ותיעודיים מאירופה, חלקה מוקדש ספציפית לשוויץ, ורטרוספקטיבה של הבמאית השוויצרית ליאה פול.
ליאה פול היגרה לקנדה ב-1975 על מנת ללמוד קולנוע. בשנת 1978 יצרה את סרטה הקצר הראשון וזכתה לתשומת לב. כעבור שנה ביימה את סרטה הארוך הראשון ("קפה שטראסה") ומאז ביימה לא פחות מחמש עשרה סרטים, רובם עלילתיים.
עבודתה של פוס עוסקת בשאלות של זהות וגלות, התבגרות וזהות מינית לסבית, חוויה ויצירה, ומשלבת אלמנטים ביוגרפיים בסיטואציות על-זמניות. המבע הקולנועי בו היא משתמשת הוא איטי ומהורהר. במידה מסוימת היא מזכירה יוצרות כמו שנטל אקרמן ואפילו קתרין ברייה, אבל מציעה וורסיה ייחודית המאפיינת אותה.
לרגל הפסטיבל התאפשר לי לראות סרט אחד של הבמאית: "להיות חופשייה" (1999). קודם כל, זהו סרט מצוין ובעיקר מפתיע. הפתיע אותי לגלות שהומאז' לסרטי הגל החדש הצרפתי יכול להיות הדבר עצמו, סרט שהוא כל כך גל חדש צרפתי ומצוין כמותו. עיצוב הדמויות והמשחק, חווית ההתבגרות האיטית והעלילה שנפרשת באיטיות ולעומק, תאורה טבעית ואקספרסיבית, לבוש עם צאוורונים לבנים של שנות ה-60, מוסיקה מעוררת רגשית ודרמטית, הדיאלוגים המורכבים, עיצוב החלל המוקפד. הכל.
רק שאנחנו במונטריאול ולא בפריז (אם זאת עדיין בצרפתית) ואנחנו מתקרבים לשנת 2000. האם ייתכן שהיו חייבות לעבור 40 שנה כדי שאישה תוכל להיצטרף כחברה במועדון
במרכז הסרט עומדת חנה בת ה-13, בת לאב יהודי ניצול שואה ולאם היפוכונדרית וקתולית. בבית הקולנוע היא צופה בסרטו של גודאר "לחיות את חייה" ומתאהבת במורתה, המזכירה את השחקנית הראשית אנה קארינה. הסרט מציג חוויה מלאת קסם ואקזיסטנציאליסטית (סארטר, שיממון קיומי והבחירה על חייך) של התבגרות בקנדה של 1963. הפרסים המכובדים בהם זכה (ביניהם פרס הביקורת בטורונטו ופרס חבר השופטים בברלין) עושים כבוד לסרט המשובח הזה.
סרט אחר בו צפיתי הוא "חיים זעירים" הבריטי, המתאר את סיפורם של סיידי וריצ'רד, זוג טרי שנאלץ להתמודד עם הולדת בנם הבכור בשבוע ה-23 במשקל 500 גרם. הסרט עוקב אחרי המאבק של אותו יצור זעיר באינקובטור לחיים, והקשר שנוצר בין סיידי לבינו. ריצ'רד מתקשה להרגיש רגשות בעוצמה שכזו כלפי התינוק.
הסרט מתאר ברגישות את הסיטואציה הקשה הזו של אימהות, הפחד, הייאוש והקשיים. זוהי דרמה נוגעת ללב שזכתה בפרסים שונים, ומציעה התייחסות נשית לחוויה נשית. אם זאת, יש בסרט מאפיינים הולמרקיים ועודף דרמטיות. נראה לי שנשים אשר מחוברות יותר לחוויה של אימהות יתחברו לסרט יותר ממני.
כל אחד מהסרטים מציעה עשייה נשית שונה, וכל אחד מהסרטים עומד בזכות עצמו, בלי קשר לעובדה שיצרה אותו אישה. המנעד הרחב של סרטים המוצג בפסטיבל מאפשר מגוון של חוויות, שהתכונה המשותפת להן היא כנראה רגישות. אם זה מה שמתאים לכם, תמצאו היטב את מקומכם שם.
"נשים בתמונה" - הפסטיבל הבינלאומי השני לסרטי נשים, רחובות 6-10 בספטמבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
